פרדס רמונים כז כז

פרק עשרים ושבע:

אחר שבפרקים הקודמים נתעסקנו בביאור כ"ב חפצים כל א' ואחד לבדה כפי הנמצא בדברי המפרשים והרשב"י ע"ה כפי אשר הורונו מן השמים. ראוי עתה לבאר מציאות האותיות בכללן יחד. והענין הזה נתבאר בזהר פרשת תרומה (דף, קסז) ולא נעתיק לשונו שכבר העתקנוהו בשער התמורות. ונתבאר שם כי מציאות האותיות הם בג' בחינות שהם אור מים רקיע. אור הוא האצילות במציאות דק בעת אצילותם מבינה לחסד ועדיין בחסד היו במציאות אור מפני ששם עדין לא נתגלו הדברים בעצם ולא נתהוו בהויה מתגלית אלא כאור הזה שהוא פשוט מגשם ממשי. ואח"כ מהמשכת הדברים מהחסד אל הגבורה מה שהיה אור בחסד בהעלם בהמשכתן והתפשטות קצת הדברים ההויות נתעבו ונתגלו במציאות מים. פי' שלגלוים ממה שהיו בחסד אל מה שהם בגבורה הם בהבדל הרבה בהגלות ההויות מאור אל מים כי המים הם ממשיים גשמים מתגלים.

ואין תימה באמרנו כי בגבורה נתהוו מציא' מים עם היות שהמים הם בחסד והאש בגבורה שמציאות המים האלה הם מים בסוד הצטרפות הגדולה אל הגבורה כמדוקדק לעיל מתוך דברינו וכן ביארו במאמר הנז'. וכאשר מתפשטים עוד המים הנזכר מתהווה מהם הרקיע דהיינו מציאות הויה מתגלה ומתעבת יותר מהמים. והיינו בסוד התפשטות האותיות עד הת"ת ששם הרקיע.

והנה מקרה האותיות בצורת רוחניות כמקרה הוולד במציאות הוייתו כי במוח אביו הוא בסוד אור כח דק המתפשט מהמוח עד בואו סמוך ליציאתו מכח אביו אל בטן המלאה שהם מים. ובתוך המים ההם מתגלם ומתעבה הוולד. וזהו מציאות רקיע. ומקרה זה קרה לה' ספירות שבהם נכללות כל ז' ימי ההקף כדפירשנו בפ' הקודם. ולכן במעשה בראשית ה' פעמים אור וה' פעמים מים וה' פעמים רקיע. והספירות והאותיות ענין אחד להם ולכן נתייחסו בג' מציאיות האלה שהם אור מים רקיע.

והאותיות נחלקות אל ה' מוצאות שהם אחה"ע גי"כק דט"לנת בו"מף זס"שרץ והם נרמזים בה' ספירות שהם גדולה גבורה תפארת נצח הוד כי יסוד נכלל בת"ת גוף וברית חשבינן חד כדפי' [יא].

וחילוקם לפי הנראה:

אותיות אחה"ע הם בגדולה ולהיות שהגדולה היא היותר נעלמת וקודמת לשאר הספי' כן אלו האותיות קודמות במוצאן לשאר האותיות והם נעלמות בתוך הגרון.

וגי"כק הם בחיך והם בגבורת מתגלים יותר מהראשונות ונסתרים יותר משאר האותיות.

ודטלנ"ת הם בלשון והוא בת"ת והיא מתגלה יותר מחסד וגבורה וכן נקרא הת"ת לשון כנודע ופי' בשער י' ולא ט'. ואותיות השיניים הם זסשר"ץ והם בנצח אצילות רביעי והם נגלות יותר משאר האותיות והם חצוניות במוצאם משאר האותיות.

ואותיות בומ"ף הם אותיות השפתים והם בהוד שהיא מתגלה יותר משאר הספי' הנזכר ולכן הם חצוניות מכל שאר המוצאות והם הלכו דרך אצילותם בסוד אור מים רקיע כדפי' במאמר הנזכר.

והנה האותיות מציאות מקור הווייתם הם מהבינה כדפי' כי משם תחלת גלוי הארתם אבל בסיוע החכמה. וכן ביאר הרשב"י ע"ה בשה"ש (בזח דף, פז) וז"ל: בשעתא דאתוון נפקו מגו עלמא דאתי כו'. שכינה עלאה נקרא עלמא דאתי. ודקדק באמרו מגו, להורות על תוכיותה דהיינו בחינתה מהחכמה. וכן אתמר שם: ת"ח, בראשית, בהאי ראשית רזא דנקודה עילאה. ברא אלדים, בחילא דהאי נקודה נפקן אתוון ואתציירו בתקונייהו. הנה שהאותיות הם בבינה עם היות שהם בסיוע בכח החכמה כדקאמר בחילא דהאי נקודה.

