פרי עץ חיים שער נפילת אפים פרק ב
הנה כבר ביארנו, כי בברכת שים שלום שיורדת טפה של החסדים עד החזה, ואחר אשר ירדו שם, אז אומרים ויעבור, כדי לעשות זיוג בלאה. ולכן הי"ג מדות הם אחר הודוי, ואחר כך נפילת אפים, להוריד טפת החסדים עד היסוד דזעיר אנפין עצמו, ומשם ניתן ליעקב ומזדווג עם רחל. ואפשר שזה סוד הנפילה, להורות הורדת החסדים עד למטה בזיווג התחתון. כי בזיוג דלאה אין נפילה, כי היא למעלה:
אמנם סוד נ"א ענינו הוא, כי הנה עתה סוד הורדת הטפה מ"ד לרחל, ואנו צריכין להקדים ולהעלות מ"ן, כדי לקבל מ"ד, בסוד אשה כי תזריע. אמנם, סוד מ"ן כבר נתבאר, שהוא מן הבירור, שאנחנו מבררים בכל יום ע"י תפילתינו, מז' מלכים שמתו, ומשם אנו מעלין את המ"ן, ואלו המלכים שלא יוכלו להתברר עד עתה, הנה הם בעשיה, קרובים אל הקליפות ונתונים בתוכם. וגם יש קליפות ביצירה, ושם בחינת המלכים השייכין ליצירה, וגם יש בחינת אלו המלכים בבריאה, כי גם שם יש קליפות. נמצא, כי צריכין להעלות מ"ן מן כל האלו הבחינות שיש בבי"ע, ולהעלות חלק מן בי"ע. וז"ס שתכוין בנ"א, שתפיל עצמך מלמעלה עד סוף עשיה. פירוש, כי הלא בעמידה העלינו עד עולם האצילות, ואז נכללין שם תוך נוקבא דז"א, ואנו עבדיה ובניה המעלין לה המ"ן, ואנו מפילין עצמינו מן אצילות עד סוף עשיה. וז"ס נפילת אפים גמור, כאדם שנופל מראש הגג עד הקרקע. ותפול על פניך ותכוין לירד עד עשיה (א) ואז תכוין לברר וללקט מ"ן מעשיה, ואחר כך תעלה ביצירה, ותברר משם. אחר כך תעלה בבריאה, ותברר משם ג"כ. אח"כ תעלה לנוקבא דאצילות ותתנם ביסוד שלה.
(א) מע"ח - וצריך שיהא פניו טוחות בקרקע, כמ"ש הרמב"ם ז"ל. פעם אחד נכנס מורי ז"ל לבית תלמיד אחד שלו, ומצאו נופל על ידו, וגער בו ואמר שהוא סכנה רבה, כי הארת פנימית היד עצומה, אלא שיפול על זרועו ולא על ידו:
- מהרנ"ש - ונראה לעד"נ, כמ"ש הרב ז"ל למעלה בברכת ענט"י, למה אין אנו נוטלין ג"כ הזרוע, כי הזרוע עצמו אין לנו כח לבסמו ולמתקו, עד לעתיד לבא, ע"ש. לכן צריך בנפילת אפים, שהוא מוסר נפשו למיתה, לכוין אולי יוכל להמתיק הזרוע גם כן. ועוד, כי בזרוע הגבורות שם סתומים, כמ"ש שם, אבל בה' אצבעות היד שם הם מתגלין, כל הה' גבורות. והנה עתה בנ"א, שמוסר עצמו למיתה במקום הקליפות, יש לחוש אפילו אם יכוין כוונה גדולה יאחזו בו החיצונים, מפני שמשם יונקים, לכן צריך ליפול על הזרוע ששם הם הגבורות סתומים והחיצונים אין יונקים מהם, לכן אין כ"כ סכנה בנ"א שם בזרוע. וכשנופל על פניו, צריך שישים ראשו בין ברכיו, ופניו טוחות ע"ג קרקע כנ"ל:
אמנם, א"א שאותם הברורים יעלו מעצמן, אמנם, צריך האדם לשתף נפשו ורוחו, ועל ידי נפשו יעלו אותן הבירורים. אמנם, אותם הבירורים הם נתונים תוך הקליפות עצמו, ותכוין, להוריד נפשך שם, ושתלקט אותן הברורים ותעלה עמך, בכח מצות התפלה, ובזכות זה. וזה סוד שארז"ל, כי הצדיקים אחר מתתן יורדין לגיהנם ואוחזין ברשעים ומוציאין אותן משם. והנה כבר בארנו, כי צדיקים בעת מיתתם גרמו בעת ההוא זיוג עליון דזו"נ. וז"ס, מיתת צדיקים בנשיקה. וז"ס, שארז"ל בזוהר[1], כי במות הצדיק, כדין אלביש קנאה צדיק עליון, ומזדווג בנוקבא. אמנם, אז צדיק מברר אותם נשמות שהם נתונים בגיהנם, שזהו הוא סוד הקליפות, למעלה אותן בסוד מ"נ, ומעורר זייוג העליון ונתקנו על ידו. והנה זה בעצמו יעשה אדם בנפילת אפים, כי כבר ידעת מה שארז"ל, כי בנפילת אפים מפקיד אדם עצמו באילנא דמותא, ומוסר עצמו למיתה. וענינו הוא, כי הלא סוד מיתה האמיתי הם הקליפות, וזה פשוט. והנה האדם צריך למסור עצמו למיתה, ושיתכוין לירד עד מקום מיתה שהם הקליפות, ומוציא למעלה משם אותן הבירורים כנ"ל, כדרך שהצדיק עושה לאחר מיתה ממש, כן על דרך זה יכוון האדם בנפילת אפים. ויכוין כי ע"י נפשו שהוא מעשיה יברר הבירורים דעשיה, ויעלה בהן עד היצירה. ושם ע"י רוחו שהוא מן יצירה, יכוין לברר הבירורים שמן היצירה. ואח"כ יעלה משם עד הבריאה, ושם ע"י נשמתו שהוא מן הבריאה יבררו הבירורים דבריאה.
ואז כל הבירורים אלו יעלו עד האצילות, ביסוד דנוקבא דז"א, ושם ישתף נר"נ שלו עם אותן הבירורים אלו, וכולם יעלו עד האצילות ביסוד דנוקבא דז"א. ואז כשירדו המ"ד, אזי הש"י ג"כ שופע שפע רב, וכח גדול במ"ד אלו, אל נפשו של זה האדם שגרם דבר זה, וישפיע בו כח הראוי אל חלק נפשו מלמעלה, כי שכר העושה זו ודאי שאין למעלה הימנה, כי מוסר עצמו למיתה בכל העולמות לברר אותן הבירורים, ולגרום זיוג דזו"נ. ולכן זולת המ"ד שיורדין להתערב עם המ"נ של אותן הבירורים (כדי שיתקנו ויעשו צורת הולדת חדשים), הנה קודם כל זה ירד מ"ד עלאין לצורך הארה הזה, ומתערב בנפשו שניתנה שם, ומתחדשת שם. ז"ס הנזכר בזוהר, כי האדם המכוין בנפילת אפים נוטל חלק ברכתו בתחלת כל הברכות - כי הוא גורם את הכל, לכן ראוי שיתנו לו תחלה. והנה בארנו סוד נפילת אפים:
ודע, כי נפילת אפים כמה מצוה גדולה הוא זה, עד אין קץ. אמנם דע, כי אין יכולת לעשות דבר זה, זולת צדיק גמור הראוי שבזכותו יכול לעלות ולברר אותן הבירורים מתוך הקליפות. כי כל זה צריך זכות וכח ומע"ט רבים שיוכל לעשות דבר זה. ולפחות צריך שיכוין בכל אותו התפלה היטב מתחלה ועד סוף. דאל"כ ח"ו, ברדתו אל הקליפות לברר שם, לא די שלא יוכל לברר, רק אדרבא יקחו ממנו ויתאחזו בו ויתפשהו, וישאר בסוד תחתיות בטיט היון, דוגמת הנשמות שבארנו לעיל. כי בהיותם צדיקים, יכולין לעלות עמהן נשמות אחרים, מטיט היון של גיהנם שהם הקליפות. ומי שאין לו כח כ"כ ומצות, עולין הם לבדם, אך אינם יכולין להעלות אחרים עמהן. ומי שהם רשעים, הם עצמן נשארים שם.
וכן על דרך זה הוא בסוד נפילת אפים. כי יש מי שיש יכולת בידו להעלות מ"ן; ויש מי שאין יכולת בידו להעלות רק את נפשו, ואין בו כח לברר; ויש שנשאר ונטבע בקליפה ח"ו, ואינו עולה.
וכן על דרך זה בשינת הלילה, כי הוא בסוד המיתה. ויש מי שמעלה נשמות אחרים עמו כנ"ל, ויש מי שהוא לבדו עולה, ויש מי שנשאר בקליפה ח"ו, כנזכר בזוהר.
ולכן בזה תבין, מהיכן בא לאדם מי שהוא צדיק, ואחר כך מרשיע (ב). רק הענין הוא, כי ברדתו בעת נפילת אפים ואינו יכול לעלות מחמת איזה עון, ואז אוחזין בו החיצונים, ונשארת נפשו בקליפה, ואינו יוצא עוד משם, ונותנין לו נשמה טמאה אחרת במקומה. וזה סוד רשעים בחייהם קרואים מתים -- כי הם מתים בסוד נפילת אפים, ואינם מרגישים מיתתם, שנחלף נשמתם כנ"ל רחמנא ליצלן. לכן ראה גודל נפילת אפים וענינה, כמה הוא גדול לאין קץ, והזהר בה בכוונה עצומה. לכן ארז"ל כל האומר נפילת אפים בכוונה אויביו נופלין לפניו, כי אין דבר גדול מזה.
- צמח - וזה סוד, שהצדיקים במיתתם מוציאין הקליפה הנקרא מת, וזהו נשמת הרשעים, ומעלין אותן לקדושה הנקרא חיים:
- הגהה (ב) מע"ח - כמו יוחנן כה"ג, ששימש פ' שנה בכהונה גדולה, ולבסוף נעשה צדוקי. והענין, שנכנס בו ניצוץ של קליפה:
כונת שמות בנ"א
[עריכה]אמנם כבר נ"ל הענין, כמה שמות צריך האדם לכוין בנפילת אפים, והם מובנים כמ"ש. והענין, כי תחלה תכווין באומרך (תהלים כה, א) אליך יהו"ה נפשי אשא, כי הוי"ה זו הוא נוקבא דז"א. לכן תכווין הוי"ה זו במילוי ההי"ן, גי' ב"ן.
והענין הוא, כי לצורך שלך, שאתה הוא הנוקבא, ולצורך שלך תעלה מ"נ - לכן "נפשי אשא", פירוש: אני מוסר נפשי למות. והוציא המיתה בלשון 'נשיאות' באומרו "אשא" לפי שאחר המיתה תכליתה הוא להחזיר ולשאת את נפשו עם המ"נ למעלה, לכן רמזו בלשון "אשא" לרמוז על המיתה. כי "אשא" מלשון מתנה, כמו "ותרב משאת בנימין", כי אני נותן לך נפש ומוסרה למיתה עבורך. גם פירוש "אשא" לשון נשיאות, שאני מעלה אותך בסוד מ"נ. וכל זה הוא אליך הוי"ה, שהוא נוקבא דאצילות, הנקראת הוי"ה במלוי ההין. והרי האדם בעשיה, אז יכולין לבררן ולהעלותן ממדריגה למדרגה.
ולכן נרמזו כאן ג' פעמים ב"ן. כי כל מיין נוקבין הוא ע"י שם ב"ן (שהיא הנוקבא, והיא מעלה מ"נ כנודע). אמנם אין שוין, כי שם ב"ן המעלה מ"נ דבריאה, הוא גדול משם ב"ן המעלה מ"נ דיצירה. וכן דיצירה, גדול מעשייה. לכן צריך לכוין ג' שמות דב"ן.
- וכבר נתבאר שר"ת "אליך יהו"ה נפשי אשא" גי' ב"ן.[2]
- "אלהי" גי' מ"ו, ועם ר"ת של "בך בטחתי אל אבושה", הרי ב"ן שני.
- ר"ת "אל יעלצו אויבי" עם מלת "לי", גי' ב"ן.
- מע"ח - גם מצאתי כתוב אצלי ג' ב"ן אחרים: מי זה האיש -- ר"ת ב"ן. נפשי בטוב -- ר"ת ב"ן. בטוב תלין -- ס"ת ב"ן. לכן תחלה תכוין בב"ן הראשון, שהוא ר"ת של נפשי אשא אלהי, ותכוין כי שם ב"ן זה דעשייה, מעלה ומסייע לנפשך שתוכל להעלות ולברר מ"ן דעשייה. ואח"כ בב"ן ב', שאתה עולה ביצירה, ואתה מעלה ע"י ב"ן שביצירה, מ"נ דיצירה. אח"כ יכוין ב"ן ג', תכוין להעלות מ"נ דבריאה, וכל אלו עולין בנוקבא דאצילות, הנרמז בשם הויה של אליך י"י נפשי אשא, במלוי ההין שבאצילות כנ"ל:
גם יש לו מציאות אחר, והוא, כי הלא לא כל האדם זוכה להיות לו נר"נ, כמבואר אצלינו. והנה, כי אף על פי שאין לאדם נר"נ, כי אם נפש לחוד, על כל זה על ידי חלק הרוח אשר לו, אף על פי שאינו עמו, על כל זה הוא יברר ויעלה מ"נ, וכן נשמתו, ואין להאריך. אך כוונת דברים אלו הוא, כי ראוי לאדם שיכוין בנ"א, כי כל חלקי הנפש המגיע לאדם לחלקו שנתנם תוך הקליפות, ואין לו יכולת כדי להעלותן ולהשלים נפשו, ויכוין בנ"א להעלות בחינת חלק נפשו שבקליפות שעדיין לא עלו, להעלותן עתה. וכן יכוין, להעלות רוחו ונשמתו הנתונה תוך הקליפה שעדיין לא זכה להם, ויכוין להוציאם משם ולהעלותן במ"ן שיתוקנו משם ואז הוא יכול לקבלם ויהיה בו נר"ן, וד"ל:
אמנם יש לי ספק גדול בזה, כי מורי זלה"ה אמר לי תחלה, כי ג' ב"ן אלו של בי"ע, להעלות מכל העולמות. ואח"כ פעם ב' ביאר לי, כי בנ"א לא יש רק העלאת נפשות דוקא, וזהו אליך י"י נפשי אשא, ולא אמר רוחי ונשמתי. אך רוח ונשמה, הם עולין במזמור אשרי ובמזמור יענך, כמ"ש, ואיך יצדקו יחדיו:
ונלע"ד בזה הוא שנאמר, כי כבר ידעת, כי נ"ר נ', יש בבי"ע. ויש נ"ר נ', באצילות כנודע. והנה כל מה שתחת נפש דאצילות, נקרא נפש. לכן בנ"א היא בחינת בי"ע ונפש דאצילות. אמנם היותר אמיתי אצלי בזה הוא, כי כבר הודעתיך ובארתי לך, כי בעשייה יש ה' פרצופין, והם נ"ר נח"י, וכולם נקרא נפש. וכן ביצירה כולם נק' רוח. וכן בבריאה כולם נק' נשמה. והנה בנפילת אפים הם כולם בסוד נפש לבד, לכן הוא ג' שמות ב"ן, וכל ב"ן מורה על הנוקבא של כל עולם ועולם. נמצא, כי בנ"א אנו מעלין בחינת הנפש של כל עולם ועולם. אח"כ באשרי, בחינת רוח של כל עולם ועולם. וביענך, הנשמה של כל עולם ועולם:
- מע"ח - פסוקי ואתה מגן בעדי, המיוחדים לשם ע"ב, אין לאומרם לא קודם התפלה ולא אחר התפלה בשום אופן. ודע, שפעם אחד אמר לי מורי זלה"ה, שאמר לאחד מן החברים סוד אחד בנפילת אפים ולא רצה לגלות לי, לפי שח"ו יבוא לידי סכנה ויש סכנה בדבר. ולא הבנתי את כוונתו - לומר שיש סכנה עשיית הכוונה ההוא, או אם סכנה הוא אם לא יעשה. ושאלתי פי אותו חבר, ואמרתי לו מה כוונה מסר לך בעניין נפילת אפים, ומה הסכנה. והשיב שא"ל מורי זלה"ה שיזהר כשיפול בנפילת אפים, יזהר שלא ישים פניו דביקות תוך יד השמאלית ממש, רק על זרועו שמאלית ממש:
- מהחברים - צריך ליפול על פניו, לפי שהוא עת זיווג מלך והמלכה, ואין ראוי להסתכל בהם, כי כל המסתכל חייב מיתה. לכן צריך ליפול על פניו ולמסור עצמו למיתה, לפי שהוא נסתלק מחברת מלך והמלכה, כי באור פני מלך חיים, ועתה זה יצא מלפני המלך, וכאלו נתחייב מיתה בהפרדו ממנו, לכן יפול על פניו וימסור למיתה. ויאמר אליך י"י נפשי אשא. ולסתום עיניו, וישים ידו עליהם להראות עצמו כמת, וכמי שאין לו ידים ורגלים ועזב את הארץ. וימסור וישיב נפשו עם הצדיקים שמתו. וצריך לכוין לעשות עצמו במיתה ומ"נ, לזיוג זו"נ, ורמזו בשם ב"ן, שהוא מ"נ ג"כ לאו"א, לזה יש כאן ד"פ ב"ן, נגד אבי"ע, שיכוין להפיל מן אצילות עד עשייה, ובכל עולם יעשה עצמו מת בין הצדיקים שבכל עולם. ובזה יכוין בזאת התחנה, רחום וחנון - ר"ת רוח. ואח"כ הנפש, שנאמר נפשי אשא. ונזכר ג' פעמים נפש, רמוז לנר"נ, שכולם נכללין בנפש, והוא מוסר למיתה, ובזה יכופרו עונותיו.
וז"ס אם יכופר העון וכו' (ישעיהו כב, יד), ובזה ינצל מדין של גיהנם ונדבק בעץ החיים.
ובאל"ף בי"ת זו, לא יש אותיות בו"ק, גי' גיהנם, והוא לשון אבוקה. וגם תמצא ג' אותיות כפולות, וסימנם - אפ"ר פ"אר, מאחר שהוא מכין עצמו ונפשו, להיות כמת ואפר תחת רגלי הצדיקים, זוכה להיות פאר וניצל מגיהנם ונכנס לג"ע.
וחוזר להזכיר אות ו' בסוף אותו מזמור, א"ב רמוז בא"ת ב"ש ו"פ, והוא, פדה אלהים וכו'.[3] ולמה חזר והזכירו, לפי שהוא רומז אל עץ החיים, כי עד עתה היה באילנא דמותא, אז כאשר מסר עצמו למיתה. לכן חזר עתה ונתעלה באילנא דחיי, הוא בג"ע הנרמז בוא"ו, לכן חזר וזכר אותו ב"פ:
- ^ נלע"ד (זהר חלק ב ריא א) - ויקיעורך
- ^ עיין לקמן בהערה מע"ח שמחליף א' של "אליך" עם מלת "אלהי" שבא אחריו - ויקיעורך
- ^ הלשון מגומגם. וכנראה שתמצית דבריו הם שפסוק אחרון של המזמור "פדה אלהים...מכל צרותיו" מסתיים באות וא"ו וגם מתחיל באות פ' שמתחלף בא'ת ב'ש לאות וא"ו. וכאילו חזר וזכר אותו ב' פעמים. עניות דעתי לחוד - ויקיעורך