פרי עץ חיים שער חג המצות פרק א

ענין פסח ויציאת מצרים, הלא ידעת, כי הראשונים סלקו השכינה עד רקיע הז', מחמת עונותיהם. אמנם ישראל שבאותו הדור, שהיו בגלות מצרים, היו סוד אותן ניצוצין של קרי, שהוציאם אדה"ר באותן ק"ל שנה, והם סוד דור המבול, שהיו ג"כ משחיתים זרעם על הארץ, להיותם באים משורש ההוא, עד שנימוחו. וז"ס, וירא ה' כי רבה רעת האדם ממש, כי סוד הקרי הנקרא רעה, והמוציא שז"ל נקרע רע, כמ"ש בזוהר על פסוק לא יגורך רע. נמצא כי דור המבול, הם רעת אדם הראשון ממש. וז"ס ג"כ אמחה את האדם אשר בראתי דייקא:

אח"כ נתגלגלו בדור הפלגה, ושם ג"כ לראות את העיר והמגדל אשר בנו בני אדם, בניו דאדם קדמאה עצמו, שהיו בניו ממש, רק שהיו מצד קרי מדכורא לחודיה ולא מן הנוקבא ג"כ, וגם הם בעצמן חטאו ג"כ. ואח"כ הוצרכו להזדקק כי כבר הודעתיך שהיו נשמות קדושות ועצומות, רק שאחיזת החיצונים בהם הם המקלקלין אותן, ואחר שיצטרפו ויזדככו, יהיו נשמות קדושות, אחר תום חלאת טומאתן מהם. וכבר ידעת, כי אדרבא אין החיצונים אוחזים, רק בנשמות שהם יותר קדושים:

ואמנם כל הנשמות הם באים בחסדים וגבורות, אשר הם מסוד הדעת, אשר שם תלוי מציאת הזיווג, בסוד וידע אדם את חוה, ולכן נקרא דעת, כי משם הטפה של הזיוג נמשכת, וגם כי כל הדור ההוא דורו של משה כנודע, והנה משה הוא מבחי' הדעת, וגם הדור ההוא מבחי' הדעת ג"כ, כמבואר אצלינו, רק שנמשכו אל הקליפות. אמנם גלות מצרים, כל ענינה לא היה, רק לצרף נשמות ההם, ולכן באו באותו הגלות הגדול, ומררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים, כנגד החומר והלבנים שהיו עושין בדור הפלגה, והבן זאת:

אמנם בהיות כי חטאם לא היה אלא בסוד הדעת כנ"ל, כי משם יצאו הניצוצין של הנשמות אלו, לכן ידע משה, כי הגלות הזה היה נמשך ג"כ משם. והענין, כי לעולם כשישראל פוגמים למטה, ועושין פגם באיזה מדה חס ושלום וספירות עליונים, הנה החיצונים יונקים משם, ובו יתאחזו כולם, וזה סוד גלות מצרים, כי יניקת מצרים והטומאה שלהם היו מצד הדעת שלהם, ובפרט במה שהודעתיך כי פרעה ומצרים הוא כנגד העורף העליון, שהוא באחוריים של הדעת העליון ודי בזה:

והנה ודאי, כי גלות ההוא היה, שכל שפע הדעת, היו יונקים אותו פרעה ומצרים, ולכן היו ישראל שבאותו הדור משועבדים אליו. אמנם כבר ידעת, כי כשיש ח"ו פגם למעלה ע"י עונות הדור, הכוחות עליונים מסתלקים למעלה, כדי שלא ינקו מהם החיצונים, כמו שהודעתיך בענין טעם היות ז"א ו"ק לבד ולא י' שלמים, רק אחר התיקון. ואמנם בזמן ההוא, חוזר הז"א לקדמותו הראשון, להיות ג' כלילן בג', וזה נקרא תמיד אצלינו עבור א', והיה תוך בטן אמא עלאה, ולא היה מתגלה לחוץ:

אמר מאיר (אין בדברים כפשטן, שחזר זעיר אנפין עצמו בסוד עיבור, שאי אפשר מכמה הכרחים, אלא הענין שהעיבור הם דינין גמורין, וכמו שבעיבור היה לו פרצוף גמור, ועכ"ז בחי' המוחין שבו להיותן דינין אינן נמשכין למוחין, כי המוחין הם רחמים, ולא עוד אלא הג"א הם רחמים בערך ג"ת, הנה גם הם כליתנהו דמי, כמ"ש בספר מ"ש ש"ה ח"א פ' א"ב, שגם הם דינין, ונתעלמו ונכללו עם הג"ת, ואינם מתגלין רק הג" ת, שהם תכלית הדינין, ולכן נקרא עיבור ג' גו ג'. כמו כן היה נמי בגלות מצרים, שלא נתגלו בז"א אלא בחי' מוחין דעיבור א', הנקרא ג' גו ג', שחב"ד נכלל בחג"ת וחג"ת בנה"י, ואינן מתגלין, אפילו שהוא עומד בפרצוף גמור, אלא שלהיותן דינין אינן נקראים מוחין ואינן עולין בשם, כי המוחין הם רחמים, ובהיותן דינין אינן נקרא מוחין, זהו סלת הדברים, ואין עוד):

והנה בהיות הז"א לחוץ הנה"י של אמא, הם מוחין אליו בגדלות כנודע, אמנם בקטנותו או בימי עיבורו הא', דג' כלילין בג', בהכרח הוא שיש לו מוחין, מנצח הוד יסוד דאמא, רק שהם בסוד חיצונותן לבד כנודע. נמצא כי אף בהיות בבחי' ג' כליל גו ג' תוך בטן אמא, היה לו מוחין מחיצונית נצח הוד יסוד דאמא, ואז כל המוחין, ובפרט כל החו"ג של הדעת, שבו תלוי הגלות ההוא, כולם היו מסולקים ממנו, ולא היו מאירין בו, רק חיצונית יסוד אמא לבד, והוא, כי כבר ידעת, כי דעת הוא ה"ח וה"ג, נמצא ממילא כי היסוד דבינה, הוא כולל ומלביש את הי' בחי' הנ"ל, ובהכרח יהיה בלבוש זה ג"כ מציאת י', ולפי שהבינה היא סוד אהי"ה, ובפרט בהיות בסוד עיבור ראשון דז"א, אשר שם אהי"ה מורה על זמן עיבור, כי עתיד אנא לאולדא, ולכן נמצא כי היסוד של בינה הם י' שמות אהי"ה, והם מלבושים אל החו"ג. ואמנם בהיות בסוד עיבור ג' כליל בג', אינם מאירין בדעת דז"א רק י' לבושים אלו, והם י' שמות של אהי"ה:

מהרח"ו בחידושיו - (נלע"ד, דזה היה דווקא בגלות מצרים, כי אז היה כך, שע"י הגלות לא היו מאירין אלא אלו, ולסבה זו הוצרכו לעיבור גמור, ואז אפילו בחי' זו לא היתה, שאין בחי' אלו רק בגדלות, כי אז הם לבושים). ואמנם כבר ידעת, כי לעולם האחוריים העליונים, הם משמשין ונעשין פנים למטה ממנו, נמצא כי אחוריים של אמא, הם פנים בז"א, וא"כ אינן י' אהי"ה דפנימית, רק דחיצונית, וכל חיצונית נקרא אחוריים, והם סוד שמות אהיה מבחי' אחורים, והם סוד הרבוע, כמבואר אצלינו, שהוא - א', א"ה, אה"י, אהיה, עולה גי' ד"ם, נמצא שהם י' שמות אהיה ברבועם, וי' אהי"ה הם גי' רד"ו, כמנין שני גלות מצרים, וז"ס רדו שמה כנודע. אמנם משה חישב, כי אחר שחטאם הוא הסתלקות הדעת העליון, וגרמו להסתלק החו"ג, שהם סוד י' הויו"ת כמבואר אצלינו, שהם גימ' ר"ס, ולכן יהיו שני הגלות כמנין הפגם ר"ס, וזה מראה הסנה, שאז הודיע הש"י למשה סוד גלות מצרים. וז"ס וירא ה' כי ס"ר לראות, פי' - כי משה היה מסתכל בסוד הדעת הפנימי, שהוא גי' ר"ס וזהו ס"ר לראות, והודיע הש"י, כי אין שם סוד הפגם. כי נסתלקו מז"א, ולא יינקו החיצונים מהם, רק ממה שנשאר בג"א, והם י' שמות אהי"ה, וז"ס ויאמר ה' אהי"ה שלחני אליכם, שהודיעו שסוד הגלות היה משם אהי"ה, שהוא סוד העיבור, וכמבואר בזוהר. ולכן היה הגלות בסוד רד"ו, שהם י' שמות אהי"ה, כמנין אחיזת הקליפות ויניקתן מן הקדושה, ולכן שלטו בהם רד"ו שנה, כמנין מקום אחיזתן כנודע:

ודע, כי י"פ אותיות אהי"ה, עולין גימטריא ר"ע, שהם י"פ ז"ך אותיות של מלוי המלוי דאהי"ה, הם ע"ר אותיות, ואלו הניצוצין של קרי של אדה"ר, עשאום ר"ע, בסוד ויהי ע"ר רע, ולכן שני הגלות תלוים בשם אהי"ה, רד"ו שנה. וכבר הודעתיך, כי י' אהי"ה אלו, הם י' דמים, ה' של דם טמא, וה' של דם טהור. והענין, כי ה' חסדים ניתנים אל יסוד דזעיר אנפין, עם מלבושיהם, שהם ה' דמים. וה' גבורות ניתנין בסוד הנוקבא שבה, עם מלבושיהם, שהם ה' דמים. ואמנם גם הה' חסדים, ניתנין בסוד הזווג אל הנוקבא, ויש כח ביסוד שבה לקבל כל י' דמים הנ"ל, ואז מתבררים בבטנה (ס"א מתחברים בבטנה) כל אלו, ומהחו"ג נעשה הולד, ומהדמים הם מתבררים, חציים הם דם טהור, והם גם כן לפעמים מתהפכים לחלב ליינק את הולד, ואז הם מתבררים.וה' דמים אלו הם לבושי החסדים לכן הם דם טהור, אך להיותן סוד האחוריים הם נקרא דמים, ויש בהם איזה פסולת. אך הדמים של ה"ג, הם דם טמא, והם קליפה גמורה. פי' - כי מה שנשאר מהם אחר כל הבירורים, הוא דם טמא ממש, ויצא אל הקליפות, אך לא עצמותן ח"ו, מה שאין כן בה' דמים של טהור, שתמציתם אחר הבירור, נעשה ממנה קדושה, הנקרא דם טהור, אך לא קליפה ממש הנקרא דם טמא:

מ"ב - בענין מה שנתבאר, כי ה' דמים טמאים וה' טהורים באשה, וזה סוד הפסוק ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, הנזכר בפסח כמבואר אצלינו ע"ש, והנה י' הויות הם ה' חסדים וה' גבורות, וי' אהי"ה במרובע, הם בסוד דם, שהם י' דמים הנ"ל, הם ה' חסדים וה' גבורות מאמא, ואני לא קבלתי כן, ועיין בקונטרס. והנה נתבאר שם, כי בגלות מצרים חזר ז"א בסוד קטנות, ונסתלק אור ז"א למעלה בבחינת גדלות, ואז לא היו מתפשטים בו רק ה' חסדים וה' גבורות של קטנות, בסוד י' דמים הנ"ל, ופרעה שהוא העורף, ומצרים בסוד גרון כמבואר צלינו היו יונקים מהם בהיותן בגרון, וזהו ואראך מתבוססת בדמיך, פי' - מ"ת בוססת, ר"ל הקליפה הנקרא אבי אבות הטומאה, דרגא דמותא, היתה בוססת ואחיזת ויונקת בדמיך - ר"ל ב' דמייך, שהם ב' מיני דם טהור, ודם טמא נדה, ובצאת ישראל ממצר הגרון העליון, ונתפשטו משם בגופא, אז נפסק הדם, ולא ינקו החיצונים מהם, אז נתפשטו החו"ג בגופא דזעיר אנפין, מהגרון שהוא מצרים, ונתפשטו משם ולמטה בגוף הזעיר אנפין:

והנה בעזר ובסיוע ב' אורות המקיפין, הם מורידין ה' חסדים, מיסוד בינה שבשליש ת"ת מכוסה, והם מתפשטין למטה, הרי ז', שבהם ה' חסדים וב' מקיפים, וכנגד ה' גבורות עם ב' מקיפין, וכדי להורידן גם הם, הרי י"ד בזעיר אנפין, הנקרא ישראל. וכנגדן ביעקב י"ד אחרים, כי גם שם ה' חסדים וה"ג כנודע עם מקיפין הנ"ל, הרי כ"ח, וז' בלאה וז' ברחל, כי אין הנוקבא לוקחת רק ה"ג, הרי י"ד אחרים, הרי מ"ב, וז"ג אחרים שמקבלת רחל למטה, הרי מ"ט, שהם ז' שבועות של ספירת העומר:

ונחזור לענין, כי ז"ס גלות מצרים, כי ישראל שהוא הז"א, חזר לסוד העיבור דג' כלילין בג' תוך אמא עלאה, הנקרא מצרים ופרעה כנודע, וגם סוד אחד, כי עי"ז שז"א חזר למעלה במעי אמו, נסתלק ממנו בחי' ההתפשטות הה"ח שלו בגופא כנודע, ועלו למעלה אל הדעת שבו, במקום הגרון, אשר הוא מסתיים סוד היסוד דאמא תוך הזעיר אנפין כנודע, ושם בגרון הוא מצרים כמבואר אצלינו. (א) ולא היה סוד הדעת דזעיר אנפין אל כל גופו, רק בחי' אחוריים שהוא י' דמים כנ"ל:

הגהה (א) בסוד מן המצר קראתי יה מצר החזה, לכן נקרא מצרים, מצר ים עלאה):

נמצא, שסוד גלות הוא סובב על ב' קוטבים, אחד הוא בסוד עיבור זעיר אנפין, וא' בסוד מניעות החסדים להתפשט, וזה התחתון גורם אל העליון, כי לכך הוצרך לחזור אל בחי' ג' כליל גו ג'. וזה סוד הנזכר ביחזקאל, על גלות מצרים, ואעבור עליך ואראך מתבוססת בדמיך, פי' - כי הטעם שהיתה מתבוססת באותן העבודה הקשה בחומר ובלבנים, היה באותן הדמים ההם, אשר מהם יונקים הכוחות החיצונים של מצרים, וזהו מתבוססת בדמייך. ולכן ואומר לך בדמייך חיי, פי' - במקום הדמים ההם, המורים ומביאין מיתה וגלות, כי י"פ דם גימטריא מ"ת, זהו אדרבה הם חיים, עתה תקבל חיי עליונה. וזה סוד לידת הזעיר אנפין וגדלותו, עד שיקבל המוחין דגדלות, הנקרא חיי המלך, שהם סוד אהי"ה הוי"ה אהי"ה, שהם גי' חיים, שהם סוד מוחין דגדלות, כמבואר אצלינו בסוד התפילין וזהו בדמייך חיי, ולכן תמצא פסוק זה באמצע הגדה:

ואמנם ב' פעמים בדמייך חיי, כנגד ה' דם טהור, וה' דם טמא. וז"ס ב' פעמים בדמייך, ב' דמייך, והם עצמם ב' דמים, דם פסח ודם מילה, כי דם פסח בנוקבא, כי שם הוא דם פסח במקום הנוקבא כנודע מהזוהר, ודם מילה כנגד החסד בפומא דאמה בדכורא, ודי בזה:

אמנם כשרצה המאציל העליון לתקן הכל, ולהוציא ישראל ממצרים, הנה היו אחוזים כ"כ החיצונים בדעת זעיר אנפין, ובפרט שגרם החטא לחזור הז"א בבחינת ג' גו ג', לכן צריך קושי גדול מאוד, ולתקן זה כי היו אחוזים הקליפות שם, ולכן הוצרך להביא גדלות גדול בזעיר אנפין, ומוחין עליונים מאד מאד, כדי שיתבטלו החיצונים ולא יוכלו להתדבק ולהתאחז שם, וזה היה נס גדול של יציאת מצרים, וכמ"ש בע"ה:

והנה דע, כי הז"א יש לו תחלה כמה מיני מוחין, והענין - כי תחלה יש לו קטנות ראשון, והם סוד הלבושים של נה"י דאמא, ובתוכם לבושי נה"י דאבא, כי הם נקראים מוחין דקטנות בזמן היניקה, עד היות האדם גדול בן י"ג שנים, והם סוד מוחין דאלהים, כי הבינה נקראת אלהים ג"כ, ובפרט סוד אחוריים של נה"י שלה, ואלו הם מוחין דז"א בקטנותו. ואע"פ שבארנו לעיל, שהם י' שמות אהי"ה, לבושין של מוחי הגדלות, אך לבושי הקטנות הוא אלהים, כי הוא לבוש יותר החיצון של נה"י דאמא, ולפי שגם נה"י דאבא באים תוך נצח הוד יסוד דאמא כמבואר אצלינו, ולכן גם הם נקרא אלהים על שמם, כי אינם מתגלין בז"א אם לא על ידי הבינה, ולכן מאירים בסוד אלהי"ם גם כן. אח"כ בא הזמן דגדלות והם המוחין הפנימים בתוך נה"י דאמא, והם סוד הויו"ת, כמבואר צלינו. ואז הוא נקרא בן י"ג שנה, ונקרא גדול כנודע, ואלו הם סוד צ' דצלם. (ב):

הגהה (ב) צמח - הדברים נראים כסותרים זא"ז מרישא לסיפא. ונראה ביאור, שבגדלות ז"א יש י' לבושי אהי"ה, ואח"כ כשנסתלק בחי' גדלות גמור, לא ישאר לו רק בחי' ג' גו ג', ואז החיצונים שהוא לבושי אהי"ה, נעשה לו פנימית גמור, ועי"כ גורם לו ג' גו ג' בסוד עיבור, ואז גם הוא מסתלק, ולא נשאר לו רק בחי' אלהים, מוחין שהם קטנות גמור, באופן שהם ב' מיני ג' בג', א' בחי' קודם שיכנס בעיבור, וא' בעיבור גמור, ובזה יבא הכל על נכון, והוא רחום יכפר:

אח"כ באים המקיפים שלהם, שהם ל"ם דצלם, והם ז', כחושבן ל"ם, וכמ"ש בדרוש הצלם ונכנסין בז' שנים אחרים, ואז הז"א בן כ' שנה, ויכול לישא וליתן בנכסי אביו, ואפילו בקרקעות. וכל זה הוא גדלות ראשון:

ופי' הענין - כי הלא ידעת סוד בינה ותבונה. ותחילה לוקח המוחין מצד תבונה, ואח"כ מבינה. וכבר ידעת, כי תבונה הוא מחצי פרצוף, שהוא מחצי ת"ת ולמטה, ובינה מחצי ת"ת ולמעלה. והנה כשעולה ז"א במקום התבונה, אז אנו קוראין לי"ה מוחין דנה"י דאמא, וכשנכנסו בו המקיפים הוא עולה בסוד חצי ת"ת, והוא מקיף דז"א כנודע, ולזה נקרא גדלות ראשון:

ואח"כ חוזר לקטנות ולגדלות אחרים יותר גדולים, והוא בסוד בינה העליונה, ואנו מכנים אותה בסוד חג"ת, כי הבינה העליונה היא חג"ת ולמעלה נודע ואז יורש הבן מקום אמו לגמרי, וגם מקום אביו שהוא חכמה ע"ד הנ"ל, כי כבר ידעת כי היות יש"ס נגד תבונה, חכמה עלאה נגד בינה עלאה כנודע. ואז נקרא הז"א זקן ממש, דוגמת חו"ב עלאין, הנקראים זקנים, שהם סוד תרין סבין עלאין כנודע:

ואח"כ הוא עולה בכתר, בדיקנא עילאה. ואחר כך אין בו עליה יותר, ואין לאדם תחתון ז"א, יותר אחיזה מזה. וזה סוד משנה בפרקי בות בן ה' שנים למקרא, בן י' למשנה וכו', עד בן מאה שנה כאלו מת וכו'. שהם בחי' גדלות ז"א, מקטנות הא' עד תכלית עלייתו. ואין אנו עתה בפרטותן, אך בכלל, כללותו הוא - היות ב' מיני קטנות, וב' מיני גדלות, והם נגד חיצוניות ופנימיות יש"ס ותבונה, וחו"ב עלאין. ואחר כך הוא עלייה אחרת בכתר דדיקנא עלאה, וכמ"ש בע"ה:

הרי הדבר בקיצור גדול, כי תחלה יש לז"א קטנות א', והוא הלבושים דישראל סבא ותבונה, ואנו מכנים אותן בסוד מוחין נה"י דאבא ואמא. ואחר כך גדלות, והוא המוחין הפנימים שלהם. ואחר כך חוזר ולוקח הלבושים וחיצונית של אבא ואמא עלאין, ואנו קוראין אותה חג"ת דאבא ואמא. ואחר כך מפנימותן, והוא גדלות ב'. ואחר כך עולה אל דיקנא דאריך אנפין:

ודע, כי אלו המקיפים ל"מ דצלם, יש גם כן בנצח הוד יסוד וחג"ת כפי הזמן, כי יש בחינת צלם שלם בנצח הוד יסוד, וצלם שלם בחג"ת. אמנם בצאת ישראל ממצרים, להיות החיצונים כל כך אחוזים, ורצה המאציל העליון להגדיל אל הזעיר אנפין, כל בחי' הגדלות האלו, שעל ידי זה יתבטלו החיצונים, ולא הספיק בגדלות ראשון, כמו בשאר הזמנים, וזה סוד כל הימים טובים, שאין עלייתן רק בנצח הוד יסוד דתבונה לבד, כמבואר אצלינו, כי שם אהי"ה דיודי"ן בינה, ושם ס"ג בתבונה, לכן יום טוב גימטריא ס"ג עם י' אותיות הרי ע"ג, אם לא על ידי תפילתנו, שאנו מעלין עד אבא ואמא, כמבואר בפסוק אלה מועדי ה', ולכן הפסח הוא גדול מכל המועדים בבחי' זו:

אמנם הענין, כי בשאר הזמנים דזעיר אנפין הולך וגדול מעט מעט, תחלה קטנות ראשון, ואחר כך גדלות א', ואח"כ קטנות שני, ואחר כך גדלות שני. אך עתה בפסח, נכנס הכל ברגע אחת, ובפעם אחד. וזהו כי בחפזון יצאת, וכדי לשבר כח הקליפה. מה שאין כן בשום פעם אחרת, רק במדרגה כנודע. ואפילו ביום שבת, אינו עולה רק כפי התפלות. אך יש יתרון בצד א' ביום שבת, כי עולה עד דיקנא דאריך אנפין, מה שאין כן בפסח, כמ"ש בע"ה, רק עד יום שבועות במתן תורה:

והנה נמצא, כי בליל פסח היו בזעיר אנפין כל אלו בחינת המוחין בפ"א, משא"כ בשום זמן, כי אפילו בליל שבת, אין שום עליה אל הזעיר אנפין, רק הגדלות ראשון לבד כנודע, והמקיפים של ל' דצל"ם. ובליל פסח, יש לז"א אפילו מקיפים דם' דצל"ם:

וז"ס פסוק, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדים נכונו וכו'. והענין כמו שבארנו, כי עתה ביציאת מצרים, נכנסו בזעיר אנפין המוחין בכל בחינתן, ואפילו עד גדלות ב', שהוא עליית הז"א עד חג"ת דבינה, ושם הוא מקום הדדים ושדים כנודע. (ב):

הגהה (ב) צמח - אחר כך כתוב שם דרוש צלם בקצור, ובתוכו כתב וז"ל, ונלע"ד חיים, כשהוא לוקח מחיצוניות נצח הוד יסוד דתבונה, הוא בחי' קטנות א', והוא צ' דצל"ם דקטנות דתבונה. וכשלוקח מחיצוניות חג"ת חב"ד דתבונה, הם בחי' ל"ם דצל"ם, בחי' מקיף קטנות א' תבונה, וכן מישראל סבא. וכשלוקח מחיצוניות נצח הוד יסוד דאמא עלאה, הוא בחינת קטנות ב', והוא צ' דצל"ם. וכשלוקח מחיצוניות חג"ת חב"ד דאמא עלאה, והוא בחי' ל"ם דצל"ם, בחי' מקיף קטנות ב' דאמא עלאה, וכן באבא עלאה. וכשלוקח מבחינת פנימיות נצח הוד יסוד דתבונה, הוא גדלות א', הוא צ' דצל"ם דגדלות א'. וכשלוקח מפנימיות חג"ת חב"ד דתבונה והוא ל"ם דצל"ם, מקיף דגדלות א' דתבונה, וכן מישראל סבא. וכשלוקח מפנימית נצח הוד יסוד דאמא עלאה, והוא צ' דצל"ם, והוא גדלות ב'. וכשלוקח מפנימית חג"ת חב"ד דאמא עלאה, הוא בחי' ל"ם דצל"ם, מקיף גדלות ב' דאמא עלאה וכן באבא עלאה, ע"כ צמח:

והנה בארנו, כי כל מה שלוקח בשאר ימות השנה דחול, הוא קטנות וגדלות מבחי' נה"י של בינה, שהוא לבוש החיצון, והפנימית. ועתה נתוסף קטנות וגדלות של חג"ת, בחיצונית ופנימית כנודע. והנה דע, כי קטנות התחתון שהוא מנה"י, לפי שהוא מקום התבונה כנ"ל, הוא שם אלהים, כי שם זה מורה על הדינין ממש כנודע. אמנם יש הפרש, כי הלבוש דנצח, הוא אלהים ביודין, הוא קו החכמה, שהוא יודין. ולבוש ההוד, הוא אלהים דההין, כי הוא קו הבינה. ולבוש היסוד, הוא אלהי"ם דאלפי"ן. וסימן בסוד יה"א:

אמנם קטנות של חג"ת, הוא למעלה בבינה אמא עלאה, אין הדינין מגולים שם כנודע, ושם הוא בסוד חילוף שם אלהים, והוא שם אכדט"ם. והענין - כי אלף אינה יכולה להתחלף, כי אין אות אחרת קודמת אליה, אבל למד תתחלף בכ' הקודמת אליה, וכן הה' מתחלף בד' הקודמת אליה, עד אות י' נתחלף בט' הקודם אליה. אך ם' של אלהים אמת שהיא מתחלפת, כי ם' דאלהים הוא מ"ם סתומה, ומתחלפת במ' פתוחה הקודמת אליה. אך שלפי שלעולם כל אות ם אחרונה שבכל תיבה היא סתומה, לכן נכתב שם זה אכדט"ם באות ם' סתומה, ואמנם בערך א' נקרא גם אות ם' מתחלפת, אך בערך שנתחלפה באות ם שכמותה, אינה נקראת נתחלפת. והנה שם זה יותר פנימי מן שם אלהים, כי שם זה הוא אותיות קודמת לשם אלהים, ולכן הם יותר רחמים. משא"כ, שאם היה נחלף באותיות אחרונות של אחר אותיות אלהים, והוא שם במוכ"ן, כנזכר בזוהר, והוא יותר תחתון ודין משם אלהים. ואע"פ שבשם הוי"ה הוא להיפוך, שכל מה שמתחלף הוא דין:

והענין הוא - שם הוי"ה הוא רחמים פשוטים, וכאשר יתחלף, מורה על העלם הרחמים. וכן בשם זה, ההתחלפות מורה על העלם הדין, שהוא בסוד בשם אלהים. נמצא כי השם אכדט"ם, עליון ופנימי יותר משם אלהים, ולסבת מציאות שם זה, נקרא בינה אלהים חיים, והוא בסוד שם זה. וכ"מ שתמצא אלהי"ם חיים, הוא רומז לשם זה. והנה נמצא, כי בנ"ה הוא שם אלהים, ובחג"ת הוא אכדט"ם, ואלו הב' הם ב' מיני קטנות. (ג):

(ג) א"מ. כי לשם אין אחיזה לחיצונים הנקראים מתים:

אך בענין ב' מיני גדלות, אין חילוק, וכולם הם הויות באופן א'. והטעם במה שהודעתיך (ד) כי המוחין דגדלות, בין דגדלות א', בין דגדלות ב', שניהם הם טיפין הנמשכין ממוחין דאו"א, לכן אין משתנים, כי ב' הבחי' הם ממקום א', שהם ממוחי דאו"א באים. אמנם בקטנות הם משתנים, כי הקטנות לעולם המוחין ההם, אינם דבר אחר זולת הלבושים דאימא, אמנם לבושי נה"י עצמן דאימא או דאבא, הם המוחין עצמן דקטנות, והוא עצמו משמש במקום מוחין בעת קטנותו דז"א. והנה קטנות הא', הם נה"י דתבונה. וקטנות הב', הם מחג"ת דבינה, שהם נה"י דבינה, א"כ בהכרח יש הפרש ביניהם, כי אלו מנה"י, ואלו מחג"ת. לכן משתנים, שאלו הם אלהים, ואלו הם אכדט"ם. אך צ"ע, כי הרי נתבאר בדרושים, כי כל המוחים בין בעיבור בין ביניקה בין דגדלות, כולם הם בחי' מוחין תוך לבושים דאבא ואימא, וכן נתבאר זה לעיל. וגם נתבאר שם, שהאורות דהמלכים מהם נעשה המוחין, ומהניצוצות קרומות שלהם, ומהכלים כלים שלהם ע"ש, וצ"ע:

(ד) נוסחא אחרינא. והטעם במה שהודעתיך במ"א, כי הלבושים של נצח הוד יסוד, או של חג"ת ממוחין דקטנות, הם הלבוש עצמו דאמא, והוא עצמו משמש במקום מוחין אל הזעיר אנפין בעת קטנותו. ולכן יש הפרש, בין קטנות נצח הוד יסוד, לחג"ת. אך מוחין דגדלות, אינם הפנימים עצמן דנצח הוד יסוד, או דחג"ת דאמא, כדי שיהיה הפרש ביניהן, רק הם טיפות הנמשכין ממוחין דאבא ואמא, ושניהם הם הויות, דד' בחי' ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן, חו"ב חו"ג, והם בין אותן המתלבשין בנצח הוד יסוד, או בחג"ת דאמא, ולכן הם תמיד הויות:

ונחזור לענין הראשון, כי שם אכדט"ם, הוא גימט' ע"ד, וזה ותרבי ותגדלי, כי ביציאת מצרים לא היה כשאר הזמנים שיש שם גדלות אחד לבדו, אך בכאן הוא גדלות אחר גדלות, וזהו ותרבי ותגדלי, ותרבי נגד נה"י, ותגדלי נגד חג"ת:

וביאור הענין הגדלות הב', מה הפרש יש בו ובין גדלות א', אמר, ותבואי בעדי עדיים, פי' - ג' השמות אכדט"ם, שיש בג' מדות חג"ת דאו"א, וכל א' הוא ע"ד, והם ג"פ ע"ד. וזהו ותגדלי בעדי א', עדיים ב', הרי ג"פ ע"ד. וכנגד הגדלות, אמר שדיים נכונו, שהם חג"ת דאמא, שהם מקום השדיים. או יאמר, ותרבי - קטנות א', כי עד עתה לא היה רק ג' גו ג', ועתה ותרבי, בסוד יניקה, קטנות א'. ואחר כך ותגדלי - גדלות א'. ואחר כך ותבואי בעדי עדיים - קטנות ב'. שדיים נכונו - גדלות ב':

אמנם עם מה שנתבאר לעיל, כי נצח הוד יסוד, הם סוד התבונה, וחג"ת הם סוד הבינה, אם כן נמצא, במקום הראש של תבונה, שם היא סיום נצח הוד יסוד דבינה, אע"פ שאנו קורין אותה חג"ת, כאשר נכללין בינה ותבונה יחד. נמצא כי מקום גדלות זה הב', הוא מקום פ"ה התבונה, ג' ראשונות שבה, לזה נקרא חג הפסח, פירוש - פ"ה ס"ח, כי הוא פ"ה תבונה, וזה סוד סיפור יציאת מצרים, וכמ"ש בע"ה:

ודע, כי בקטנות דימי פסח, שהוא היניקה, בו כלול גם עיבור. וכן מ"ש לעיל קטנות ב', הוא היניקה דקטנות ב', בו כלול גם עיבור ב' דקטנות שני, נמצא יש עי"מ לתבונה, ועי"מ לבינה, ובכ"א יש צלם שלם כנודע והבן. אמנם ביום א' של פסח, מתקיימים כל אלו המוחין הנ"ל בז"א, לכן אנו אומרים הלל גמור ביום א' דפסח, כי הם מוחין גמורים. ולפי שנכנס מן הלילה ג"כ, לכן אנו אומרים הלל גמור גם בליל פסח, משא"כ בשאר המועדים. אך אח"כ מסתלקין לגמרי כמתחלה, אח"כ חוזרין ונכנסים א' לא' כמ"ש בע"ה, עד חג שבועות, משא"כ בליל פסח ראשון, כי אז נכנסו כולם ביחד, משא"כ בשום זמן מן הזמנים:

והענין - כי אז הוצרך לעשות זה ברגע ההוא, שלא כדרך הטבע, כדי להוציאן מבית עבדות לחירות. ואחר שיצאו, לא הוצרך הענין ההוא, וחזר הדבר לטבעו הראשון לכנס כשאר המדרגות עד חג השבועות, ולכן אסור לשמש מטתו אם אינו מטבילת מצוה. והטעם, כי בפסח אין שום זיווג למעלה מסיטרא דילן, פירוש - כי בשאר זמנים, כל זווג עליון, אינו נעשה רק על ידי תפלתינו, אך עתה אין בנו כח להמשיך המוחין ההם שלא כדרך הטבע, רק שהוא יתברך למען רחמיו, הפליא לעשות הדבר הזה, ולא ע"י תפילתנו, ולכן הוא זווג מסטרא דלעילא, ולא מסטרא דילן דלתתא, כנזכר פרשת מור. ולכן בשאר הזמנים ישראל לתתא חייבים בעונות נשותיהם, כי הם הגורמים זווג עליון, אך בליל פסח אסורים בזווג, כי אינם גורמים הם, רק הגרם מעצמו:

ובזה תבין ענין קושיא גדולה, כי אחר שבליל פסח יש זווג למעלה, והותרה אשה עליונה לבעלה, איך אח"כ צריכה לספור שבעה נקיים, ולטבול לבעלה, ולא תטהר עד חג שבועות, ונודע הוא שאין לה טומאה אחרת רק אותה ראשונה של מצרים, איך יתקיים ענין זה. אך הענין הוא, כי כבר בארנו לעיל ענין טומאה זו מהיכן נמשכת, ושם אמרנו כי נמשכת מסוד הה' דמים טמאים, ואמנם עתה צריכה ליטהר מהם, ולסלק ממנה אחיזת החיצונים הנאחזין בהם, ובליל פסח באים ונמשכו אותן המוחין הגדולים, ועי"ז נסתלקו החיצונים לגמרי, כי לא יכלו להתאחז בהם, ואז לא היה שום טומאה כלל, כי ברגע נוטלה והוסרה שלא היה שום חיצון נוגע בה, אך להיות זה היה שלא כדרך הטבע, רק לפי שעה כנ"ל, לכן אחר שנסתלקו, חזרה הטומאה למקומה, כי חזרו חיצונים להתאחז בדמים ההם, ולכן צריכה ליטהר עד חג שבועות. אך עדיין צריכין אנו לבאר, שאם כן שחזרה הטומאה למקומה ביום ב' של פסח, א"כ איך יש ז' ימי הפסח, ולמה הם י"ט, וכן בכל השבתות ור"ח שבין פסח לעצרת, מה זווגים יש למעלה, אמנם זה נבאר למטה בע"ה, ביום ז' של פסח, בסוד קריעת ים סוף ע"ש:

מורי זלה"ה היה אומר, שצריך לעשות הגעלה קודם הליבון, כדי שיפלוט החמץ שבלע, מפני שלאחר הליבון נשאר הבדיל כמו טלאי, ואין החמץ יכול לצאת מתוכו, וכלי אינה כ"כ חם שיכלו לצאת ממנה ניצוצין, כי אם לא היה אותו מין מתכת, שזורקין עליו תחלה דק כעפר הנקרא נאשדי"ר, לא היה הבדיל יכול להיות ניתך ולהתפשט אל הכלי. גם צריך ליזהר מליתן הכלי אחר הליבון, במים שאומן עושה מהן מלאכתו, וחוזר ובולע:

מע"ח - כי הוא יצילך מפ"ח יקוש מדבר הוות, ר"ת ימימה, בסוד מימים ימימה, לרמז כי בליל פסח, אין שום מקטרג שהם הקוצים יזיק להם, כי הוא הש"י יצילך מהם:

צמ"ח - ספרו לי החברים, אשר בליל ראשון של פסח בזמן הרח"ו, נטלע אדם א' ברגליו, ושאלו לרב למה אירע לו דבר זה, ואמר שזה מפני שבאותו הלילה עצמה אותו אדם עבר עבירה פלונית. מ"כ בשם הרח"ו ז"ל, עתה בקריאת הלל בבית הכנסת אחר התפילה ערב פסח, נכנסים ג"ר בז"א נה"י דאו"א, והיינו כל הג"ר של כל בחי' המוחין חב"ד, דהיינו בחכמה ז"א שם ע"ב, ובבינה ז"א ס"ג, ובדעת דז"א מ"ה וב"ן חו"ג, והשם יודע אם הוא מהרב ז"ל: