פרוזה (ביאליק)/איש הסִפּוּן
14/12
[עריכה]את לי הפעם הראשונה ללכתי באניה בחברת נוסעים שכֻּלם עמקי שׂפה. אין בהם, כמדומה, אחד – במחלקתי, על כל פנים – היודע לשׂיח בלשון בני אדם, כלומר בלשון המובנת לי. לא עברית ולא יהודית, ואף לא קורטוב של רוסית או גרמנית. לפרצוף יהודי אין באניה סימן וזכר. אף לא כקוצו של יו"ד. ואולי יש – והוא מתעלם. וְכַנּוֹסעים כַּמשרתים. אף הללו נזקקים לכמה לשונות – חוץ מלשלי. לאסוני הכפול, משועבד אני לדיאיטה כפולה: לזו של הרופא ולזו, להבדיל, של הר סיני. ליהנות מן השולחן הכללי איני רשאי, וּלפרש את חפצי כראוי למלצר קָצרה לשוני. וּבַהֲסִבִּי ללחם הצהרַים, והמלצר המהוּדר והמגוהץ – כמעט בן בָּרון למראה – כפף את עצמו לפנַי כאגמון ועיניו בעיני מלמטה למעלה, כמצפה למוצא פי – לא ראה אדם צער בעלי-חיים גדול מזה. צער כפול, עלי ועליו. עיני שנינו מפלבּלות מן המיצר אילך ואילך לצד השכנים המסוּבּים עמי אל שולחן אחד, כמי שאומר: קומו והוֹשיעוּ. אבל איך יושיעו וּבמה יושיעו, וכולם מדברים צרפתית. וּבאין כל תשועה מן הצד הושיעה לי אצבעי. נעצתי אצבע בלבי ואמרתי בתוקף רב:
"אני… דיאיטה! רג'ים חמוּר! וויגיטרי!"
וּליתר תוקף חתמתי בקול:
"מדיצינה! דוקטור!"
הדִבּוּרים היו, כמדומה, ברורים בהחלט, ואולם המלצר העלוב נתבלבל עוד יותר. עיניו הפיקו תחנונים, מבוכה, אָבְדַן עצוֹת.
סוף סוף נגלה המושיע. בין המשרתים נמצא אחד "בלשן" משמש בכמה לשונות, והוא שבא להיות למליץ ביני וּבין משמשי. השפה המשותפת היתה הפעם גרמנית.
אכן באה הרוָחה. בן-רגע נתפרשו למלצר כל משאלותי, וּפרשת מאכלַי לפי "שולחן ערוך" שלי נקבעה לכל ימי המסע. אמרתי להודות למתורגמן, אך הוא נעלם ואיננו. פָּרַח לו האיש היקר. ואני גם לא הצצתי יפה בו וּבפניו. הלואי שלא אצטרך לו עוד. בינתים אסתפק שוב בשפת האצבעות ונענועי שאר ראש איברים.
עתה נפניתי לראות במסובי שולחני.
אל השולחן ישבנו חמשה: שנים כנגד שנים ואחד יוצא זנב. אני ועוד אחד ממולי, צרפתי, בקצה האחד, כמין צירה, וחבורה בת שלשה, בעלי קלסתר מזרחי – (האין הם יהודי מזרח?) – בקצה השני, כעין סגול. בין הצירה והסגול פֶּסֶק של כסא פנוּי מזה וכסא פנוי מזה. הצרפתי שכנגדי הוא איש בשנות העמידה, מְלֵא-גוף, מרוכרך בשר וּרחב פרצוף. מבת-צחוקו התמידית נכּר שהוא נהנה. יושב הוא ממולי, מצחצח כנגדי בשניו הלבנות ונהנה. מאֹד מאֹד הוא שבע רצון. כל דבר ממציא לו קורת רוח. אפילו מחבלי לשוני דָּלֹה דלה לו האיש מְלוֹא חפנַיִם נחת. וּכשהוא לועס את אכילתו הוא מוצץ וּממצמץ וּמתמצה וּמלקק שׂפתיו – וּמדוּשן נחת. כוּלוֹ גוש של נחת.
וּמִן החבורה המשולשת המזרחית, – השנים הם בּחצי ימיהם, בני שנות הכוח, בריאים כבני בקר, אמיצי פנים, מלאי שפתים וחזקי שִׁנַּיִם, והאחד, הצעיר בהם, עלם בעל צורה, מנוּמס וּמעודן, בעל עינים יפות וחמות, וּכבן עשיר למראה. שלשתם שחורי שׂער, ברוניטים עמוקים. חייכם, יש במראה פניהם משהו יהודי. אחד מהם, זה בעל הגבות העבותות, פניו לחלוטין כפני אחד ממכָּרַי הספרדים, פרופיסור מפורסם. נזכרתי, כי בשעת מבוכתי הלשונית, לא עליכם, הסבּוּ אלה השלשה את עיניהם אלי מתוך השתתפות נאמנה וכל הכרת פניהם הִגידה התנדבות לְעָזְרֵנִי. מאז נתקרבה אליהם דעתי.
וּבעת האוכל ראיתי וְנָתוֹן אל לבּי שוב, כי הצעיר הנחמד נוהג אף הוא כמוני צמצום וּפרישות במאכלים. מטעם איזו דיאיטה? של הרופא, או של משה רבנו? וכמדומה, שגם שני חבריו הגדולים אף הם בודקים קצת במזונות. אף-על-פי שהם בולעים וטוחנים, ברוך השם, את הרצוי להם מן המאכלים בתאבון גדול וּבשעורים הגונים.
מכּלל חשד, על כל פנים, לא יצאו. כדאי לבדוק.
וּמיד ניתן לי פתחון פה לכך שלא מדעתי. הצעיר הפנה אלי את עיניו המבהיקות והחמות ושאל:
"גרמני?"
"לא – נענעתי בראשי – רוסי… כלומר, יהודי, מפלשתינא".
"אה, רוסי? – האירו ושׂחקו עיניו – חאראשוֹ, חְליֶעבּ, ניצֶ'בוֹ".
והוא הבּיט אלי בידידות וּבמאור פנים וגם בקצת התגדרות של טוב לב.
בשלש המלים הללו – כל רכוּשוֹ הבלשני ברוסית – שיצאו מפיו בהברה משונה, נתכַּוֵּן, כנראה, למתוח חוט כל-שהוא משותף ביני וּבינוֹ. נאחזתי בחוט של חסד זה ולא הרפיתיו ואמרתי כמסכים:
"אכן מוסיו, חאראשו, חליעבּ, ניצ'בו. מאד מאד חאראשו".
עיני הצעיר זרחו מגיל. אז הוריתי אני באצבע עליו ושאלתי:
"ומוסיו… צרפתי?"
"לא – נענע בראשו – סורי".
"סורי?! לא יהודי אספאניולי?"
"לא, לא!" – מנענע הוא בראשו.
"והריליגיה? מושלימי?"
"נוצרי".
אכזבה גמורה. ואולם דעתי לא נחה עוד, וּבהורותי באצבע שוב על הירקות ועל בקבוק מי המינירלים שלפניו:
"הגם מוסיו בעל דיאיטה?"
פירושה של שאלתי זו לא נתחַוְרה לו ביותר ועיניו שעו אל חבריו לעזרה. אלה נִסּוּ לנחש וּלפרש. סוף סוף השיב הצעיר מה שהשיב. עתה לא הבינותי אני את התשובה. היכן המתורגמן? חוששני שאֶזָּקק לו עוד לא אחת. איך שהוא, השיחה נפסקה הפעם מאליה, מתוך הכרח, וּללא כל תוצאות ממשיות.
וּבכן סורים הם אלה השלשה, ונוצרים. אכזבה גמורה! שוב אני בודד ואִלֵּם.
אוי, אוי, חבלי לשון.
15/12
[עריכה]הנוסעים באניה, בשני מדוריה העליונים, אינם מרובים. במדור השני, זה שאני שרוי בתוכו, נמצאים בסך-הכל, מלבד הפקידים, כעשרים וחמש נפש, וּבְתָאִי משוּלַש המִטּוֹת אין נפש זולתי. הרוב הגדול של השולחנות בחדר האוכל פנויים בשעת סעודה ממסובים. ואף-על-פי-כן, ואולי דוקא משום כן, הנסיעה נעימה מאד. האניה מרוּוחת למדי – אניה צרפתית אמידה. עתרת פאר אין בה, אבל נאה היא וּמַרחבת את הדעת. החדרים הכלליים ערוכים בטעם וּבחן. התאים נוחים. נִקיון וסדר בכל. המאכלים טובים, כמעט כמאכלי בית. אין בהם מן הפִּגּוּל המיוחד לפתבג כל האניות, אפילו המפוארות ביותר, פגוּל שמהפך את כל בני-המעַים. גם עִתּוֹן משלה, קטן וּמצוּמצם, אבל ערוך גם הוא בטעם, נאה מוּדפס ונאה מצויר, מוציאה האניה להנאת נוסעיה. והנעים מכל – השקט. בחדר האוכל, בחדר הקריאה והשׂיחה, במזנון ואפילו על הסִפון, בכל המקומות שקט וסדר. כמעט נָוֶה שאנן, שלוַת בית אב. השׂיחה וההליכה בנחת. אין בהילות והתרוצצות לבטלה ואין המוּלת שוא. גרמו לכך, כמובן, גם מִעוּט הנוסעים וטיבם – רובם אנשים מיוּשבים וּמתוּנים – וגם טיב העונה וּמזג האויר. ימי הסתו מַשרים שקט וּמנַמכים מעט את הקול. אם כֹּה ואם כֹּה – והנוסעים יש שהם שוכחים כי נתונים הם בספינה ודורכים על בָּמֳתֵי ים. מטַילים, משׂוֹחחים, משַׂחקים בדומינו, מעַינים בספר, והכל בשוּבה וּבנחת, כמו בבית מרגוע. פעמַיִם ביום, בין שנת הצהרים למשתה התה וּבין סעודת ערבית לשינה, נכנסים – בלי חמדה יתֵרה – שני המנגנים בכליהם, צ'ילו וכִנּוֹר, לחדר הקריאה והשיחה, הוא גם חדר הנגינה, וּמצמבלים מעט. פעמִים נִלְוֶה אליהם גם הפסנתר. יוצאים הם ידי חובת הַנְעָמַת המסע בנגינה. ואולם הנוסעים בעצם אינם זקוקים, וגם אינם נזקקים ביותר להנעמה זו. שומעים הם את המוסיקה בחצי אוזן ועושים את שלהם. אין מהם גם אחד מתעורר למחוא פעמִים כף למנגן, ולוּא רק מפני הכבוד. בחדר הסמוך, חדר המזנון, יושבים מְתֵי מִסְפָּר בשלוָה על כוס קוניאק או על ספל קפה וּמבלים את השעה בקלפים או בשחמט ודומינו. שעה או שעתַיִם לפני השינה, כטוב מזג האויר, מוציא איש הסִפּוּן תיבת גרמופון ישנה וּמרוּפּטת החוצה, אל הסִפּוּן, וזוג אחד, לכל היותר שני זוגות, יוצאים בּרִקּוּד לקולו הצרוד. שני הזוגות מצטרפים מתוך שתי אחיות צעירות ונחמדות שבין הנוסעים – אומרים, מבית "נסיכים" הן – וּשני צעירים בעלי צורה מפּקידי האניה. קופצים אחרים על הרִקּוּדים זוּלתם אין. ואף אלה מרקדים בלי התעוררות מיוחדת, אלא סתם, דרך נִמּוּס, שלא להשכיח תורת רגל מן האניה. האחות הבכירה בצאתה לרקד אף אינה מסירה מעל כתפיה את מעילה העליון. וכך הם סובבים סובבים מעט וּמתפזרים לתאי השינה.
בּקִצּוּר, צהלה אין באניה, אבל גם שעמום אין. אדרבה, יש קורת רוח. הים מתנהג לפי שעה כשורה. זעֵף הוא קצת, מרומם גלים קמעא, מנדנד מעט את האניה וּמַרְכִּינָהּ אחת הנה ואחת הנה – אבל בּמִדַּת החסד. לידי גדישת הסאה והַקְדָחַת התבשיל לא הגיע.
אגב, איש הסִפּוּן, זה הממונה על הגרמוֹפוֹן. הַגִּיעוּ בעצמכם: הלֹא הוא האיש היקר והנפלא, המתורגמן שלי. כמעט נפלתי על צוארו, מִתְּחִלָּה לא הִכַּרְתִּיו, וגם הוא לא הכירני. האפלולית גרמה, וגם שנוּי בגדים וּמסִבָּה. אחרי חִלוּפי מבטים מספר נתברר הדבר. הוא הוא. עומד הוא בבגד השָׁרֵת שלו, במָתנִיַּת בד לבנה, על-גבי הגרמופון וּמשמשוֹ. מוציא לוח וּמכניס לוח. מסביב לבית-זרועו כרוך סרט רחב ושחור כעין צמיד, כזה של האבל, וּכתובת אדוּמה עליה: דֶּקְמַן – לאמֹר: משָׁרֵת הסִפּוּן. והוא, הדקמן, גם פתח עמי בשיחה תחִלָּה, בהתעכּבי דרך טיולי על-יד הגרמופון לראות במרקדים.
"הלא אדוני הוא ששמשתי לו היום בסעודת צהרים מתורגמן" – פנה אלי בגרמנית טובה – "לא הִכּרתיו תחִלָּה – הוסיף כמצטדק – שִׁנּוּי בגדים ושִנוי מאוֹר".
"אכן אני אני הוא. עתה גם אני הכרתיך. הלא באמת אתה הוא מתורגמני. מה טוב וּמה נעים".
אחרי התהלכי יום תמים כּאִלֵּם מאוֹנס שׂמחתי באמת להזדמנות זו, ממש חיתה נפשי.
"ואדוני מהיכן? כלומר, בן איזו ארץ?" – שאל שוב.
"יליד רוסיה".
"רוסיה?" – שמח הוא הפעם עלי, ועבר מיד לרוסית – "גם אני גדלתי רוב ימי ברוסיה. במוסקבה, בפטרבורג. גם אשה נשׂאתי שם. אשתי היתה, במחילת כבוד אדוני, – יהודית. יהודית מרוסיה, מפלך קובנה".
כזאת לא פִללתי. הצצתי עליו בּעִיּוּן. כבן שלשים וחמש למראה. איש קומה, מעין כלונס ארוך, בְּהִיר שֵׂעָר. גֻּלְגֹּלֶת מָאֳרכה כעין מלפפון, פנים רזים, לא מכוערים, אבל שׁחוּקים, נִקלים וּמזועזעי עצבים, עינים מימיות, משוטטות, מפיקות פחזוּת וקַלוּת דעת. תנוּעוֹת פזיזות. מפיו טפח עלי ריח רע של יַיִן – סוף דבר, לפי כל מראהו – בריה לא חשוּבה ביותר, איש הקלוקל, אבל בשעת רצון זו נטה לבי אליו חסד והכרעתיו לכף זכות. שִחֲדַתְנִי אשתו היהודית. הלא דבר הוא.
"רוסי אתה?" – תהיתי על קנקנו.
"שׁוֵידי אנֹכי, יליד סטוקהולם. אבל גִּדּוּלי וחִנּוּכי ברוסיה היו. עודני ילד השתקעו הורי לרגלי עסקיהם ברוסיה, בפטרבורג, ושם גדלתי. מסיח אני בשתים עשרה לשונות, מהן אירופיות וּמהן מזרחיות. שומע אני תורכית, פרסית, סינית, יפָּנית, בנגלית ועוד. היפָּנית כשפת האם היא לי, וּמתוך שִׁמּוּשׁ. עשיתי ביפניה כשנתַיִם. תרתי את הארץ לְאָרְכָּה וּלְרָחְבָּה. בים וּביבשה. למשמרתי באניה הזאת ירדתי זה מקרוב, ולא לשם עצמה, אלא לשם דבר אחר".
והוא גחן ולחש לי מתוך קריצת עין ערמומית וּבת-שׂחוק אוילית וּכשריח היין טופח מפיו על פני:
"לשם מסחר… המבין אדוני? קונ-טרו-בנ-דה!… מוליך וּמביא אני מהכא להתם וּמהתם להכא…"
וּמיד הוסיף שלא בגחינה וּלחישה:
"אדוני חכם ויבין מדעתו, כי יש כאן מקום להשׂתכּר פרוטה. לא כך?"
ושוב קריצת עין וּבת-שׂחוֹק מגונה.
האיש דִּבֵּר בשטף וּבחִפּזוֹן, וּכשעיניו המימיות משוטטות וּפוֹזלות אילך ואילך וראשו המלפפוני מתהפּך לרגעים כגלגל לַאֲחוריו, כמי שנזהר מפני אויב נעלם. מִדַּי עֲבוֹר על פנינו אחד מפּקידי האניה מיד הוא הופך פניו מעִמִּי, מתאבן במקומו וכל מעיָניו בפוֹנוגרף. עתה ידעתי. האויב הנעלם הוא האחד, או כל אחד, מפקידי האניה. על-פי ה"תקנות" אין משרת הדיוט רשאי להרבות שיחה עם הנוסע. אין זה דרך-ארץ. ויש גם חשש הסח דעת מחובות המשמרת.
והפונוגרף המרוּפּט עודנו צורח ותוסס, וקולו הצרוד מנסר בחלל האניה וּמרקיד את הזוג היחידי רִקּוּד פושר של "מהיכי-תיתא". מסביב לזוג נתלקטו כחצי "מנין" נוסעים, וּבתוכם הצעיר הסורי הנחמד. איש הסִפּוּן החליף בכלי הנגינה דיסקוס בדיסקוס, וּבהרגישו כי אין חשש מראית עַיִן של פקיד, פנה שוב אלי ושאל:
"וַאדוֹני במה הוא עוסק, ירשני נא לשאול – סוחר? נוסע לצרכי מסחר?"
"מעין זה, כמעט. הפעם נוסע אני להנאתי".
"אם כן" – פחז ואמר – "אולי אוכל להיות לו מועיל במסעו. אעשה זאת בחפץ לב. שִמַּשתי מנהיג וּמורה דרך לתיירים. בעיקר, גם למשמרתי זו באניה לא נכנסתי אלא מאהבתי את המסעות לשמם. תייר ותיק אנֹכי מעודי. ארבע פּעמים סבבתי את כל כדור הארץ. שוטטתי במדינות ואיים רחוקים וראיתי עמים וַעֲמָמִים שׁוֹנים וּמשׁוּנים. לבי מושכני למרחקים, לראות עולם וּמלואו. לולא זאת לא עמדתי במשמרתי אפילו יום אחד. משמרת כלב, יִקָּחֶנָּה אופל, טפו! אקוֶה להפָּטר ממנה בקרוב, ואשלח במסחר ידי. הן מבית סוחרים וּכנענֵי ארץ אנֹכי. אבי המנוֹח הפך במיליונים. בעצם גם עתה אין לי סבה להתאונן ביותר. משׂתכּר אני כדי מִחְיַת ביתי. ואולם טוב מזה המסחר. במסחר יש תקוָה להצלחה. כשהשעה שׂוחקת – אפשר להרויח כמה וכמה רבבות בבת אחת. המותר לי לשאֹל את אדוני, מה מסחרו?" "למאי נפקא מינה? – נניח, מוציא ספרים".
"עסק טוב וחשוב" – שִׁבַּח איש הספון – "וּמתן שׂכרוֹ בּצִדּוֹ, לא כך? אחת אמרתי: גם עלי לשוב אל המסחר, ויהי מה. צרכי ביתי מרובים, וּמַשְׂכֻּרְתִּי הקטנה אינה מספקת. בלעדי – עוד שלש נפשות על צוארי, שתי ילדות ואם זקנה, צא וּפַרנסן במשׂכֻּרתי הזעומה. וחִנּוּךְ הילדות? בצרפת – גר אני עתה במרסיל – החִנוך עולה ביוקר. לוּ ראה אדוני את יַלְדוֹתַי. מחמד עינים! חי ראשי. כשאֶפָּנֶה אַראה לאדוני את תמונותיהן. עתה אני מוכרח להסתלק שעה קלה למלאכתי. שעת פִנּוּי הכלים בחדר האוכל הגיעה. עוד הערב אשובה לשוחח את אדוני, אם ירשני".
ואיש הסִפּוּן פרש מן הספון וּכמהר עכבר אל חורו קפץ וירד בחפּזוֹן ל"שאול תחתית" – לבית הבליעה של סִפּוּן האניה.
שיחתו של איש הספון – שנראה לי, דרך אגב, אותה שעה "מבוּשׂם" וּמרוֹמַם רוח כל-שהוא וּמדבּר בטעם היין הנודף מפיו – לא ערבה ולא נאמנה עלי ביותר. עויות פניו המזוּעזעים וּתנוּעוֹתיו המשָׁרְתִיּוֹת וחרדתו לרגעים מפני העין הרעה של הפקיד – כל אלה ענו בו כי נִקְלֶה האיש, ואולי גם מתעתע. וּבכל זאת תּפָשַׂני בלבי. בפרטים אולי מגַזֵּם הוא. ודאי מגזם – אבל בדרך כלל דבריו נראו לי כקרובים לאמת. וּביוֹתר העסיקה את דעתי חידת אשתו היהודית. מהיכן באה לו זו? וּמַדּוּעַ לא מנה לבסוף בין נַפְשׁוֹת ביתו את האשה גופה? זו להיכן נשמטה?
החלטתי משום כך להמשיך אתו, לכשישוב, את השיחה, אלא שאנהג בו זהירות. ימין דוחה וּשׂמֹאל מקרבת. העִנְיָן טעון בירור. ואמנם מקץ חצי שעה צץ ועלה שוב ה"דקמן" על-פני השטח העליון של הסִפּוּן. הרִקּוּדים בינתים פסקו והגרמופון נאלם. לאוזן היתה הרוָחה. נוסעים בודדים, והצעיר הסורי בתוכם, מטַילים על-פני הסִפּוּן טִיּוּל אחרון שלפני שינה. המזנון וַחֲדַר השיחה נתרוקנו. המשרתים מגיפים את התריסים ואיש הספּוּן מתרוצץ ועוזר על ידם בחפזון וּבפזיזות כּדרכּוֹ, והפעם, כמדוּמה, גם מעט יותר מכּדרכּוֹ – וּבזעף. אץ ונכסף הוא, כנראה, לשוב אל השיחה. מדי עברו עלי בהתרוצצו כה וכה, הוא זורק כנגדי: עוד מעט, עוד מעט ואֶפָּנֶה. בינתים עבר עלי בדרך טיולו הסורי הנחמד והנעים, וּבהבהיקו אלי בעיניו השחורות והחיות הטיל לעומתי שוב דִבור רוסי אחד שנלכד ועלה ברגע זה במצודת זכרונו: "יא טעביא ליוּבּליוּ" (אהבתיך), וסמוך לזה עוד דִבור שני: "טי מוֹיָא ליוּבּוֹב" (אתה אַהֲבָתִי). פניו זרחו בשעת אמירה זו כילד שזכה בגורל או כמי שבִּצַּע עלילת גבורה. הוא האמין, שגרם לי בכך גם קורת רוח גדולה.
"וּבכל זאת, יש באור פניו של צעיר זה משהו יהודי" – הרהרתי בלבי שוב.
השד יודע מדוע היתה עלי היום יד לבקש שרטוּטי יהדוּת בכל פרצוף. הבגלל בדידותי הוא או בשל אותה האשה היהודית?…
עודני מהרהר והנה איש הספון מאחורי כתפי. פניו שׂוֹחקוֹת אלי מאחוֹרַי שׂחוֹק ידידות כמכר ישן. חוששני, עוד מעט ויחבוט לי על שכמי.
"וּבכן" – אומר הוא – "עתה פנויים אנחנו לדבּר כנפשנו שָׂבְעֵנו. אולי יואיל אדוני לשבת אתי מעט? נעבור, איפוא, אל המדור ההוא מעבר למחיצה. שם המקום נוח יותר לשיחה. שמחתי למצוא פה איש אשר אוכל לדבר עִמּוֹ כלבבי. הנוסעים רובם שחצנים ואנשי רהב. אל תִּגַּש אליהם מקרוב. אותך לבדך ראיתי לפני באניה הזאת איש טוב ועדין, אדם בעל נפש, שמטה אוזן לשיחת פי זולתו. היואיל אדוני לעבור לשם, לצד השני?"
והאיש הֱבִיאֵנִי אל שטח הסִפון שמעבר למחיצה, אל ירכתי האניה. בכניסתי לשם הבינוֹתי מיד מה טעמו של שִנּוּי מקום זה. חלק זה של הספון שִמש מדור לאנשי השרת הנמוכים של האניה. שם המטבח, מחסן הבשר והירקות, מקום שְׁטִיפַת הכלים והדחתם. הרצפה נמצאה שם מזוהמת והאויר מעוּפּש. הטבָּח ועוֹזריו, זְהוּמֵי סינרוֹת וְלִבְנֵי מגבּעוֹת, ישבו בשעה זו של "ככלות הכל" לפתח המטבח שֶבֶת מרגוע, עִשְּׁנוּ באפלולית סיגריטות סרוחות ורִננוּ יחד בחשאי. לאיש הספון היה מדור זה באמת נוח יותר. כאן הוא בביתו וּבתוך שלו ואין חרדה לרגעים מפני עין זעומה של פקיד קפדן. ואולם אני מחלתי על הנוחות ונרתעתי מיד לאחורי, למקום הראשון. איש הספון נמשך כנזוף אחרי. רוחי קצרה עלי.
"וּבכן" – אמרתי לו נמרצות – "פתח פיך ודבר. אבל מִתְּחִלָּה אולי תואיל לבאר לי, כיצד נתגלגלו הדברים שנשׂאת לך אשה יהודית? אגב, בהזכירך לפני בראשונה את אשתך היהודית התנצלת לפני ואמרת 'במחילת כבודך' – למה אמרת כזאת?"
"רואה אדוני, מיני בני אדם יש בעולם, וּכמוהם רבים ברוסיה, שרע עליהם המעשה בקחת נוצרי אשה יהודית. 'זידובקה' אומרים הם דרך חֵרוּף וּגִדּוּף. אמרתי, אולי אדוני כאחד מהם".
מהרתי להניח את דעתו:
"אף אני יהודי, אין לך איפוא להתנצל לפני. מוטב שתודיעני איך בא הדבר".
הוֹדאתי הפתאומית ביהדוּתי הוציאַתהוּ מכליו וּמשִווּי-משקלו. היתה אתו רוח אחרת. רוח של חרות ושל התרפסות כאחד. התרפסות מסוג מיוחד. מתאַמץ הוא לשאת חן וחסד לפני, ויהי מה (סוף סוף, הרי יש בינינו מעתה צד חִתּוּן). הסרט השחור וּכתבתו האדומה, בעלת השם המפוֹרש "דקמן", הכרוך סביב בית-זרועו וּמשמש עדוּת בּרוּרה למצבו הירוד, העיק עליו מעתה כאות קלון, והוא, בעל הסרט, עמל בכל כּוחו להעלימו מעיני. במנהגו וּבהתעוררותו היתֵרה היה משום כן מעתה משהו שלא כדרך הטבע. לפני נפתחו מעתה כל מעיְנוֹתיו, וּללא סכר. דַּבֵּר דִּבֵּר בשטף וּבפזיזות וּבקפיצות מעִנְיָן לעִנְיָן – ולא בלי סתירות. ניכּר, שכוָנתו "להתראוֹת", לפרכס את המציאות וּלגַזֵּם בפרטים. אבל בכלל דבריו לא מצאתי גם עתה סיבה לפקפק. הדברים בכללם עשׂו רושם של אמת. והעולה מהם, אחרי זריית המוץ, זהו:
בשנת התשע עשרה – והוא כבן עשרים וחמש בעת ההיא – שֵׁרֵת בתֹאר קצין במחלקת הריגוּל אשר לצבא האוֹקוּפַּצְיוֹנִי האנגלי, שחנה אז ברוסיה, בבאקוּ. עמדה לו במשׂרה זו זכוּת ידיעותיו הלשׂוניוֹת. פעם אחת, בהיותו מוטל במִטָּה אֲחוּז קדחת עזה וּממארת, נכנס אליו קצין אנגלי וּבִקֵּשׁ מעִמו להיות למליץ בינו וּבין עלמה אחת מסיחה רוסית שבאה לפניו ואין הוא, האנגלי, יודע מה חפצה. נתקשה החולה תּחִלָּה בדבר. קַדַּחְתּוֹ תקפה עליו באותה שעה וּבהיותו כמטושטש מֵאן לראות וּלהֵראוֹת פני איש, ואף כי פני אשה. חזקו עליו דברי האנגלי, והעלמה הוּבאה החדרה. הוּברר, שבאה לחפּשׂ שם את אחד הקצינים האנגלים, מי שהוזמן לבוא אל בית אחיה לסעוּדה ולא בא. רצונה לדעת היכן הוא וּמה היה לו. אחרי בירור זה עמדה לצאת, אבל נתעכּבה על-יד הפתח שעה קלה והתבוננה בו, בחולה. יש את לבה לדעת מה טיב מחלתו. וּכשהוּגד לה, הביעה חפצה לנסות דבר, להקל מעל החולה את יסוריו. אחיה, אמרה הנערה, רוקח מפורסם הוא, ראש וּמנהל לבית-מרקחת גדול, סיטוני וּמרוּבּה סניפים בעיר, והוא, אחיה, כפרמקולוג מלומד, יודע גם פרק ברפואה. למחלת הקדחת, המצויה בבאקוּ, יש עִמּוֹ תרופה פשוטה, מקובלת בידו, שהוא משתמש בה לעתים מזוּמנוּת, ולא בלי תועלת. כדאי לנסותה. בטוחה היא, שהתרופה תביא הרוָחה. אנא, יואיל החולה לנסות. החולה, ברוב מכאוביו, הסכים. ולערב אמנם שבה העלמה וּבידה צנצנת קטנה, מלאה מין לחלוחית של זוהמה ירוקה שנהפכו עליו מעיו למראיתה בלבד. והַגיעו בעצמכם: אותה הזוהמה הביאה לו הרוָחה. גמוע גְמָעָהּ את כֻּלה בבת-אחת, ואחרי זמן-מה עמד על רגליו. בינים וּבינתים נתקרבו שניהם – השוֵידי והיהודיה – קרבת לב והוא היה מצוּי לבוא לבית אחיה. העלמה שכנה שם והיתה עוזרת על-יד אחיה בעבודתו. בבית ההוא נקשר אליה עוד יותר, והיא גם היא נטתה אליו חִבָּה. אחיה נמצא איש משכיל, רוקח מלומד על-פי מקצועו, וחוץ לזה גם עשיר וּבעל נכסים, היו לו כמה בתי מרקחת בעיר וגם הרבה עסקים אחרים. מפני המהומות שבאותם הימים – ימי שלפי מלחמה וחִלּוּפי שלטונות לכל תולדותיהם: בִּזָּה ושוד וּמהפּכות וכו' – החליט לכנס את רכושו המפוזר וּלמַלְּטוֹ קמעא קמעא אל מקום בטוח, אל מחוץ לגבול המהומות. לשם כך התוַדַּע לרָשוּת של הצבא האנגלי וּלמקצת מן הקצינים, למען הֵעָזֵר בהם בשעת הצורך. חֵלק מסוּים מכספו השקיע בשטיחים יקרים להוציאם לפרס. לבסוף נתקבלה פקודת פתאום בצבא האנגלי לפַנּוֹת את המקום בעשׂרים וארבע שעות. הבולשביקים ממשמשים וּבאים (הלא יֵדע אדוני את דרך האנגלים: מִתְּחִלָּה מבטיחים "הרים וּגבעות", וּלבסוף – עורבא פרח!). קמה בעיר בהלת חרדה. הכל נָסִים – אבל לאן? האנגלים לא התירו להוציא עִמם אלא את שלהם ואת שׂכיריהם העובדים עמם. וּביום בַּלָּהוֹת זה באה לפניו גם הנערה והיא אחוזת חיל ופחד. אחיה היה בעת ההיא בדרך רחוקה, ולא נודע מה היה לו. לפי השמועה נגזלו ממנו כל שטיחיו ויצא "נקי". להִשָּׁאר בעיר לבדה לא אבתה הנערה. נמלכה להִלָּווֹת עליו ולצאת עם האנגלים. ואולם לשם קבלת הרשיון על כך משלטון הצבא האנגלי הוּכרח להכניסָהּ תחִלָּה לרשימת היוצאים בתורת אשתו – וכך עשה. במקום חנִיָּתם החדשה הוכרח שוב – מטעם השלטון – לסדר נשואים אזרחיים כחוק, וגם את הפיקציה הזאת בִּצַּע. לבסוף נהפכו הנשואים המדומים לגמורים.
"ולא היה שום צד אונס בדבר?" – הפסקתי את שטף דִּבּוּריו.
"לא ולא, אדוני" – ענני בפשטות לא צפיתי לה – "מרצון נעשה הדבר, חי ראשי. עוד בבית אחיה נקשרו נפשותינו יחד. אני אהבתיה, והיא גם היא נמשכה אחרי. גם מן הרגע הראשון, בעמדה על סף חדרי ואני מוטל במִטה במכאובי הקשים, קנתה מיד את לבי. נחמדה היתה למראה. בת עשרים. עינים שחורות וּפקחיות. בשמלתה הכחולה היתה מלאה חן וחסד. וּבהכּירי אותה אחרי כן לדעת מקרוב בבית אחיה נמשך לבי אחריה כמים. ילדה טובה היתה, נחמדה".
הוא דִבר כל העת בלשון עבר. נזכרתי כי גם לפני כן, במנותו את נַפשוֹת ביתו, לא הֱבִיאָהּ בחשבון. שאלתיו על כך.
"עתה איננה עוד בחיים" – השיב איש הספון, ושוב בפשטות תמוהה, וגם חשודה קצת בעיני – "מוֹת מתה עלי, העניה, בשחפת מתה, במחלת משפחתה, לפני שלש שנים. שבע שנים ישבנו יחד. והיא ילדה לי ארבעה: ילד אחד ושלש ילדות. שנים מתו. נשארו לי שתי ילדות. האחת, הצעירה, כבת תשע, דומה מאד לאמה. בכל, בתֹאר פניה וּבכשרונותיה. בּיִחוּד גדול כוחה בחשבון. ראש יהודי! והבכירה – בת אחת עשׂרֵה – דומה לי. שתיהן לומדות בגימנסיה ואִמי הזקנה מטפלת בּחִנּוּכן. כשנגיע לחוף מרסיל – מקום מגורי עתה – ולא יהי יום סגריר, אפשר תביאן אִמי אלַי אל החוף – וראית בעיניך. ברם, יואיל אדוני לחכות מעט. אלכה ואשובה בעוד רגע".
ואיש הספון נסתלק וּבעוד רגע הוציא החוצה והושיט לי תמונה פוטוגרפית: הוא וּשתי ילדותיו.
"ראה את הקטנה" – אמר – "האין היא נחמדה? כמה מחוּכּמת היא. עינים לה חיות וּממללות. כמוה כּאִמָּהּ".
"הֲרָאִיתָ נחת את האשה?"
"נחת ושלום" – הבליע בחפזון – "עתה ראש דאגתי הן ילדותי הקטנות. עמֵל אני לתת להן חִנוך טוב. הכנסתין לגימנסיה וּמשלם עליהן שְׂכר-לִמּוּד למעלה מכוחי. משמרתי באניה מַרחַקתני מהן רוב ימות השנה, ואמי הזקנה היא השומרת עליהן. ידים נאמנות! אשה משכלת היא אמי – אָמנם שומרת דת, אבל לא אדוּקה ביותר, ועינה טובה על הילדות".
"וַאֲחִי אשתך היכן הוא? האין לבו לדעת שלום הילדות, בנות אחותו המתה בנכר?"
"נשׂוּאַי את אחותו לא ישרו בעיניו מתחִלָּה. היטב חרה לו. לאוּמי נלהב, ציוני ותיק ואחד העסקנים החשובים במקומו. ידו היתה רחבה ונתן בעין טובה לכל צרכי צבור. אחרי הִוָּדַע לו דבר הנשואים נִתק את כל הקשרים בינוֹ ובינינו, וכך עמד בזעפּוֹ ימים רבים. אחרי כן נתפַּיֵּס והריץ אִגרוֹת. דורש היה לדעת שלום הילדות ועל כל אודותן. עתה שוב נשתתק ואיני יודע מה היה לו. שמעתי, בקאזאן הוא, על-יד האוניברסיטה. פרמקולוג. לֵעזֶר יעקובליביץ ליפקין"…
"איך, איך אמרת? ליפקין? האמנם ליפקין?"
"אמת ויציב, ליפקין. הוא שם משפחת אשתי. אחרי נשׂואַי נקרא גם שם משפחתי שלי על אשתי, וּביחד: גומברד-ליפקין. שמה העברי היה: עטל, ואני קראתיה עמיליה, עמיליה יעקובליבנה. ושמי אני הוא במלואו: באררו וארדין כריסטופרסן גומברד. ואולם רואה אני, כי אדוני התעורר לשמע שם ליפקין. הידוע לו השם הזה?"
"מלוּמד מפורסם אחד בשם כזה מת גם הוא בשחפת בדמי ימיו. האמנם בת משפחתו היא אשתך?"
איש הספּוּן קפץ ונפל על הגדוּלה החדשה שנִתּוֹספה לו בהיסח הדעת ולא הרפה עוד ממנה:
"ודאי, ודאי. משפחת אשתי הקימה מתוכה אנשי מדע. משפחה מיוחסת היתה בישראל, משפחה גדולה. אחי אשתי, לעזר יעקובליביץ, משמש עד עתה פרופיסור בקאזאן. ואני – כלום סובר אדוני קוטל-קנים אנֹכי? מאן-דהוא? סטודנט הייתי בפקולטה לשׂפוֹת המזרחיות. מן האוניברסיטה יצאתי לעבוד בצבא. למדתי לקרוא הירוגליפים וּכתב היתדות. גם את השׂפה העברית למדתי – וּשכחתיה. למדתי, חי ראשי. הרבה למדתי. חתרתי לקריֶרה מדעית. ואולם באו ימי המלחמה והמהפכה. אבי הפסיד כל רכושו ומת, ואני יצאתי לבקש מחיה. והנה נפגשתי את משפחת ליפקין".
"הידעת עוד את מי שהוא מקרובי אשתך, ואם שמעת עליהם?"
"מקרוֹבי אשתי לא ידעתי איש זולתי אחיה. והיא גם היא לא הרבתה עמי דברים על עברה ועל משפחתה. אבל ברי לי, כי בת טובים היא. דם צרוף. מצאתיה טובת שׂכל. את השׂפה העברית וסִפְרוּתָהּ ידעה לאשורן. וגם היא כאחיה היתה ציונית נאמנה, אוהבת את עמה בלב ונפש. כמה נכספה לציון! כאשר ירחב לי מעט אשתדל גם אני לסור פעם אחת לפלשתינא. אסורה ואראה. שמעתי על הגדולות אשר עשו היהודים ב… ב… מה שם העיר היהודית החדשה על-יד יפו?"
ואולם אזני בל עמי. שומע אני ואיני שומע. השם ליפקין הרעיד את לבבי. בשם זה נקובה, כידוע, משפחה גדולה בישראל. האמנם אחת מבנות המשפחה הזאת נפלה בחלקו של זה… הערל המבוּשׂם?
על לבי עלו ברגע אחד כל סִפּוּרי המעשה הקטנים בבנות ישראל השבויות שבאגדות החורבּן. מעשה בבתו של נקדימון… בצפנת בת פניאל… במרתא בת ביתוס.
האֻמנם היא היא המשפחה? – בכל לבי בִּקשתי לבטל את ההשערה, ואולם הפרטים חִזְּקוּהָ. אותו המלוּמד הצעיר שמת בשחפת… האין זה סימן מובהק?
מן ההכרח לברר הדבר. ואולם בינתים הגיעה שעת השֵׁנה והיא שהפרידה ביני וּבין איש הסִפּוּן.
"מחר ואֵדַע" – אמרתי בלבי ברדתי אל תאי.
16/12
[עריכה]למחר, כלומר היום, לא נודע לי כלום. מן הבֹּקר עד הערב, והערב בכלל, נִתַּךְ מטר סוחף, חודר לעצמות. הים הולך וסוער, מגלגל מִשְבָּרים בַּחֲמַת אף וּבשצף קצף, והנוסעים, אחוזי טחב וצִנָּה וּמכוּרבּלים במעיליהם, מתכנסים בחדרים המשותפים ויושבים איש באשר ימצא עכוּרֵי רוּח וּמצוּמקים. כוּלם חוֹמץ וּשמרים. והִנֵּה גם החֵלה האניה מתנודדת. לפי-שעה באים הנִדנוּדים בנחת, אבל גם ברחבוּת וּבקצב מתמיד, אחת לימין ואחת לשׂמֹאל, אחת לימין ואחת לשׂמֹאל. אין זאת כי-אם חשב עתה הים באמת וּבתמים להראות מי הוא. שני המנגנים, ועליהם השלישי, הפסנתרן, בן לִוְיָתָם, בּאָמרם להעביר מעט את הרוּח הרעה וּלהפיג את השִממון, הקישו ונִסרו בכליהם בכל עוז, כמתחרים את הים, ודוקא מנגינות תרועה, מג'ור בלעז, אבל מי שומע להם? הנוסעים, וּביִחוּד הנוסעות, משוקעים בכוּרסאוֹתיהם כגושי עופרת וכל עצמותיהם תֹּאמרנה: אוי, סַמְּכוּנוּ באשישות! גברת אחת כבר הפשילה ראשה לאחוריה וּפניה פני תרנגולת שחוטה. אל שֻלחנות האוכל לסעודת-הצהרים הֵסֵבּוּ היום יחידים. מקומם של שלשת הסורים, סגל החבורה, על-יד שוּלחני, נפקד אף הוא. לא נשאר עִמי אלא הצרפתי, זה היושב ממולי, בעל ה"נחת". גם סערת הים והסגריר היו לו למקור נחת. הוא שׂבע-רצון גם עתה, אוכל, ברוך השם, לתאבון גדול, גומע מן היין מלוא לוגמיו, מלבין שִניו הרחבות כנגדי וּמצחקק. יערב לו, יבוּשׂם לו. ואם תמצי לומר – ילך לעזאזל! נפשי תתעב כל אוכל ואני יוצא בכף ארוחת ירק וּבכוס מי-לימון. אין רצון ואין יכולת גם לפתוח פה וּלעין בספר. רצון אחד יש – להרדם תרדמת אלהים עד גשת הספינה אל היבשה או עד עבוֹר זעף הים.
לערב נח אמנם קצת הים מזעפּוֹ וַחֲמַת הגשם שככה, אבל רוחם הטובה של הנוסעים לא שבה אליהם עוד. הגרמופון אף הוא לא הוצא הערב החוצה והרִקּוּדים בטלו הפעם. הסורי הצעיר והנחמד מצא לו נוסעת אחת צעירה, ספרדית מפורכסת שחורת עינים ועליזת רוח, והיה כרוּך אחריה וּמטַיל עִמה על הסִפון ארוכות וּקצרות. בעָברוֹ עלי דרך טִיּוּלוֹ זרק כנגדי עוד מימרא אחת רוסית שצפה ועלתה פתאום בזכרונו: "סְפּוֹקוֹינוי נוֹטְשִׁי", לאמֹר "ליל מנוחה". הפעם זרחו פניו ועיניו למשנה, ממש כחתן בלילה הראשון. חֶבְרָתָה של הספרדית המתיקה אותו כנוֹפת צוּפים, נמוג כולו ויהי לנחל דבש.
והאניה הגיעה בינתים לעבור על-פני הררי הגעש שבדרך למרסיל. איש הספון, שלא ראיתיו כמעט כל היום, צץ מתחתיו וזֵרְזַנִי לגשת אל שפת האניה ולנעוץ מבטי באפלת הלילה, אל מול פני האופק. שם, לפי דבריו, נמצא הר הגעש "בעבודתו" – כשהוא פולט אש ועשן. עשיתי כדבריו ועיני לא העלתה מאומה: לא עמודי אש ולא עמודי עשן. ערפל כבד וַאֲפֵלָה נִצַּחַת מסביב. בּקִצּוּר, ירדתי הלילה אל תא השינה ריקם, בלי רְאוֹת את הר הגעש וּבלי שיחה עם איש הספּוּן על אֹדוֹת אשתו היהודית.
"וּבכל זאת עוֹד הצל אציל מפיו דברים ויהי מה".
17/12
[עריכה]הערב הזה הוא האחרון לנסיעה. הים שקט כולו, הגשם חדל והאניה עושה דרכה במנוחה שלֵמה. ארוּחת הערב, כדין כל סעודה אחרונה באניה, זו שלפני מתן שׂכַר טִרחה למשרתים – נערכה בעין יפה. המשרתים גופם – כולם היו נועם וּמתיקות, כל חוליות שדרותיהם התפקקו מחמת שקידה יתֵרה על תַּקָּנַת מסוביהם, ורוח כל הנוסעים טובה עליהם מאֹד מאֹד. הגרמופון הצרוד והתוסס לבש היום כוח וּגבוּרה, כביכול. ממש בוקע רקיעים ועוקר הרים בצִוחתו. שני ה"זוגות", אלה שמתמול שלשום, מרקדים, להנאת כל הסובבים עליהם, רִקּוּד אחר רִקּוּד לתֵאָבוֹן גמוּר וּבכַוָּנה גדולה, אפשר לומר מתוך התרוממות הרוח, כאילו אמרו למַלאוֹת הערב את אשר החסירו אמש. הצעירה בשתי האחיות – אותן ה"נסיכוֹת" – צהלה עליה רוחה הערב למשנה, וּבפזזה בכל עוז וּללא לאות בזרוֹעוֹת בן-זוגה הפקיד – נתחכללו לחייה חכלילוּת גדושה, קצת יותר מכּשִעוּר. בשעת ההפסקות הקצרות אף הרבתה צחוק וּמהתלות וְלִרְגעים אף התהוללה קצת. גם אחותה הבכירה, המתוּנה והמסוּיגת ממנה, אף היא "הוּפשרה" לשעה ונתפסה לקַלּוּת ראש. הערב התירה קצת את רצועתה ורקדה אף היא כאחותה הצעירה – שלא כדרכה בערבים הקודמים – בלי מעילה רחב הכנפות והשולַיִם על כתפיה המחוטבות. כל שלשת ימי המסע לא ירד המעיל הזה מעל כתפיה, אלא היה תלוי וסרוח לה מאחוריה וּמתבדר בשעת רִקּוּד התבדרות רחבה, נסיכית, מלוא שוליו וכַנפוֹתיו. גם לבן-זוגה, הפקיד הקטן, נטתה זו הפעם חסד יותר מבראשונה והאירה אליו בשעת רִקּוּד את פניה הנסיכיים, ושוב שלא כמנהגה תמול שלשום. הפקיד – עלִיַּת נשמה היתה לו, רקד בחן, בעדינות, בהכּרת ערך, כנסיך מלידה וּמבּטן וּמהֵריוֹן. הצעיר הסורי נמוֹג כולו לַמראה ויהי כצנצנת דבש. ויש להודות, כי שתי האחיות הנחמדות, גם בקלות רֹאשן, לא עזבוּן החן והחסד, הנועם והפשטות האצילית שהיו שורים כל עת המסע עליהן ועל כל הליכותיהן. הרהרתי אותה שעה: כמה פעמים ראיתי צעירות ישׂראל בּצָהֳלָתָן. ומדוּע יקר כל-כך למצוא גם בהן וּבַהֲליכוֹתיהן מזג נאה של החמודות ההן?
איש הספון, משוּעבּד על-פי חובת משמרתו לגרמופון, שנִרְדָּה הערב בפרך – לא שעה אלי מתחִלה, אף כי מדי עָבְרִי עליו הרגשתי בו, כי נמשך הוא אלי כמחט לאבן השואבת וכוּלוֹ קוצר רוח. סוף-סוף כָּלוּ הנגינות והרִקּוּדים – ואיש הספּוּן שוב תקוע ככלונס ארוך מאחורי כתפי. "וּבכן" – אמרתי לו – "יש לך עתה שעה פנוּיה? הוסיפה לספר לי עוד פרטים על אשתך היהודית".
הגוי הארוך הציץ בי מן הצד, בגנבה, חִיֵּךְ חיוך ערמומי ואוִילִי ואמר:
"האם לא יֵרַע בעיניך, אדוני, על לכת נערה יהודית אחרי איש… נוצרי כמוני. לבי אומר לי כי… כי חושד אתה במה שהוא".
"זאת לא זאת" – מהרתי להניח דעתו – "לוּא אַךְ עשתה את הדבר מרצון. ואולם… היודע אתה, כל העניָן נראה לי מופלא מאד. יש רגלים לדבר, כי אשתך היהודית היא נצר מגזע איש אחד גדול וּמפוּרסם מאד בישראל. איש סגולה, יחיד בדורו. לוּא ידעת… בקִצּוּר, גדול מאד מאד. ועתה האֻמנם אחת מנכדותיו הלכה אחריך? לא יאמן כי יסופר. רצוני לדעת, מה הֱבִיאָהּ לידי כך? אין אתה משער בעצמך, מה נפל בחלקך…"
"עד כדי כך?" – התעורר איש הספון – "ואנֹכי לא ידעתי, חי רֹאשי. אדוני הפתיעני מאד. כלומר, שערתי כי בת טובים וּגדולים היא אשתי (נתתי לב, כי הפעם הקודמת, בדברו על יחשׂ אשתו לא אמר "גדולים"), אבל היא, כאשר אמרתי, לסִבַּת מה לא הרבתה לדבר בפני על עברה ועל משפחתה. גם אחיה, המשמש עתה פרופיסור בקאזאן (אף כאן הפך את הספק לודאי – הרהרתי) לא בא אִתי בקשרי מכתבים. ואולם המתן, המתן לי, אדוני… עתה נזכרתי באמת, שהיתה מספרת, כמדוּמה, לפרקים על אחד מאבות משפחתה, אביה זקֵנהּ כמדומה, רב גדול וּמפוּרסם בישראל… כך, כך, אני זוכר בפֵרוּש וּבבירור גמור… רב גדול ומפורסם מאד…"
"זאת לא זאת" – שִׁסַּעְתִּיו שוב – "לא רב גדול סתם, אלא איש גדול, חכם והוגה דעות, יוצר שיטה מיוחדת… שיטה מוסרית… ברם, עלי יקשה להסביר לך את הענין. הוא, האיש הזה, הקים גם תלמידים הרבה. וַעֲדַיִן יש לו המון מעריצים, מפִיצי תורתו והולכי דרכיו. האם לא נזדמן לך לשמוע מפי אשתך את השם ישראל?"
הגוי הערום קפץ וחטף מפי ואמר בשמחה, כנזכר נשכחות:
"אכן, אכן, אדוני. בחיי. כך שמעתי מפיה מפורש: ישראל! כך, כך. עתה נזכרתי. לא איזראיל, כאשר אמר אדוני, אלא ישראל (אני, בדבּרי רוסית, בִטֵּאתי את השם בהברתו הרוסית, והוא הִגִּיהוֹ ותִקנוֹ לפי המבטא היהודי האשכנזי). כך, כך שמעתי מפיה לא אחת. חי ראשי. יושבת היתה על ברכי סבא שלה. היא היתה אז תינוקת קטנה, קטנה. אולי כבת שלש, והוא רב ישיש וּמגוּדל זקן. היתה יושבת על ברכיו והוא משתעשע בה, משתעשע. מגפפה וּמנשקה וּמספּר עִמָּהּ. וּבשעת מעשה היו עומדים עליו המוני מעריציו הבּאים לשחר את פניו מארבע כנפות הארץ. הם עומדים והוא מטיף להם את תוכחותיו ואת תורותיו. מטיף וחוזה היה, וּמכל פִּנּוֹת העולם היו פונים אליו, גם מאמריקה וּמיֶתר הארצות. זקן, זקן היה האיש, וישׂראל שמו, אדוני, ולא איזראיל…"
"כך" – אמרתי, בהתבונני אל פניו המתמוגגים מהתפעלות והעונים בו כַּחשוֹ – "ישראל שמו. וְכִנּוּיוֹ סאלאנטר. איש מיוחד במינו היה. צדיק וחסיד. וגם משׂכּיל ונאור במדת-מה. הוגה דעות עמקן. וּבעיקר, איש המוסר. בעם מספרים עליו אגדות. עוד בימינו, על-יד קובנה, בסלובוֹדקה, יש שם "יעשיבוט" ("ישיבה" במבטא הרוסי) מיוחד, מין בית תלמוד ששמו כך, ושם מרביצים תורתו".
"איך? יעשיבוט? לא שמעתי. ואולם את השם 'ישראל' שמעתי בפירוש וּבבירור גמור. ישראל. ולא איזראיל. וגם את השם סנט… איך אמר אדוני?"
"סאלאנטר".
"סאנטאנדלר".
"לא, סאלאנטר".
"סאלאנטר. אכן כל פעם נתקשיתי לבטא שם זה, וַיהִי בפי כשם אחת הערים בהישפניה: סאנטאנדלר. איך אמר אדוני?"
"סאלאנטר".
"ס-נ-ד-לר… כן, ישראל סנטנדלר. הוא הוא, ישיש היה, וּזקנו מגודל. וכל היהודים מכל ארצות תבל, ואפילו מאמריקה, היו נוהרים וּבאים אליו לבקש עצה והדרכה מפיו. איש קדוש היה, והיא עודנה בעת ההיא תינוקת קטנה, קטנה, היתה יושבת על ברכיו ושומעת שיחותיו. והוא היה מחבּבהּ וּמגפּפהּ, מניח ידו על ראשה ואומר: בתי…"
"שמע-נא" – לא נתתיו להמשיך – "החשבון, כמדומני, איננו מדוקדק ביותר. אשתך, בהִנָּשׂאהּ לך, היתה, לדבריך, כבת עשרים, ואם כן, לא ראתה מעודה את הישיש ההוא. הדבר ברור. הוא נפטר, כמדומה, כארבעים או כחמשים שנה קודם לכן. אפשר לבדוק את הדבר על-פי כל אנציקלופדיה יהודית. אין זאת כי אם היתה בת רִבּעים לאותו ישיש".
"אולי" – מִהר להשיב בלי צל של מבוכה – "איני מעיז לחלוק. פרטים איני יודע. את אלה לא ספרה לי. נמנעת היתה מלהשׂיח עִמי בכמו אלה. וּבכלל, העלימה ממני כמה דברים. עתה משער אני מה טעמו של דבר. ואולם, יאמר לי אדוני באמת – שב הגוי פתאֹם להתעוררותו – האֻמנם בת גדולים כאלה היתה אשתי? וַאני לא ידעתי במי דבקתי. אכן אשה נאמנה היתה לי – נטה פתאֹם מן הענין – אשת חיל גמורה. את הבית כִּלכּלה בדעת וּבחשבון. יודעת היתה גם פרק במסחר. בבית אחיה העשיר הרי היתה היא המוציאה והמביאה. עוזרת היתה לו בבית המרקחת וּבמרכֹּלת הסמים. אי, לוּלֵי מתה עלי, הייתי מגיע לעושר ולִגדוּלה. לא עמד לי מזלי. בעצם, איש המסחר אנֹכי מעודי. אבי הלך בגדולות, הפך במיליונים. מצוּדת מסחרוֹ היתה פּרוּשׂה בכל ארצות תבל. ואף אני נועדתי לכך. לשם כך הרי למדתי לשונות ותרתי ארצוֹת. והיא גם שהביאַתני בשעת דָּחֳקִי, בּמוֹת עלי אבי אחרי אבוֹד כל רכושו בימי המהפכה ברוסיה, לרדת למשמרת מנוּולת זו, אף כי לַאמִתוֹ של דבר, מה יש לי להתאונן? מוֹצֵא אני מִחיָתי, ואם גם בצִמצוּם. וּבכל זאת, אחת אמרתי: להִפָּטר ממשׂרתי במהרה בקרוב. ויהי מה. בעוד שבועַיִם. בעוֹד חודש. לבי למסחר. מה דעת אדוני? הכדאי לי? לא לרבבות כסף וזהב אשא עיני. איני אץ להעשיר. החלטתי לשים קץ לנדודי. רב לי".
"מהו בעצם תפקיד הדקמן באניה?" – שאלתיו.
איש הספון נבוך מעט וגִמגם, כמשתדל לבחור לו "לשון נקיה": "אני… אנֹכי הנני… כיצד אסביר לך… נניח, למשל, אחד מפקידי משטרת האניה אנֹכי. ממוּנה אנכי לפקח על הסדר בין הנוסעים; רשוּת משמרתי הוא הסִפּוּן. ואולם בעלי האניה הצרפתים, תִּפַּח רוחם, מתעמרים בעובדיהם כּאַוַּת נפשם. וּכמוֹהם הנוסעים. כל נבל בהם רואה אותי כעבדו. על כן באה היום השערוּרה"…
"איזו שערוּרה?"
"בגלל אותו כרסתן, בעל שִׁנֵּי הגמל!" – הוא הראה מרחוק על הצרפתי בעל הנחת, שכני לשֻלחן האוכל – "לא שמע, אדוני? היום בבוקר התנפל עלי ככלב שוטה, בגלל מה? בגלל כִּסֵּא מנוּחתו שלא נמצא במקומו הקבוע לו על הספּוּן. מי שהוא טִלטלו למקום אחר, ואני החיָב. כִמעט קרָעַנִי כדג. ואולם גם אני לא קפצתי פֶּה. עניתיו כאִוַּלתּוֹ. עוד מעט והייתי מרוצץ גֻּלְגָּלתּוֹ בכסאו הוא. והִנֵּה היתה שערורה. אי, מִחְיָה בּזוּיה. לוּלי שתי ילדותי הקטנות…"
"וּמה חִנּוּכן הדתי של ילדותיך?" – שאלתיו פתאם בּעָצרִי שטף שׂיחתו.
"חִנּוּכן הדתי? בעינַי כל הדתות שוות. כּוּלן כאחת כוֹזבוֹת, ויש לבערן מן העולם. לא כך, אדוני? אני, לא אכחד זאת, אינני מן המאמינים. ואת הקתוליות אני שונא בתכלית. טובה ממנה האליליות הגמורה. ידעתי שבטים עובדי עץ ואבן, עוֹבדי השׂטן, וכוּלם לא התעיבוּ עלילה כקתולים. כלוּם לא ידע אדוני? האינקביזיציה, טוֹרְקְבֵמָדוֹ, אוטו-דה-פה. כופר אני בעיקר, ישוּ לא היה ולא נִברא. להד"ם! נוכלים ואנשי תככים בָּדוּהוּ. את האיקונאות איני מכבד. ילדה אחת שלי אמנם טבוּלה היא. בדרך מקרה, שלא בעטיִי. אבל ילדתי השניה לא נטבּלה. לזכר אשתי. כך היה רצונה. חפשיה היתה בדֵעוֹתיה. בת חורין גמורה. אף-על-פי שהיתה דבֵקה בעמה, ציונית נלהבת כאחיה. אמי הזקנה אף היא אינה כופה את דעותיה על הילדות. היא גופה נאמנת למסורת, אך לא אדוקה ביותר. אשכנזית היא לפי מולדתה, וגם לפי תכונתה וחִנּוּכָהּ. אשת מוּסר מחמירה לעצמה, אבל סבלנית וּמקילה על אחרים. מחנכת היא את הילדות על-פי דרכן וּלפי רוחי. וּבעיקר, לפי תביעת בית-הספר הצרפתי, ולא יותר. ילדות טובות. חבל שהן מתגדלות ללא אם, וגם – ללא אב. אין נחת עתה בעולמי, אדוני, בלעדי אשתי".
"האֲהַבְתָּהּ?"
"האפשר היה שלא לאהוֹב אותה? נפש יקרה. בשעת המנוחה היתה קוראת לפני בספרים. מתרגמת לי גם מתוך ספרים עברים. כמעט שהחִלּוֹתי ללמוד גם עברית. ידעתי כמה צֵרוּפֵי מִלִּים עברים, והם נשכחו עתה מלבי. הנה נזכרתי: "לבקש עבודה" (הוא בטא את שתי המלים האלה בהברה אשכנזית ליטאית, מלעיל, והחולם כצירה) – יפה אמרתי? גם בעודני סטודנט ללִמודי לשונות המזרח למדתי משהו עברית. ואולי עוד אשוב ללָמְדָהּ לעת מצוא. כאשר ירחב לי מעט – אלך לראות את פלשתינא. כל ימיה חלמה אשתי על הארץ הזאת. הֲרָאָה, אדוני את פלשתינא?"
"אני בא עתה משם. תושב פלשתינא אנֹכי".
פני איש הספון נהרוּ.
"הוא אשר דִּמִּיתִי! שערתי מיד, כי אדוני הוא… הוא… כי דברים בגוֹ. משׂיחתו של אדם נִכָּר מי הוא. וּבמה, ירשני לשאול, עוסק אדוני?" עשׂיתי את רצונו ואמרתי לו.
איש הסִפּוּן קפץ ויצא מאחורי כּתֵפִי ועמד לימיני ממש, כתף בצד כתף. טִפּה של נשמה יתֵרה נזרקה בו וּלשִעוּר קומתו הארוּכּה כאִלּוּ נתוספה עוד זרת, כמי שטִפֵּס ועלה בגדר המעלות עוד מדרגה אחת. במִדְלַח עיניו השתוּיוֹת נִצְנְצוּ זַהֲרוּרִים דֵּהִים, כשברירי חמה עכוּרה במי בִּצָּה, וּבהתלקחוֹ פתאֹם כפקיע שחת נדלקת שִנָּה פתאֹם כל טעמו וצהל בהתפעלות:
"כבוֹדוֹ סופר? הוא הוא אשר חשבתי. עתה נתחוֵר לי כל הענין מראש ועד סוף. הלא כן שִערתי גם מתחִלָּה. אך ערֹם הערים לי אדוני. הכּרתי מיד כי הדברים אינם כפשוטם. ראיתי כי אדוני חוקר וּבוֹדק, נכנס לפרטים, וּמִיָּד אמרתי, הלא דבר הוא. וּבכלל, כל שׂיחת אדוני וּמנהגיו עמי נראו לי שלא כדרך… כדרך… כדרך נוסע סתם. וּבכן, אדוני הוא סופר? יֵדע נא אפוא, אדוני, כי האיש הנִצב עִמו בזה אף הוא פַּיטן. כן, אדוני, פיטן אנֹכי! אל תראני שאני דקמן. לפי טבעי וּתכוּנתי אינני בלתי אם פיטן. משורר בחסד עליון. כותב אני שירים. כל מה שנופל לידי ונגלה לפני עיני במרחבי עולם – מיד נהפך בקרבי לשירה וּלמוסיקה: טרה-לה-לה-לה, טרה-לה-לה-לה". וּכמדגים את דבריו, התחיל מיד לדקלם וּלרַנן בחשאי, בינו לבין עצמו, חרוזים רוסיים, ספק שלו, ספק של אחרים, אמורים על "הדר הטבע".
"כן אדוני" – הפסיק את רִנּוּנוֹ ואמר – "לפניו עומד פיטן. כותב שירים אנֹכי ברוסית וּבגרמנית. מלבד זה, כותב אנֹכי ספר הימים. כל מראות עיני בדרך מסעי הלא הם כתובים בספר הימים שלי. כתוּבים בשיר וגם בפרוזה שירית. בדרך כלל, מעדיף אני את השיר על הפרוזה. גם המוסיקה היא אחת המוּזוֹת האהובות עלי. איש המוסיקה אנֹכי. כל עצמותי תֹאמרנה מוסיקה. אני המשורר וַאני המזַוֵּג לשירַי את הנגינות. טרה-לה-לה-לה, טרה-לה-לה-לה".
וּבעוֹדֶנּוּ מדגים לפני בעליל את כשרונו המוסיקלי נתתי בו עין מן הצד. ראיתי כי שַקֵּר ישַקֵּר האיש. אין בדבריו קורט של אמת, ואני שאלתי את נפשי:
"מי הוא בר-נש זה, שבמשך ארבעת ימי המסע התהפך לפנַי כּכרוּם והחליף את צבעו שבעה מונים: למבריח מכס, לסטודנט בלשן, לתַיָּר, לסוחר, לפיטן, למנגן. מוּכן וּמזוּמן הוא, כנראה, להתחפש לפני עוד בעשרה לבושים: בלבוש קוביוסטוס, כומר, לסטים מזוין, אשמדאי – וּבלבד שלא יִגָּלה לפני בדיוקנו האמִתִּי. מה בצע ומה הנאה לו בכך? האוּמנם יִחוּס אשתו וּגדוּלת אבותיה, שנתגלו לו במקרה על ידי, הם שהעבירוהו על דעתו? תם אני ולא אדע".
וּפתאֹם עלתה על לבי מחשבה זרה:
"אוּלי מזרע היהודים הוא? ליטוואק?"
שוב נתפשׂתי למחשבת גִּיּוּר. עוד מעט ואיַהֵד את כל נוסעי האניה. לא ולֹא. בפניו של גוי ארוך זה אין אפילו תג אחד יהודי. כֻּלּוֹ טפוס גרמני צפוני טהור.
ואיש הספון הפסיק פתאום את רִנּוּנוֹ וקרץ אלי עֵין עָרְמָה:
"ידעתי גם ידעתי, אדוני, לא לחִנם התחקה עלי ועל דברי. הן אומר הוא לעשות מזה 'מטעמים' ספרותיים. האף אין זאת? מוכן וּמזוּמן אנֹכי לענות על כל שאלותיו. ואולם אחת אשאל מאת אדוני. בבואו הביתה יואל-נא להמציא לי עוד פרטים על דבר משפחת אשתי, וּביִחוּד על דבר אביה זְקֵנָהּ הרב ישראל סאנטנ… איך אמר אדוני? – סאלאנטר, כן. הלא אמר אדוני, כי יש ויש דברי דפוס וקוּנטרסים בענין זה. הייתי רוצה שיִמָּצאוּ בידי, יהיו שמורים בידי לזִכָּרוֹן, וגם לא אכחד – לתפארת וּלגאוֹן לי. אתפאר בהם נגד כל באי ביתי. יֵדעוּ נא כּוּלם, מי היתה אשתי. ותדענה גם יַלְדוֹתַי, אִמָּן מי היתה. מה היא כתובת אדוני בפלשתינא?"
אמרתי לו שם עירי וּשמי.
"היש לכתוב את האדרסה בעברית? 'אוּלִיצָא' היא בעברית 'רחוב', לא כך? (הוא בִּטא שוב את החולם כצירה). רואה אדוני, לא שכחתי עוד את כל העברית שלי. מתורת אשתי היא לי. וגם מתלמודי באוניברסיטה. יואל נא לרשום לי את האדריסה בכתב לטיני וגם בכתב עברי. יודע אני קצת צירופי אותיות שלכם. מחר בבוקר לפני עלותו אל היבשה אמציא לו בכתב גם את כּתָבְתִּי המפוֹרטת וגם את השם העִברי של אשתי ושם משפחתה הישן והחדש. יהיו בידו למשמרת, שמא יצטרך להם. מחר בבוקר נגיע למרסיל. ליל מנוחה".
"ליטוואק או… מרגל?" – שאלתי שוב את נפשי בּרִדְתִּי אל התא לישון.
18/12
[עריכה]בבוקר, בחוף מרסיל.
הנוסעים אוכלים בחפּזוֹן פת שחרית שלהם וּממהרים אל הספּוּן העליון, לאוּלם המחלקה הראשונה. הפקידים הצרפתים שעלו לאניה יושבים שם וּבוֹדקים את תעודות המסע של הנוסעים. מהוּמה וערבּוּביא שלפני העליה ליבשה. נוסעים, פקידים, סבָּלים, מזוָדות, פריקה, טעינה, עליה, ירידה.
בבואי גם אני לאולם הבדיקה מצאתי את איש הספּוּן עומד בבגדי השרת על יד הפתח וּמפקח על סדר הנכנסים והיוצאים. הוא הכניסַני מיד. וּלאחר שעה קלה, כשיצאתי, מסרתי לו את כְּתָבְתִּי רשוּמה בכתב והוא גם הוא תקע לידי בחפָּזון מתוך טרדה, כמעט בגנבה, פִּסַּת ניָר כתובה ולחש לי: "יקבּל אדוני את זאת וימציא לי את הכל כהבטחתו. יַלְדוֹתַי לא הוּבאוּ לאניה. יום סגריר. חבל. שלום וּברכה לאדוני. שמחתי מאד על הפגישה. יהי שלום וּברכה".
לחצתי את כפו.
ועוד בטרם ירדתי מן האניה העיפותי עין על פִּסַּת הניָר. שם מצאתי רשום גם את שם אשתו היהודית של איש הסִפּוּן ושם משפחתה בישראל, ואולם בשִנוי קטן, לא "ליפקין", כי-אם "ליפקינד".
אם כן, הכל מוטעה מעיקרו. טעיתי בשמיעה והטעיתי. אף זו, ליפקינד, היא, כמובן, בת ישראל, וּבכל זאת – ליפקינד איננה ליפקין. הַאֶשׂמַח על כך, אם אצטער? על כל פנים נפלתי במוקש והכשלתי גם את זוּלתי. רע, רע מאֹד עלי המעשה.
החלטתי לתקן את המעֻוָּת מיד. שבתי אל איש הספּוּן, הטרוד עדין בהכנסה וּבהוצאה, ובהַטּוֹתי אותו רגע אחד הצִדָּה, אמרתי לו בלחישה וּבעינַיִם כבושות, משתדל שלא להביט בפניו:
"שמע נא, אדוני, שם המשפחה של אשתך היה ליפקינד, ולא ליפקין".
"ליפקינד" – הדגיש איש הספון את הדל"ת – "ליפקינד, ולא ליפקין. רבים היו טועים בדבר זה, והיו קוראים לה: הגברת ליפקין. ואולם באמת שם משפחתה: ליפקינד".
"אם כן" – אמרתי וכבשתי את עיני עוד יותר – "סלח לי. הטעיתיך. שם המשפחה של הזקן ישׂראל – ליפקין הוא, ולא ליפקינד. היה שלום. סלח".
ושלא להסתכל בפניו נחפזתי וירדתי מן האניה כבורח.
הערות שוליים
[עריכה]</references>
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.
- ^ מתוך: ח.נ. ביאליק: סיפורים, ספריית "דביר לעם", הוצאת דביר, מהדורה תשכ"ג, הדפסה ג', תשכ"ה