ועם זה יובן שנדרש (שם, עא) וז"ל: אתוון אינון רשימין ברזין עילאין, דהא כלהו נפקו מרזא דחכמתא עלאה באינון ל"ב שבילין דנפקי מחכמתא. והכונה כי ע"י סיוע השבילין שבחכמה שנשפעו בבינה אותו השפע נתהווה בבינה הויות האותיות ולא הויה ממש אלא הוויות האור כדפי' לעיל מה שאין כן בחכמה שלא היו בה אפי' במציאות האור ולא זולתו לרוב דקותן.

ואין לפרש שממש היו האותיות מחכמה שכבר באר הענין הרשב"י ע"ה בתיקונים (תקונאע) ז"ל: וגביהם, דא אימא עלאה דאיהי ע"ג ספיראן דאינון תחותה דמינה כל אתוון. וגובה להם, דא חכמה דמינה נקודין. הרי בפי' אמר שהאותיות הם מבינה משא"כ נקודין שהם בחכמה כאשר נבאר בע"ה. וכאלה הרבה בתיקונים. ועל חלקי הדרוש הזה שנתעסקנו בפרק זה כיון בעל ספר יצירה במשנה אחת ז"ל עשרים ושתים אותיות חקוקות בקול חצובות ברוח קבועות בפה בחמשה מקומות אחה"ע בומ"ף גיכ"ק דטלנ"ת זסשר"ץ עכ"ל. והנה כבר נתבאר בשער אבי"ע ענין רשימ"ה חקיק"ה חציב"ה עשי"ה ובארנו כי הרשימ"ה יותר דק מהחקיק"ה והחקיקה יותר דק מן החציב"ה והחציב"ה יותר דק מן העשי"ה כמבואר שם.

והנה אמרנו כי בחכמה אין מציאות הוויות אותיות כלל ותחלת הוויתן הוא מהבינה. ולהיות שבחכמה שהיא הדקות הגמור שהוא הרשימ"ה לא הי' מציאות הויית האותיות כלל, לכן לא הזכירה משנתינו רשומות כמנהגו והתחיל מחקיקה ואילך ואמר חקוקות בקול דהיינו הווייתם בבינה שהיא נקראת קול ולכן אמר חקוקות בקול. ואע"פ שגם ז' ספירות נקראות קולות, עכ"ז עיקר הקול הוא בתפארת בתוך הבינה וע"י מציאותו בבינה נקרא קול. והחציבה שהיא ענין רקיע גלוי אמיתי. כי המים אינם (כלל,) אלא בחינה אמצעית בין אור ובין רקיע ועקרם הוא ברקיע שהוא בתפארת כי לא תקרא מערכת בעצם אם לא ברקיע או בבינה מפני ששם תחלת המערכת. ולזה אמר חצובות ברוח כי רוח הוא התפארת האויר האמצעי המכריע בין האש והמים כדפי' למלעה בשער המכריעים והוא התפארת ובו החציבה.

ואח"כ אמר קבועות בפה ענין הקביעה בפה היינו עשייה ופה היא המלכות. נמצא לפי זה בריאה בבינה דהיינו חקיקה, יצירה בת"ת דהיינו חציבה, קביעות דהיינו עשייה במלכות. וכן נתבארו בריאה יצירה עשיה במקומות אלו בתיקונים והעתקנוהו בשער אבי"ע.

וענין בה' מקומות דהיינו ה' שמות כמו ברוך המקום. ומקום עולה יהו"ה והיינו ה' שמות ה' ספירות כדפי' לעיל. זהו הנראה לנו בפי' המשנה הזאת ע"ד דברי הרשב"י ע"ה שהקדמנו. ואין לתמוה על המשנה שסדרה סדר המוצאות שלא על סדר הספירות שפי'. משום דנקט סדר האותיות דהיינו אחה"ע דהיינו הא', בומ"ף דהיינו ד',

ואח"כ זסשר"ץ דהיינו ה'. ולא כיון לא סדר המוצאות ולא סדר הספירות.

ואמנם המפרשים אמרו שאותיות גדולות הרמז בחכמה, ואותיות בינונים בתפארת, ואותיות קטנות רמז במלכות. ירצה כי כאשר האות גדולה ירמוז היותה מאירה באור בחכמה השופע עליה וכן בינונים מאיר באור התפארת וקטנות מאירות באור המלכות. ויש לזה הריסה מהזוהר (פ לך, צג) כי בפירוש אמר דה' דהלה' תגמלו זאת (דברים, לב) שהיא רבתי שהיא בבינה לרמוז אל אורה ואח"כ אמר כי היא לרמוז סוד לבנה במלואה ואמר שם שזה האחרון עיקר. כדפי' בערכי הכנויים בערך ה'. וכן קרוב לזה בפ' ויקרא ד"א (באתוון זעירין, או) נמצא שאין הכרח לדבריהם כלל :

ועתה צריכין אנו להקדים הקדמה אחת ובה יוכלל עסקנו בשער זה. והענין כי עם היות שאמר אות פלונית תרמוז בספירה פלונית. אין הכונה שממש תרמוז האות ההיא אל עצם הספירה ההיא כי אין האותיות כל עצם הספירה ממש אמנם הם צורות נבדלות מתפשטות ומתאצלות מעצמות הספירות. ואין ראוי לחשוב שיהיו הצורות האלה צורות נבדלות מהספירות וענין בפני עצמן כמלאכים וכמרכבות, אמנם הם חלק מחלקי הספירות.

והענין כי בכל ספירה וספירה אלף אלפי אלפים ורבי רבבות מיני אצילות ועולמות וענפים ומציאיות אשר לא יכילם רעיון ושכל אנושי ואף לא מלאכים. ויש אות שגלה במציאותו קצת ענפים מספירה פלונית ויש אות שיגלה קצת ענפים מאותה ספירה עצמה ולא אותם הענפים אבל זולתם. ויש אות שיגלה הדבר יותר בכללות ויוכלל בה הענפים שכוללים אותם ארבע אותיות או חמשה וכיוצא ונכללים באות זה לרוב דקותה וקרבתה אל עצם השרש. ויש אות שיהיה התלוותה בת"ת. אבל אותו הת"ת אפשר שיהיה ת"ת שבמלכות או ת"ת שביסוד או ת"ת שבגבורה וכן לשאר הספי' וחילוקם ומציאותם ובחינותם. ועם זה יתכן עתה שעם היות שאות ו' בת"ת כמפורסם עכ"ז היא נכללת באותיות בומ"ף שהם בשפה כדפי' שהם בהוד וע"ד זה לכל המוצאות ועד"ז לכל הספירות הכל לפי הענפים והכל לפי הכללים והפרטים.

ונאריך בהקדמה זו עוד קצת. והענין כי החיות והמרכבות והאופנים המשתלשלים בתוך ההיכלות כלם שואפים ושואבים רוח חן ואצילות ושפע ומזון וחיות מתוך הספי' כל א' אל ענפים הידועים ואל מציאות בחינה ידועה כפי הבחינות וכפי המציאיות כמפורסם אצל מאצילם ובוראם. ואחר שכן לפי זה ימצא האות נרמזת מדרגה אחר מדרגה לאלפים ולמאות זה אחר זה עד עלות הדבר בשרש כל המדרגות שהם נרמזות שם. ולפי זה ימצאו אותיות ו"ה בת"ת ומלכות. וכן יימצאו מיוחסים אל פני אדם ופני נשר שבחיות שהם שואבים מהם והם עצמם ו"ה. אלא שאלו מקור לאלו וביניהם חלוק רב. וכן יתייחסו לאוריאל ורפאל. וכן דרך כל המדרגות אשר יתאצלו אלו מתוך אלו מדרגות אחר מדרגות. אלא פעמים בענפים ולא בשרשים, ופעמים בשרשים ולא בענפים, ופעמים בזה ובזה כפי מציאות האותיות בתכונתם.

והענין עוד כי ופעמים ירמזו אל המקורות העליונים והעילות בעצמם, ובמקרה אל הענפים התחתונים. ועד"ז ישתנו האותיות ברוחניותם ובמציאות אצילותם עד היותם אותיות שוות כענין ו' עלאה ו' זעירא שזו תרמוז בשרש שהוא הת"ת וזו תרמוז בענף שהוא היסוד ולפעמים תרמוז במקום השרש שהוא וא"ו עילאה בכתר. ועכ"ז הכל אחד מיוחד מתקשר בקשר אמיץ וחזק כשלהבת הקשורה בגחלת כן העלול קשור בעילתו ואין ראוי להפריד זה מזה.

ומפני חוסר ידיעות יחוד וקשר העולמות והשתלשלותם זה מזה נעלמה ידיעת פעולת השמות, ואף אם נמצא פעולתם במגילת ספר. והרודף אחר פעולת השמות ימצא מרורות פתנים בדבשו כי אפשר לו להרכיב טוב ברע או רע בטוב או לפחות לבלבל יצועי אביו ואז יחלל ויקצץ ח"ו, ואעפ"כ ראוי לצנועים לחפש אחר ידיעתם כי הם טובים לדעת גדולת יוצרנו ושיהיה בעולם הבא מאותם המשיבים טעם בידיעת סתרי התורה וסודותיה.

והנה נשלם הפרק ונכלל השער הזה בילא"ו: