פרדס רמונים לא ה

פרק חמישי:

בבאור תועלת הנשמה בעולם הזה.

והענין הוא, כי עקר הנשמה היא אחר עלותה מעולם המעשה אל עולם השכר. כי קודם רדתה היא חסרה הרבה ואף אם היא במקום גבוה ברומו של עולם והענין הוא הנשמה אין לה מציאות קודם ההולדה העליונה ואף אחר ההולדה היא כערומה. והיא מתלבשת אחר רדתה בגן עדן התחתון בלבוש טהור מאויר ג"ע וכן כל דרך המדרגות שתתעלה אז תרד ותתלבש. וכאשר תתעסק בעולם הזה במעשה התורה אז תזכה אל לבוש יפה הנקרא חלוקא דרבנן והוא לבוש התורה והמצות שבהם נתעסק בעה"ז ובלבוש הזה זוכה לעלות ולראות את פני המלך ה' צבאות אביה כי קודם בואה בעולם הזה היתה ערומה ובצאתה מעה"ז לא תבא אל המלך עד היותה מתלבשת בלבושי התורה והמצות. מפני שלבוש אויר ג"ע הוא לבוש פשוט מגוהץ בלי קישוטין והיא צריכה להיות שש וארגמן לבושה לבושי הקשוטין שהם רוחניות המצות והם דקים רוחניים שבהם תתקרב על גבי המזבח על ידי [מיכאל] הכהן הגדול.

וענייני הלבושים האלה פי' הרשב"י ע"ה בזהר פ' ויקהל (דף, רי.) וז"ל: כדין אילין תרין רתיכין עאלין לגו היכלא טמירא דגנתא דאיקרי אהלות ותמן תריסר מיני בוסמין גניזין דכתיב (שה"ש, ד) נרד וכרכם קנה וקנמון וכו'. ואינון תריסר זיני בוסמין דלתתא. ותמן כל אינון לבושין דנשמתין דאתחזון לאתלבשא בהו כל חד וחד כדקא חזי ליה. בההוא לבושא אתרשימו כל אינון עובדין טבין דעבד בהאי עלמא וכלהו אתרשים ביה ומכריזי האי איהו לבושא דפלניא ונטלין לההוא לבושא ואתלבשת ביה ההיא נשמתא דצדיקייא דבגנתא כגוונא דדיוקנא דהאי עלמא וכו'. זכאה חולקיה מאן דזכי לאילין לבושין דאמרן דמתלבשן בהו צדיקיא בגנתא דעדן. אילין מעובדין טבין דעביד ב"נ בהאי עלמא בפיקודי דאורייתא ובהון קיימא נשמתא בגנתא דעדן ואתלבשת בהני לבושין יקירין. כד סלקא נשמתא בההוא פתחא דרקיע לעילא אזדמנן לה לבושין אחרנין יקירין עלאין דאנון מרעותא וכוונא דלבא באורייתא ובצלותא. דכד סלקא ההיא רעותא לעילא מתעטר בה מאן דמתעטרא ואשתאר חולקא לההוא ב"נ ואתעביד מניה לבושין דנהורא דמתלבשת בהו נשמתא לסלקא לעילא. ואף על גב דאוקמוה דאינון לבושין בעובדין תליין. אילין לא תליין אלא ברעותא דרוחא כמה דאתמר לקיימא גו מלאכין רוחין קדישין. ודא איהו ברירא דמלה. ובוצינא קדישא אוליף הכי מאליהו. לבושין דלתתא בגנתא דארעא בעובדין, לבושין דלעילא ברוחא ורעותא וכוונה דלבא עכ"ל.

ורצוננו לבאר הענין הזה בענין שמתוכו יתבאר המאמר הזה. נודע כי מציאות הנשמה והנפש והרוח בעת אדיקתם בשרשם קודם אצילותם אינם נגבלות במציאות ההוויה אלא הווייתם היא מצד התפשטותם והשפעתם בנקבה. ע"ד אור מים רקיע שפירשנו בשער האותיות פכ"ז. ר"ל שאין לה הוייה כלל אלא כדרך הזרע המתהווה מצד הכח הדק המתפשט מן המוח שאין שם מציאות זרע אלא כדמיון אור ר"ל כח הראוי להתהוות ממנו זרע עד השפעתו אל מקום הבשול ובדרך ירידתו מתהווה אל דם ובמקום הבשול מתבשל ומתהפך אל הזרע ובהיותו בבטן המלאה מתהוה ממנו הצורה ההיא. וכן דרך הנשמה כי בבינה היא כדמיון אור וכן השפע הראוי לרוח בתפארת ושפע הראוי לנפש במלכות ועל ידי הייחוד מתהוה השפע ההוא אל צורת הנשמה ורוח ונפש וענין היחוד נתבאר בשער מהות והנהגה ועל ידי הזווג הקדוש והטהור מתהוה מאין צורה אל מציאות הצורה:

ועתה בהקדמה זו לא יקשה בעינינו ענין תועלת הנשמה במציאות השפעתה מהשרשים מפני שעל ידי כך מתהווה בצורת נשמה [ותצא מכח אל הפועל [ע' בעס"ר456] כי הנשמות בנים לה' והאב והאם הוא תפארת ומלכות וכמו שלא יפול השאלה במציאות הבן על הווייתו מכח האב והאם בצאתו החוצה אל אויר העולם מפני העדרו הקודם, כן לא יפול השאלה בענין הנשמה כי זה כזה ומן הגשמי נבין הרוחני כי דרך שוה לשניהם. ומה שנשאר עתה לספק על זה הא תינח בענין מציאות אצילותם והווייתם מהשרשים עד אצילותם אל הגן העליון כי שם יוצאים אל מציאות הנשמה. אבל בואם מגן עדנים אל חרפות העולם הזה למה. כי טוב היותם שם ממציאותם בעולם הזה כי בעולם הזה הם קרובים אל ההפסד ורחוקים מן השכר כי כל הטוב אשר ייטיב ה' אותם הוא עלייתם אל מקום אשר חוצבו. והנה לא נשכרו בזה הנשמות כלל. כי קודם רדתם היה להם הענין הזה, ועתה בקרבתם אל החומר העכור עכ"פ תפגם כי האדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא.

והנה השאלה הזאת תתבאר על ידי המאמר הזה שכתבנו כי בהיותה למעלה קודם רדתה אל מציאות עולם הזה עולם העשיה היא יושבת ערומה בלי לבוש כלל ולא תראה אל המלך אביה כלל עד רדתה אל העולם הזה ואז תזכה אל כתונת הפסים הנהו חלוקי דרבנן שפי' למעלה במאמר הזהר ונאמר על הכלים האלה (שמואל ב, יג) כי כן תלבשן בנות המלך הבתולות מעילים, מועילים להראות אל פני המלך. ובזולת זה צריך הוא אל שני מיני לבושים לבוש לגן עדן התחתון ולבוש לגן עדן עליון מפני שני מציאיותיה ברוח ונשמה. המציאות הדק שבג"ע עליון היא הנשמה, ומציאות שבגן עדן תחתון הוא הרוח כמבואר לעיל. ולכן צריך ב' לבושים א' לג"ע תחתון וא' לג"ע עליון. ועוד נוסיף לקח בענין הלבושים האלה בס"ד:

כבר בארנו בשער האותיות ענין רוחניות האותיות והזכרתם ועלייתם ויחודם בשרשם. ולכן בתפלה בהיות האדם מתפלל בלא כונת הלב נמצאת התפלה כמעשה בלא מחשבה ולכן כאשר תרצה לעלות אין לה יכולת לעלות מג"ע התחתון ולמעלה מפני שאפיסת המעשה הוא שם ומשם ולמעלה צריך לפשוט א"ע מהגוף והגשמות שהוא המעשה ולעלות בהויה רוחניות שהיא המחשבה. והכוונה הוא נשמת המעשה ולכן התפלה ההיא נדחת מגן עדן של מעלה ואין לה מקום לעלות לשם ויש תפלה שתעלה קצת ג"כ לג"ע אבל לא תזכה ליכנס במדרגות הפנימיות. ונמצאנו אומרים גם בענין הנשמה כי כפי מעשיה כן תעלה אם מעשיה רוחניים דקים בדקות המדרגה העליונה ודאי שתעלה כפי שעור לבושיה מדרגה אחר מדרגה עד כלות הלבושים ההם שלא הגיעה זכותה לעלות משם ולמעלה מפני כוונתו.

ובזה יובן מה שפי' הרשב"י ע"ה בהיכלות בענין התפלה כי עם היות שקבלו אותה בהיכל הראשון עדין מדקדקים בה בהיכל שני. וקשה אחר שדנו אותה בהיכל א' וזכוה בדינה וזכתה לעלות למה לא יקבלוה בהיכל שני וכן בשאר ההיכלות ולא תצטרך לדינים אלו. ועוד שפעמים שדוחים אותה בהיכל זה אחר שקבלוה בהקודם מפני שחייבוה מצד הדין. וכי נוכל לומר כי ח"ו העוו הדין בהיכל הקודם זה ודאי לא. אלא ודאי כדקאמרי' כי אף על פי שתכשר בעניינים לפי שעור דקות ההיכל הזה עדין צריכים לדונה בהיכל שני שמא לא זכתה בענייני פעולותיה אל רוחניות היכל שני וע"ד זה לכל המדרגות.

ובהקדמה זו יובן ז' חשבונות שמחשבים לאדם מעת פטירתו עד התחיה כדפי' בזהר (ויקהל דף, קצט). וכן בזה יתבאר ענין יום הדין הגדול למה אחר שכבר דנו אותם והשכירום לג"ע למה יצטרכו עוד אל הדין והחשבון. והענין הוא לראות אם יש להם כח בדקות לזכות לעולם הבא האמתי שהוא אחר התחייה.

וכן יתבאר בזה מה שארז"ל (מנחות דף, כט) במרע"ה בשעה שעלה למרום מצאו להקב"ה שהיה יושב וקושר כתרים לאותיות כו' ועקיבא בן יוסף שמו שעתיד לדרוש ע"כ קוץ וקוץ כו' אמר לפניו רבש"ע הראהו לי כו' אמר לפניו רבש"ע הראיתני תורתו הראיני שכרו כו' ראה ששוקלין בשרו במקולין כו' א"ל שתוק כך עלה במחשבה לפני.

וקשיא טובא וכי מרע"ה שאל על מיתתו או עונשו עד שהראוהו שהיו שוקלין את בשרו, היה להקב"ה להראות לו שכרו ומה לנו עסק במיתתו במה יהיה כי אין תשובה זו מעין שאלתו.

והענין הוא כי הקב"ה מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה מפני כי כשיעור מעשיו הטובים כן תתעלה נשמתו במעלות הסולם ועם היות שהוא חטא חטא קטן שבעולם אם הפגם הקטן ההוא ימנעהו מלזכות אל המדרגה הגדולה והעצומה אשר שם עוצם דקות מעשיו הנה אם לא יענשוהו ויטהרוהו ממנו הוא מאבד אבוד גדול שמאבד מעשיו הטובים וזכות רוחניותם העולים מעלה מעלה דרך מעלות הסולם מפני החטא ההוא וזה אינו מהראוי. ולכן ה' חפץ למען צדקו ולמען דכאו החלי לזכותו ולנקותו ליכנס אל המדרגה ההיא מדרגת מעשיו ולכן הקב"ה מדקדק עם הצדיקים. וזהו מעלת ר' עקיבא כי מעשיו הנכונים היו מגיעים עד המחשבה העליונה והוכרח היות עונשו גדול לעון דק כחוט השערה כי לפי מעלת המקום שהנשמה מסתלקת לשם כן גדול החטא והעונש. ולכן הראהו הקב"ה למרע"ה שהיו שוקלין את בשרו שמתוך כך יכיר עוצם מעלת נשמתו שעם היותו צדיק גמור וגודל תורתו על ידי זה הוצרך לתקון גדול להעלות נשמתו אל מעלת מעשיו שגברו למעלה ראש. ועם כל זאת תמה מרע"ה תימא באמרו זו תורה וזו שכרה שהיה נראה בעיניו עונש גדול והשיב לו שתוק כך עלה במחשבה פי' כי כך עלה ר"ע במדרגות מעשיו הטובים למדרגת המחשבה ולעלות למעלה בלי שום פגם היה צריך אל העונש הזה:

ונחזור לענייננו, כי בעלות התפלה דרך המדרגות לפי שיעור מדררגת הדבקות והכונה אשר למתפלל או לעוסק במצוה ההיא כן תעלה במעלותיה. כי המעשה לא תעלה מגן עדן התחתון ולמעלה כי שם מעמד מעלת הגוף וממנו ולמעלה תש כח מעלת הגוף ונפסק ואינו ראוי לעלות אלא נשמת התפלה שהוא הכונה והרוחניות וכן הדין אל המצות כי כוונת התפלה והמצוה היא נשמתם כאמרם תפלה בלא כוונה כגוף בלא נשמה. ועכ"ז אין כל הנשמות שוות כמו שאין כל הכוונות שוות לפי שיעור הכוונה תהיה גודל הנשמה. וזהו שאמר במאמר [הזהר] שלפנינו אזדמן לה לבושין אחרנין יקירין עלאין דאינון מרעותא וכוונה דלבא באורייתא ובצלותא דכד סלקא כו' מתעטרא וכו' פי' כאשר עולה התפלה מעוטרת באותם העניינים הידועים שהיא מתעטרת כמו שבארנו בשער היכלות. ואשתאר חולקא וכו' פי' ידוע הוא כי עקר התפלה הוא להמשיך ברכות ושפע לעולם ואמר שאעפ"י שהתפלה תועלת לכל העולם עכ"ז מאותו השפע והאור היורד על ידי התפלה נשאר שם חלקו כדי שאותו האור יעשה לו לבוש לנשמתו בעת עלייתה אל מקומה.

ועם הקדמה זו יובן עניני הלבושים כי אין הכונה שהמצות יעשו לו לבוש כי הענין הזה אין הדעת מקיפו אמנם הכונה כי אותו המתפלל או המקיים המצוה ההיא כאשר יזכה להעלות מצוותו או תפלתו דרך מעלות העליונות ומקבלים אותה ההיכלות ומשם מקבלת אותה המלכות אז מכחה מעורר הזכר ומשפיע בה מן המדרגות העליונות והנה בזכותו נשפע עליה שפע רב וברכה. ומאותו האור הנשפע נותנים גם לו חלקו ונעשה לו לבוש ואלו הם חלוקא דרבנן. ואלו הם המצוות העומדים לפני מלכו של עולם ללמד זכות עליו ואומרת אנא מפלניא דעבד לי כדפי' בזהר (קדושים דף, פג). ולפי כח השפעתו ע"י תפלתו כן יזכה לאור באור לבושו. והנה בזה נמצא כי גם הלבושים הם מאור עליון אור הספירות אלא שיש חלוק גדול ביניהם. שהנשמה מתהווה על ידי היחוד והזווג כמער איש ולויות כדרך חבור איש ואשתו. אמנם הלבושים הם מענין יחוד המלכות עם הת"ת המקבלת שפע רב טוב ואור גדול. ובהקדמות אלו יובן המאמר הזה היטב. ואין שאר הלשון צריך ביאור כי מבואר הוא מעצמו (ע, עסר):