לדלג לתוכן

פרי עץ חיים שער ספירת העומר פרק ד

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי


סוד ספירת עומר - כבר אמרנו, שביום א' של פסח, המוחין של ז"א הם דקטנות, והם אלהים, א' דיודין, וא' דההין, וא' דאלפין, בציור יו"י, וא' דאלפין בציור יו"ד. ואלו ב' אותיות (ס"א אחרונות) א' נגד ה"ח, וא' נגד ה"ג. אמנם תחלה מתפשטין הה"ג בגופא דז"א, ואח"כ הה"ח. לפי שאלו הם המוחין דקטנות, והם דינין קשין, לכן בקטנות, היצה"ר שהם הגבורות, קודמין לבא קודם להיצ"ט שהם החסדים, משא"כ בגדלות:

לכן עתה בסוד העומר הם דינין, לפי שהוא זמן של הגבורות המתפשטים בז"א, אך החסדים נשארין כלולים בדעת דז"א, עד יום מתן תורה, שהוא חג השבועות, ואז באין מוחין דגדלות ג"כ:

והנה אנו סופרין ז' שבועות, שבוע א' מתפשטת ויורדת גבורה א' מן הדעת בחסד דז"א, שבוע ב' יורדת גבורה אחרת בגבורה דז"א וכו', עד שבוע ה' יורדת גבורה ה' בהוד דז"א, שבוע ו' יורדת כללות כל הה"ג ביסוד, וכן שבוע ז' יורדת כללותן במלכות, הרי הם ז' שבועות. אמנם כל שבוע נכללת בז' ימים, כי הלא שבוע א' הוא בחסד מלכות, ובספירת החסד עצמה, יש בה ז' בחי' כנ"ל, שהם חסד שבחסד, גבורה שבחסד וכו', עד מלכות שבחסד, הרי הם ז' בחי' בחסד, שהם ז' ימי השבוע הראשון. וכעד"ז בשאר ו' שבועות, שהוא הבל היוצא מפי האדם, גורם להוציא הבל בסוד א"מ מפי ז"א, ומקיף לכל ז"ת שבו, בז' שבועות, ע"ד הנ"ל, ואז מתמתקין הגבורות המתפשטין בגופא דז"א בפנימותו, שהם דינין גמורים. (נ"א בספירה אנו ממתיקין את הדינין והגבורות, שבהבל היוצא מן הפה, בה' מוצאות שבבינה, יוצא א"מ ומאיר את הדינין, שהגבורות בסוד אהיה שבבינה, העולה קס"א, ונמתקים הדינין):

אמנם ענין מנחת עומר שעורים עצמה, עניינה הוא - כי הנה המלכות לוקח תחלה ה"ג, שהם עטרא דגבורה דילה, ואח"כ נותנין אליה הה"ח בסוד הזווג. אמנם עתה שאין לה עדיין רק הה"ג, שהם מנצפ"ך, וכבר ידעת כי הם אותיות כפולות, ואם תמנה ב"פ מנצפ"ך, יהי' גי' שערה, שהוא תקע"ה, הוא ב"פ מנצפ"ך, עם הכללות הה' גבורות, ועם עשרה אותיות של ב"פ מנצפ"ך:

והנה כבר נתבאר, כי ה"ח יש בהם ה' הויות, ומתלבשין בה' אהי"ה, שהם סוד אחוריים, והם הה' דם טהור, וכנגדם ה"ג הם ה' אהיה, הם דם נידות, ולכן הם ה' טמאים וה' טהורים והנה שם מ"ה הוא בז"א, ויש בו ג' אלפין, וכל אחד מורה על אהי"ה המרובע בסוד דם, שהוא בסוד אמא הנכנס בז"א, ומינה דינין מתערין, ולכן הכל בסוד דם:

והנה י' של שם מ"ה, הוא בראש ז"א, ה"א ראשונה בגרון דז"א, כי שם היסוד דאמא, ובתוכו ה"ח וה"ג שהם א' זו של הא, והוא בסוד דם, וכאן נקרא דם חיות, כי הדם שבגרון הוא דם החיות כנודע, והוא המחיה ז"א, בסוד הדעת אשר בו חדרים ימלאון, וכאשר נתפשט הדעת למטה בשליש המכוסה עד החזה של ת"ת דז"א, הוא סוד וא"ו של מ"ה, ואז מתגלה הדעת, בהתפשטות ה"ח וה"ג, וא' שבתוך הוא"ו רמוז לאהי"ה אשר שם, שהם ה"ח וה"ג אשר מתפשטין, והם ג"כ בסוד דם, ואם תסיר א' זו מכאן, נשאר שם מ"ה מ"ד גי' דם, וא' שנסתלקה משם היא שם אהיה בסוד דם, וז"ס שופך דם האדם כמבואר במ"א. ובהתגלות החו"ג, אז יש קצת אחיזה לחיצונים, בסוד עץ הדעת, כמבואר, וז"ס יוסיף דעת יוסיף מכאוב, כי בהיות הדעת גנוז ונעלם במקומו בראש, לא יש אחיזה לחיצונים, ובהיותו מתפשט וניתוסף בסוד הדעת, באמצעית המתפשט בכל גופו, וגלויה שם, ואז ניתוסף מכאוב, שהם אחיזת החיצונים, כי אין מכאוב כמכאוב הזה, ואז בחי' דמים אלו, נחלקו לה' דמים טהור, וה' דם נדות כנ"ל, ועדיין הם בז"א. ואח"כ ניתנין לרחל נוקבא, היא ה"א אחרונה של המ"ה, ואז אותו א' של מלוי ה"א אחרונה דמ"ה, רומז לשם אהי"ה בסוד דמים שניתנין לרחל, ואז נעשין בה דם טהור ודם נדות: