פרדס רמונים כט ד

<< · פרדס רמונים · כט · ד · >>

פרק רביעי:

בבאור כל שאר הטעמים.

שני גרישין פי' הרשב"י כי הם תרין דרועין ונוכל לומר כי הם תרי הזרועות נכללות בתפארת שהוא המכריע בין האש והמים וע"ז שני גרישין הם כשני ווי"ן שבוא"ו במילואה להורות שהת"ת הוא ארך אפים. ופי' שתי פנים, פני הדין מצד הגבורה ופני רחמים מצד החסד. והוא נכלל מהם ומייחדם ועושה כלם א'. וזהו וא"ו מיחד שתי הואוין שהם שתי פנים והוא מטה אותם מיוחדות כלפי חסד. ולכן שני גרישין הם שתי הזרועות שוים נוטה לצד הימין ומתעלם בניגונם לקבל הת"ת מן הכתר להיות גובר עליו כח הרחמים להכריע השמאל אל הימין. ואין תימה בהיות שתי ווי"ן בגדולה וגבורה שכבר ביארנו בשערים הקודמים ענין ג' ווי"ן שהם ויס"ע ויב"א וי"ט שהם ג' אבות. ונק' שני גרישי"ם מפני שמצדם נתחייבו שני גרושין גרוש בית ראשון וגרוש בית שני מפני שעברו ישראל תורה שבכתב ותורה שבע"פ וכן רמ"ח מ"ע ושס"ה לא תעשה שהם בחסד וגבורה כ"פ הרשב"י. ולפי הסברא נקראו גירושין כי הת"ת מגרש אותם ממקומם ומגיעם אל קו המיצוע ומטה אותם לצד החסד:

תרי טעמי פי' הרשב"י ע"ה שהם נצח והוד נוטים אל הימין להמשיך החסד והם מורים על הזכר הפוסק יריכיו להתייחד עם הנקבה שהיא אתנ"ח כמו שנתבאר. ופי' הרשב"י ע"ה (בפ בלק, דף) כי מטעם זה אתמר (בראשית כז, כה) ויבא לו יין וישת בתרי טעמי להגביר הת"ת שהוא מדתו של יעקב לישבו על מתכונתו. ונצח והוד להטות הגבורה לצד הרחמים. ונ"ל שנקראים תרי טעמי, שאין טעם מן ששוחק הנצח מצד החסד, כטעם מן ששוחק ההוד:

דרגא נ"ל כי הדרגא הוא יחוד נצח והוד עם היסוד המייחדם והמזוגם והוא שליש השלשלת כמו שביארנו בפרק הקודם. ואפשר כי הדרגא הוא במלכות כי הוא מדרגה אחת ונקרא דרגא בהיות היחוד הזה בא על ידי היסוד:

תביר טעם זה פי' הרשב"י ע"ה כי בתביר הוא יחוד ת"ת ומלכות לשבר ולהכניע הקליפות ולכן בא הנקודה לצד שמאל להורות אל תוקף הדין שיניקתה מן השמאל ונוטה לצד הימין להורות כי הדין הזה הוא לטובה ולרחמים:

מאריך טרחא נ"ל בזה הטעם כי המאריך הוא מצד החסד המאריך אפים אפי' לרשעים כדי שישובו, והטרחא הוא הגבורה אשר מעשה רשעים ורחמיו עליהם הוא לו לטרח והוא מטריח בני האדם ביסוריו על מעשיהם המקולקלים. או אפשר כי המאריך והטרחא הם משך החסד והתעוררות הדין אל המלכות להעירה אל הזווג כאתנח וההתעוררות בסוד עלה בכבש כו' שפי' בשער מהות והנהגה פכ"א:

אתנח הטעם הזה פי' הרשב"י ע"ה במלכות והרמז כי היא מפשקת את רגליה לקבל זרע הזכר בעלה בשמחה ובטוב לבב כי ענין הזווג בישוב ובשתיקה לכן נקרא אתנח לשון ישוב וכן נגונו בשתיקה ר"ל עמידת התיבה ונק' אתנח בקבלתה מן הת"ת ע"י הנצח וההוד ולכן נמצאו בה ציורם בהם כתואר בנ"י המלך ונקוד' עליהם להורות על הת"ת וכ"ז בסוד שימני כחותם שבארנו לעיל:

רפה דגש כבר בארנו בשערים הקודמים מציאות הרפה שהוא סוד הרחמים ומציאות הדגש שהוא סוד הדין אבל לא רחמי החסד ממש אלא הרפה הוא סוד הת"ת שהוא הזכר ונטייתו אל החסד והרחמים והדגש הוא סוד המלכות שהיא הנקבה שנטייתה אל הדין ולכן אותיות הגרון אינם מקבלות דגש מפני שהן בחסד כדפי' בשער האותיות בס"ד. והנה הרפה הוא סוד ו' והוא רקיע נטוי על ראשיהם למעלה ודגש היא המלכות שעליה נאמר (יחזקאל א, יג) והיא מתהלכת בין החיות ולכן הדגש בתוך האות:

יתיב הוא סוד עיכוב השפע בחכמה בסוד למה ה' תעמוד ברחוק והוא הרקיע ו' ת"ת שהיה נטוי להשפיע כזה ו' ונכפל כלפי מעלה ונסתלק כזה יתיב העמדת השפע ועכובו בסוד ה' למבול ישב שפי' בזהר פ' נח (דף סד, עב) ישב בלחודוי דלא אתיא עם דינא. וכן כאשר הדין מתפשט והעולם נדון הופך פניו מן השמאל אל הימין והחרב נוקם נקם ברית והוא יתיב בלחודוי והיינו יתיב הפך קצתו אל הימין מפני תוקף הדין והכל ענין אחד:

תרצא תמצא פי' בפ"ב:

שבולת סבולת הנראה מתוך הנקודה הזו כי האות הזה הרמז שלה בבינה והיא רמז אל ג' קוים הנמשכים ממנה שהם ג' אבות. והנה הימין הוא חסד והשמאל גבורה. ובהיות הנקודה הזאת בימין מורה על החכמה שהוא בחסד שופעת עליה והוא רפה בסוד הרחמים, ובהיות הנקודה בו השמאלי מורה על הבינה דמינה מתערין דינין כדפי' בשער מהות והנהגה ולכן זו נדגשת וזו אינה נדגשת כי החכמה נעלמת והבינה מתגלה. בזולת טעם הדין שפירשנו:

מפיק בהא בזה הטעם מתגלה סוד ה"י מן אלדים שהיא בבינה והיא בחכמה תתאה מלכות. כי שניהם נקראים אלהים כדפירשנו בשער השמות. והענין נתגלה בשם במלוי יודי"ן יו"ד ה"י וא"ו ה"י הרי שבבינה ושבמלכות באו ההי"ן על יודי"ן נקובי על דכורי והוא דין כמבואר בשער ממטה למעלה. והסוד העיקרי כי במלכות מציאות י' וכן הבינה. אמנם נבנו סוד בנין המכסה על היודין והיינו ה' שהיא סוד ג' ווי"ן שבהם מתלבשת היו"ד כדפירשנו בשער המציאות. ולכן העיקר בההי"ן הוא כזה ולכן כאשר באה הה"א לרמוז על שם הנקבה וכנוייה באה הה"א בסופה במפיק כזה להורות על הדין כמו שם אלהים שבו ה"י ולכן המפיק הוא יותר מן הדגש כדפי':

שבא געיא הוא ממש על דרך הזקף גדול שפי' בפרק הקודם אלא שאלו הם למטה בסוד הנקוד להורות שחזרו שתיהם לסוד הימין בסוד הרחמים ולכן תנועת השב"א שהוא דין חזרה אל תנועת פתח שהוא רחמים שהוא סדר הזכר המתייחד שהוא הגעיא. וכאשר היא סמוכה לאותיות הגרון שהן אותיות החסד היא תנועתה בהן מפני תגבורת החסד עליהם. וכאשר היא סמוכה לאות יוד אז היא לעולם חירק מורה על הדין בסוד העלם והסתלקות ההשפעה ממנה ושהיא שחורה כאהלי קדר שהיא אות י' כנדרש בשיר השירים מהזהר. עוד אפשר לומר שהשב"א געי"א למטה מורה על היסוד המטה הנצח וההוד לצד ימין כדפרישנו לעיל בזקף גדול וזה יתהפך לגעיא שבא לעתים שהוא מטה הנצח וההוד לצד שמאל בסוד שהוא נוטה לצד הדין ג"כ לפעמים מה שאין כן בת"ת שהוא לעולם בזקף גדול לפי שאין הת"ת נוטה לצד הדין אלא מסתלק מביניהם והדין הוה בסוד יתיב כדפירשנו לעיל:

סוף פסוק נ"ל שהוא היסוד כמו הפסיק עצמו אלא שיש חלוק גדול ביניהם כי הפסיק יש אחריו מלכות מדרגה עשירית בסוד מציאותה למטה אחר מיעוט והיסוד תשיעי לאצילות. אבל סוף פסוק מורה שהוא עשירי והמלכות היא בסוד והיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה ל, כו) והיסוד עשירי סוף האצילות ומפסיקו ואין למטה ממנו אלא סוד הכרובים שהכסא נכון עליהם שהם מטטרון סנדלפון ואינם תלויים בכתב אלא הם ב' נקודות זו על גב זו. ע"כ הגיע פי' הטעמים וסודם בס"ד: