פרי חדש על יורה דעה סט
א. ראשונה ראיתי לברר אי דם שמלחו או שבשלו אי לוקין עליו מן התורה או לא ואת"ל אין לוקין אי אסיר מיהא מן התורה או לא. הנה בפ' הקומץ רבה דף כא מבואר דדם שבשלו או שמלחו אינו עובר עליו אבל רש"י בפ' כ"ה דף קט ובפ' העור והרוטב דף קכ סובר דדם שבשלו נמי חייבין עליו כרת וכן דעת הרמב"ם שסתם בפ"י וכן נר' עוד מדבריו שכתב בפ"ט המבשל בשר במי חלב כו' או שבישל דם בחלב פטור ואינו לוקה על אכילתו משום בשר בחלב ע"כ משמע דלוקה משום אוכל דם והב"י כתב בסי' פז דס"ל דההיא דהקומץ אתיא דלא כהלכתא ע"כ ואין בדבריו - - למה דחו ההיא דהקומץ מהלכתא ובתשו' כמה"ר לוי בן חביב ז"ל בדף קפא יישב סוגיא דהקומץ ע"פ פשיטתם ע"ש שדבריו נכונים ויש סיוע לסברתם מהא דפרכי' בפ' כ"ה גבי בי דוגי ודילמא תתא מטא עילאה לא מטא ולא אמרי' ספקא דרבנן לקולא משמע דלפחות אסיר מיהא מן התורה ותו אמרי' התם כחלא עלוי בישרא שרי מ"ט חלב שחוטה דרבנן כבדא עלוי בשרא אסיר דם דאורייתא אלמא דם מבושל אסור מן התורה והרשב"א בחדושיו בדף קכא ע"ר כתב שראה בספר העיטור דאיכא מ"ד דמעבר הוא דלא עבר הא איסורא איכא מידי דהוה אחצי שיעור ואיכא מ"ד דההיא דמנחות דוקא בדם קדשים וחולין מקדשים לא גמרינן אפי' להקל עכ"ל וכ"כ הרב ז"ל במשמרת הבית בדף עה ע"א וע"ב ע"ש והרא"ש בפסקיו בדף קעה ע"א כתב וז"ל אין למצוא טעם שדם זה דרבנן אם לא נפרש דהא דאמרי' בפ' הקומץ רבה דם שמלחו אינו עובר עליו היינו שאינו עובר עליו אפי' בלאו כמו שאינו עובר עליו בכרת ע"כ ואעפ"י שכתב זה בדרך אם לא נפר' נר' שכך דעתו ממ"ש בדף קעג ע"ב וז"ל וקצת משמע לקמן דדם הכבד דאורייתא דקאמרי' דם דאורייתא חלב שחוט' דרבנן אע"ג דדם שמלחו אינו עובר עליו מ"מ מתחלה היה דאורייתא עד שלא נתבשל ע"כ וכן דעת התו' והר"ן והרא"ה בפשיטות דדם שמלחו לא אסיר אלא מדרבנן וכן כתב הרשב"א בהרבה מקומות ומכללם בת"ה דף קכז ע"ש וכן הביא הב"י בסי' עו בשם הרשב"א בחדושיו ובח"ה דדם שבשלו או שמלחו אינו אסיר ד"ת אלא איסורו מדרבנן וכן עיקר: ב. צריך להדיח הבשר קודם מליחה כתב הר"ן הטעם כדי שיתרכך הבשר ויצא דמו ע"י מליחה שאם יהא נקרש על פניו לא יהא כח במלח להוציא דמו ע"כ וכן פי' הרשב"א במשמרת הבית דף נג וכתב שכן פי' בתו'. והמרדכי כת' הטעם דהדח' ראשונה היא להעביר לכלוך הדם שעל החתיכה שאל"כ המלח נתמלא הימנו ושוב לא יוציא המלח הדם שבחתיכה. והרא"ה פי' דטעם ההדחה הוא מפני דם שנתיבש על פניו קודם מליחה ויש לחוש שלאחר שינוח הבשר מלפלוט דם וציר יהא ניתך הדם ויבלענו ע"כ ולפ"ז אינו אלא הרחקה בעלמא מדרבנן שמא ישהנה י"ב שעות שהוא שיעור פליטתם הדם והציר ומדבריו שמעי' תרתי חדא שהמלח מבליע ועוד שאף לאחר פליטת דם וציר עדין שם רותח על המלח להבליע וכן דעת הרשב"א והר"ן בב' פרטים הללו ואין כן דעת הרא"ש בפ' כ"ה (ועיין לקמן בסי' ע ס"ו) נמצא דלכל הני טעמי דכתיבנא בטעם הדחת הבשר תחלה אם לא הדיחו מהני אם יחזור וידיחנו וימלחנו אבל הרא"ש כתב וז"ל אם מלח בלא הדחה י"א שאין תקנה לבשר אף אם ידיחנו וימלחנו אסור לפי שע"י מליחה הראשונה פירש מקצת הדם ולא היה כח במלח להפליט כל הדם מאחר שלא הודח הבשר ואותו הדם עצמו שפירש חוזר ונבלע בבשר דלא שריק כיון דלא נמלח כהוגן ואין מלח שני מפליטו כיון שכבר פי' וחוזר לתוכו ע"כ ואין זה מחוור מדין שובר מפרקת' של בהמה ודין חותך כזית בשר חי מבית טביחת' שאסור לאכול מהם באומצ' משו' שהדם פי' ממקו' ללמקום אעפ"כ שרו ע"י מליח' וכמ"ש לעיל בסי' סז ס"ק ח אלמ' שהמל' מוציא דם שפי' ממקו' למקו' ומ"ש בש"ך בס"ק סח דדם שפי' ע"י מליח' גרע טפי ואינו יוצא ע"י מלח אינו כלום ואדרבה עדיף טפי דכיון שהמל' פירשו ממקום למקום מוציאו ג"כ משום דכלל גדול אמרו כבכ"פ וכ"כ הרשב"א בח"ה דף עא על בשר שלא נמלח שנתן עם בשר שנמלח שיש לו תקנה במליחה משום דכלל אמרו כבכ"פ וכיון שנבלע ע"י המלח המלח שהבליעו יפליטנו וה"נ דכוות' וכן דעת הרא"ש ורבים מהפוסקים שיש לו תקנה בהדחה ומליחה פעם אחרת ומיהו סמ"ק וש"ד כתבו טעם אחר לאסור בדיעבד משום דדם שע"ג הוי כמו דם בעין שנפל ע"ג בשר רותח ואסור דלא שייך מישרק שריק ולא כבכ"פ וכן לא אמרי' גם דם בעין איידי דטריד למיפלט לא בלע וכדלקמן בהג"ה ס"ס ע ואע"ג דאנן ק"ל גבי דם שבעין דלא אמרינן ביה כבכ"פ וכדלקמןמ בריש סי' עו ומיהו אעפ"י שכן דעת הרא"ש ל"ק מידי עליה משום דאזיל לטעמי' שסבור שאין דרך המלח אלא להפליט דם אבל אין דרכו להבליע אבל לדעת הרשב"א והר"ן דלא ס"ל הכי קשיא וצ"ל דס"ל דדם שע"ג החתיכ' לא מקרי דם בעין אלא דם שנפלט ובא ממקום למקו' אחר והוי דומיא דכזית חי מבית טביחת' דסגי ליה במליח' וכצ"ל לקמן בסי' עו ס"ב בהגה ע"ש ואפי' בשר מלוכלך בדמים לא מקרי דם בעין לדעת המחבר כדלקמן ס"ק ד ע"ש: ג. ואם הדיחו הטבח כו' כתבו ז"ל דמה שנוהגין הטבחים לרחוץ הצלעות שלמות בהעבר' בעלמא כדי לנאותן לא מקריא הדחה ומיהו אי ידעינן שהדיחו הטבח אמרי' דמסתמ' הדיחו יפה: ד. חתך כל נתח לשנים כו' דקדק לכתוב חתך דהיינו דוקא בסכין הוא דצריך לחזור ולהדיח וכמ"ש המרדכי דאגב דוחקא דסכינא מפליט מיהו דעת הר"ן בפ"ק דחולין גבי הטבח צריך שיהיו לו שלש סכינין דאם חתכו אח"כ לשנים א"צ לחזור ולהדיחו אך י"ל דהר"ן לטעמיה אזיל דס"ל דטעם הדח' לאו משום דם הוא אלא כדי שיתרכך הבשר אבל לדידן דק"ל דטעם הדח' הוא משום דם צריך הדחה אף בדיעבד ש"ך ולע"ד המרדכי לא כיון יפה שכל עיקר ראייתו היא ממ"ש בפ"ק דחולין דאפי' למ"ד ביה"ש צונן אגב דוחקא דסכינא מיבלע בלע וכי היכי דמבליע ה"נ מפליט זו היא ראייתו ותמה אני עליו שהרי איהו גופי' והתו' והרשב"א והרא"ש כתבו בפ"ק דחולין עלה דההיא דאייתי דדוקא לביה"ש דרותח קצת מהני דוחקא דסכינ' אבל בעלמא דוחקא דסכינא לחודי' אינו מבליע כלום ומינה שאינה מפליט כלום וראייתו היא הפוכ' וא"כ אף למ"ד דטעמא משום דם שע"ג פניו אם חתך הנתח לשנים או לג' א"צ לחזור ולהדיחו ומיהו אפשר ליישב עיקר הדין ולאו מטעמה אלא היינו טעמא משום דדמ' משרק שריק ונופל במקום החתך ולפ"ז אם לא חתך בסכין אלא ביד צריך לחזור ולהדיח וטוב לחוש לזה: ה. או שהסי' טלפי הרגלים לאחר ההדח' אבל אם לא היה מסיר' היה נחשב הכל כחתיכ' בשר אחת והיה די בהדחתן כך כמות שהן הואיל ואין כאן דם הנר' לעינים ש"ך: ו. רק הדיחו היטב סגי ליה פי' וא"צ לחזור ולטרוח ולשרותו אפי' לא נמלח עדין דאי בנמלח אף בהדח' מועטת סגי ליה בדיעבד וכדלקמן בהג"ה בס"ב ש"ך ועיין במ"ש בס"ק טז: ז. ימתין מעט אך לא ימתין למולחו עד שיתנגב הבשר דאז לא היה נמס המלח כולו ולא היה מוציא הדם היטב אלא בעוד שהוא לח הרבה ימלחנו או"ה וח"ח: ח. ונהגו שלא להשתמש כו' בס' ב"ח הפריז על המדה וכתב שהמקילין בזה ראוין לגערה כי עוברי' הם על דברי חכמים לשרות בשר לכתחילה בכלי שמשתמשים בו דבר כשר ע"כ ואעפ"י שכן ראוי לעשות מ"מ אינו ראוי לגער' מי שאינו עושה כן וכן רבים מקילים בזה וטעמא דמילתא שכיון שהרגילו עצמם להדיח הכלי אחר שריית הבשר וכן אחר הדח' האחרונ' וזה כמעט מן הדין אף בכלי מיוחד לכך משו' שמני' בו בשר אח"כ להדיחו וצריך לשטוף הכלי כדי שלא ישאר בו שום לחלוחית דם א"כ דמי למה שנתבאר לקמן בסי' צא דמידי דאורחי' בהדחה שרי לכתחיל' להניחו בכלי איסו' וה"נ דכוותי' ולפיכך אין לבטל המנהג ושוב ראיתי בחדושי הרשב"א בפ' כ"ה דף קטו שכת' וז"ל וכן כל כלי שדרכו של אדם להדיחו קודם שישתמש בו אין נמנעים מלהשתמש בו באיסור צונך ואח"כ ידיחנו וישתמ' בו היתר ואין חוששין לפשיעה בכך עד כאן וזה מבואר כמ"ש: ט.