פרי עץ חיים שער השבת פרק כב
בו יבואר ענין ואני תפלתי, וסוד ס"ת דמנחה דשבת. ענין ואני תפילתי הוא, כי כבר ידעת, כי סוד ג' בחי' הדעת שבמלכות, עולין גי' ע"ת (פי', י' הויות גימטריא ר"ס, וי' אהיה גימטריא רד"ו, הרי עת) ועם הנשמה שלהם, שהוא הוי"ה המלכות בארבע אותיות, עולין גי' דעת. והנה עתה אנו צריכין להעלות המלכות עד תחת רצון עליון, כי לפי שהתפארת עולה באבא ואמא עד הרצון העליון כמו שהודעתיך, ומלכות נשארה באבא ואמא במקומם, לכן אנו מתפללין שגם היא תתחבר ותקבל שפע מן רצון עליון, המתגלה עתה במנחה דשבת:
צמח - יה"כ שחל להיות בשבת, אין אומרים ואני תפלתי. והטעם נלע"ד, שלעולם עת רצון, הוא גלוי החסד שבמצח במנחת שבת כנזכר בזוהר, וזהו לעולם בעת המנחה, ומפני שביה"כ מתגלה א"א בנעילה ולא במנחה, אז אותו רצון אינו מתגלה לכן אין אומרים אותו, ע"כ. ענין זמן הנחת ציצית במנחה דשבת, קודם ואני תפילתי, כדי שתשים הציצית בעת רצון:
(צמח - ואין אנו מכסים הפנים בטלית במקומו, לרמז כי אז מתגלה המצח, וג"כ אנו מגלין מצח שלנו מעם הטלית כנ"ל):
(לתלמידי הרב - ראוי לשום הטלית, כשיאמר החזן ואני תפילתי, והטעם, כי באותו שעה נעשה זיווג עליון למעלה בדעת, הכ"ג כי יהיה במצח הציץ, והוא במקום הרצון, כי ציץ זכר ציצית נקבה. נמצא כשאומר עת רצון, מתגלה מקום הציץ שהוא עת רצון, ואנו משימים הטלית רמז לנוקבא שהיא ציצית, ונעשה הזיוג, ואז מתעטפין הטלית משום נקבה תסובב גבר):
ענין ספר תורה במנחה דשבת, הנה בבוקר ביום שבת בחזרת מוסף בארנו, שזו"נ עלו עד כתר דאבא ואמא, ואז נמצא כי עולם הבריאה, הוא עתה במקום ז"א, ואם כן עתה קודם עמידה של מנחה בשבת, מוציאין ספ"ת. אמנם בשחרית דשבת, וגם בחול בב' וה', אין הוצאת ס"ת רק אחר עמידה. ובארנו הטעם, לפי שעליית המדרגות הם בעת עמידות והתפילות, ואחר שעלו אז מוציאין ס"ת, שהוא לפתוח ולגלות אותן האורות, שהיו עד עתה סתומים, לגלותם עתה. אבל קודם עמידה, לא באו עדיין אותן אורות, וא"כ איך נגלו אותן לחוץ בסוד הוצאת ס"ת, וא"כ עתה במנחה איך מוציאין ס"ת קודם תפלת המנחה. אך הענין, כי אלו האורות שמתגלין עתה בספר תורה הזה, הם אותן אורות ועליות שכבר עלו זו"נ בשחרית:
לכן נבאר עתה, מי הם הג' העולין בס"ת במנחה דשבת, והלא הם סוד ג"ר דז"א, כשהיה שם תחלה מקומו הראשון בימי החול, אשר עתה במוסף שבת, עלה שם עולם הבריאה במקומו כנ"ל, ואותן ג"ר הם מתגלים עתה בחי' אורות אבא אשר בתוכם, והם יוצאין לחוץ. (א) ואלו הג' הם העולין בס"ת במנחת שבת - א', כנגד חכמה. ב', נגד בינה. ג', נגד דעת. אמנם הז"ת, הם במקום גלוי כנודע. אך ג"ר אורות דאבא, הם סתומים תוך נה"י דאמא, ואין יכולין להתגלות, ולכך ז"ת נתגלו בבקר אחר העמידה, אך ג"ר אלו לא נתגלו, לטעם הנ"ל, כי הם סתומים:
הגהה (א) מע"ח - ג' העולים לס"ת במנחה שבת, הם ג"ר דז"א - כהן, חכמה דז"א, אשר בתוכו פרק עליון דנצח אבא. לוי, בינה דז"א, שבתוכו פ"ע דהוד אבא. ישראל, דעת דז"א, אשר בתוכו פ"ע דיסוד אבא:
גם ז"ס, שכל הדינין הם תלוים במצח, כנודע כי שם בחי' מה שכתוב, ומצח אשה זונה היה לך, וגם כי שם הוא גלוי הדינין, כי שם סתומים אורות של אבא, לכן עתה במנחה דשבת עת רצון, לכן אומרים ואני תפילתי לך ה' עת רצון קודם הוצאת ס"ת, להורות כי אע"פ שבמנחה בימי החול הוא דינא קשיא, עכ"ז הם עתה רחמים גמורים ורצון גמור. (ז"א עולה במנחה דשבת, עד רצון, תיקון נוצר חסד, אשר הוא דיקנא דא"א. לכן יש לעשות סעודה ג' בדגים, כי הדג עינו פקיחא, ואז הארה מא"א לז"א בלי שום מסך כלל. ונוקבא יושבת בחיק אביה, בסוד כי קודש היא. והנה י' חסדים הם, וי' גבורות, כי ה"ח וה"ג דאבא הם י' הויות, וכן ה"ח וה"ג דאמא הם י' אהי"ה, ועולין ע"ת, והד' הם ד' כוללים דחו"ב חו"ג, הוא דע"ת, וזהו ואני תפילתי עת רצון):
אמנם סוד עת רצון הוא, כבר ידעת, כי במצח דא"א דעתיקא אתפשט ביה חד נהורא, ונקרא רצון עלאה, הוא יסוד ע"י, ובג"כ נקרא מצח רצון. ועתה במנחה דשבת, מגלה הע"ק מצחא דיליה, הנקרא מצח רצון, ועי"כ נכפין הדינין של מצחא תתאה דז"א, ואז חוזר להיות רצון כמוהו:
והענין, כי הלא במנחה שבת בארנו, כי איך הז"א עולה בדיקנא דא"א עצמו, עד מזלא הנקרא נוצר חסד, והוא סוד רצון העליון, כמבואר אצלינו, כי סוד חסד עליון המתפשט במצח עתיק הנקרא רצון, הוא עצמו יורד עד דיקנא דעתיק במזלא, ושם נקרא נוצר חסד, כי חסד ההוא למעלה נקרא רצון ולמטה נקרא נוצר, ואותיותיהן שוין. (צמח - נוצר, החולם הוא במקום ו') לכן כיון שז"א עתיד עתה לעלות עד שם, יש בו כח קודם שיעלו, שיאיר אותו הרצון דמצחא עלאה בהאי מצחא תתאה דז"א, אשר שם עולה עתה עולם הבריאה כנ"ל, ומאיר בו ונקרא עת רצון, כי עת הוא סוד הדעת, כמבואר אצלינו, כי עת, הם מוחין, יו"ד הויו"ת ויו"ד אהי"ה גימ' עת, וכללות הד' מוחין הרי דעת, וזהו עת רצון, כי המוחין הם תוך המצח כנודע, ונעשה עתה עת רצון:
ואז ע"י הארה הזאת הבא עליו מלמעלה, הוא נבקע, ואורות דאבא יוצאין ומתגלין, ויאירו לבריאה אשר עלה שם, וז"ס הס"ת של מנחה:
העולה מזה, כי ס"ת דמנחה שבת, הוא סוד ג"ר דז"א, אשר שם הוא עתה עולם הבריאה, והיא המקבלת הארה זו, כי שם היא עומדת. לכן אנו מקדימין קודם ס"ת, ואנו אומרים קדושת ובא לציון, שהוא סוד המשכת אור בתחלה אל עולם הבריאה, כדי שיוכל אח"כ לקבל אור הס"ת, מסוד אורות אבא בחב"ד דז"א. וכבר ידעת, כי קדושת ובא לציון, הארת אצילות בבריאה. וכן בחול בשחרית, אנו אומרים קדושת ובא לציון, שהוא הארת האצילות בבריאה, ואחר שקבלה בבריאה הארה זו, אנו מוציאין ס"ת, ויכולין לקבל אז אותו הארה: