פרדס רמונים ח כה
<< · פרדס רמונים · ח · כה · >>
פרק עשרים וחמש:
הכוונה בפ' זה הוא לבאר ב' בחי' שבהם נבחן האצילות.
הבחינה הראשונה נחלקת לג' בחינות. הא' קראו העולם מושכל והם כ"ח"ב, הב' נקרא עולם המורגש והם גדולה גבורה תפארת, הג' קראוה עולם המוטבע והם נה"י, ובכל א' מג' בחינות אלה מג' ג' ספירות, בזולת המלכות שהיא המקבלת מן הכל כדפי'.
והשנית היא ג"כ נחלקת לג' בחינות אחרות. והם בחינה ראשונה בחינת הימין, והוא בחינת החסד, ובה נכללו ג' ספירות והם חכמה חסד נצח. והשני בחינת השמאל, והיא בחינת הדין ובה נכללות ג' ספירות והם בינה גבורה הוד. והג' בחינות האמצע והיא בחינת הרחמים ובה נכללו ג' ספירות והם דעת תפארת יסוד. והמלכות מקבלת מכולן וכתר כלול מכולן כאשר ביאר.
וענין זה נתבאר בזהר פ' ויחי (ח"א רטז, ב):
- "דאמר ר' אלעזר לית שכינתא שריא מגו עצבות דכתיב ועתה קחו לי מנגן והיה כנגן המנגן. מנגן מנגן תלת זמני אמאי בגין לאתערא רוחא משלימותא דכלא דהוא רוחא שלימא. ר' אבא אמר תרין. [טז] תנינן מד' סטרין כלא אשתכח. א"ר אבא וכל שרשין דעלאין ותתאין כלא אחידן בהו. ותנא דא עייל ודא נפיק דא סתים ודא פריש אתאחד חדא בחברתא ואינון אבהן דכלא. ר' שמעון אמר רק באבותיך חשק ה' כתיב באבותיך ממש תלתא, ומשמע דכתיב רק, רק ממש, ומאלין מתפרשן ומתאחדין כל שאר אחרנין וסלקין שמא לאתעטרא", עכ"ל.
ופירושו, כי בענין אלישע הנז' בכתוב ג' נגונין. ור' אלעזר פירש שרומזים אל התפארת בהיותו כלול מג' אבות וזהו אמרו "לאתערא רוחא משלימותא דכלא", וכוון אל מה שהיה צריך אלישע רוח נבואה שלא היה לו, היה צריך התעוררות מהתפארת הנקרא רוח, ובהיותו שלם עם הגדולה והגבורה הוא רוח שלם כולל כל הבחינות שהם חסד דין ורחמים כדי שתחול על אלישע רוח נבואה מן הימין ומן השמאל ומן האמצע בסוד משך השפע אל הנצח וההוד שהם מקום הנבואה והיסוד שהוא המיחדם. וזה ענין ג' נגונים שהם כנגד ג' אבות כלולים בתפארת הנקרא רוח. ונשפע למלכות שהיא נקראת נבואה. וזהו סוד "רוח נבואה" - ת"ת ומלכות מתיחדים ע"י הנצח וההוד, ת"ת אל הימין ומלכות אל השמאל, ושניהם מתיחדים ע"י היסוד בסוד יאהדונה"י (כמו שנבאר בשער השמות בפ"ב וכמו שביארנו לעיל בפרק כ"ג).
ור' אבא חלק על ר' אלעזר משום דסבירא ליה שאין בכתוב כי אם ב' נגונין כי "ועתה קחו לי מנגן" אינו מן המנין, כי הוא ספור דברים בעלמא. והעקר הוא "והיה כנגן המנגן" שהם ב' נגונים. וז"ש "רבי אבא אמר תרין" - פי' ב' נגונים לבד. וחלק עליו ג"כ שאין כללות האצילות בשלש אלא בד' ונכללות בשתים. והם חסד גבורה ת"ת ומלכות. כי הת"ת מתייחד עם המלכות וחסד עם הגבורה. והנה בהיותם נכללים בשתים שהם שני נגונים - אז היה הנבואה שורה על אלישע.
וזהו אמרו "תנינן מד' סטרין כלא אשתכח" - פי' שכל הנמצאים מורכבים מד' יסודות אלו הרוחניים. והוסיף עוד מימרא דר' אבא אחריו להורות שדעת ר' אבא שבד' אלו נכללים כל האצילות. וז"ש "וכל שרשין דעלאין ותתאין כולהו אחידן בהו" - פי' בד' אלו נכללים הכל.
"ותאנא וכו'" - הוסיף לבאר היאך הם ד' ונכללים בשתים, "כי דא עייל ודא נפיק", פי' החסד מלאכתו לכנס ולקרב והשמאל לפזר ולרחק, כאמרם "שמאל דוחה וימין מקרבת", ולכן צריך ליחדם ולהמזיגם אל המיצוע. "דא סתים ודא פריש" - פי' הת"ת הוא מתעלם והמלכות מתגלה ולכן צריך ליחדם כדי לגלות הנעלם מתוך הנגלה. וזהו "אתאחד חדא בחברתה" - פי' להיותם ד' נכללות בשתי כוחות אל המיצוע. "ואנון אבהן דכלא", פי' שארבעה אלו הם האבות ושרש לאצילות, הכוונה שבד' בחינות האלה נכלל הכל.
ורבי שמעון חלק על רבי אבא ואמר שהכל נכלל בחסד גבורה ת"ת שהם חסד דין ורחמים. כי המלכות מקבלת מהם והיא מכללם לא שתהיה בחינה ד' בפ"ע. וז"ש "באבותיך ממש", אבות שלשה, שהם אברהם יצחק ויעקב דהיינו הגדולה והגבורה והתפארת שהם החסד והדין והרחמים. "תלתא דוקא ולא ד'" כמו שפי' ר' אבא. ומשמע דכתיב "רק", פי' שכוון הכתוב לשלול דעת רבי אבא באמרו רק, כלומר אלו ולא אחרים עמהם שבג' אלו לבד נכלל הכל.
"ומאלין מתפרשן" - פי' ואע"פ שיראה לכאורה כי בחינת המלכות בחינה מיוחדת בפ"ע - אינה ראיה. כי היא נכללת באלו, ומאלו הג' היא מסתעפת ולא שתהיה בחינה בפ"ע כפי הנראה. ע"כ.
והנה מתוך המאמר הזה מתבאר היות האצילות כולו נכלל בג' בחינות אלה שהם חסד דין רחמים, דהיינו קו ימין קו השמאל קו האמצע.
עוד ביאר הענין הזה רבי אלעזר בפ' שמות (ח"ב יד, א) וז"ל: "הא תנינן בעשרה מאמרות נברא העולם, וכד תסתכל תלתא אינון ועלמא בהון אתברי בחכמה ובתבונה ובדעת", עכ"ל לענייננו.
והנה ג' אלה הם ג' מדרגות שהם חסד דין ורחמים. אמנם הם שרשים ובהם נעלמים הענפים שהם ג' וג' כמו שבארנו.
וראוי לדקדק למה אינם נכללים בכתר חכמה ובינה (שהם שרשים אל ג' קוים כמבואר בשער סדר האצילות), ודעת מאי בעא הכא? והטעם הוא מפני שבכתר לא שייך לא דין ולא רחמים מפני שהרחמים נכללים מדין וחסד שהם קו המיצוע, והכתר הוא סוד חסד ורחמים שאין בו תערובת דין כלל. ולכן לא יצדק אמרנו בו שהוא קו הרחמים באמיתות. והדעת הוא בחינת הת"ת קודם התפשטותו. בערך בחינתו בכתר בין חכמה ובינה בסוד ההכרעה כמו שיתבאר בשער הבא. ולכן כשנרצה לכלול הבחינה השנית שהוא בחינת הרחמים אין אנו יכולין לכללו בכתר בעצם כי לא יצדק מן הטעם שבארנו. אמנם נוכל לכללו בדעת שהוא בחי' הת"ת, ובחינת הכתר דהיינו הת"ת המתעלה עד כתר ובעלותו שם במציאותן העליון נמצא שהוא שורש וכללות הרחמים בקצת דין הנכלל עמו. אבל הכתר בעצמו הוא שורש נעלם - בו יוכללו ג' הבחינות בהעלם כדמיון הסתר והעלם הענפים הנאצלים בהמאציל. ולכן מפני זה לא יצדק בו דין כדפי' לעיל בפ"ג.
ועתה לפי זה נמצאו הספירות נכללות ונבחנות בג' בחינות לרחבם ולארכם, עם היות שאין בהם לא אורך ולא רוחב כזה:
כתר:
חכמה בינה:
דעת:
חסד גבורה:
ת"ת:
נצח הוד:
יסוד:
הרי שלשה על שלשה.
כתר חכמה בינה עולם מושכל, גדולה גבורה תפארת עולם מורגש, נצח הוד יסוד מלכות עולם מוטבע. הרי בחינתם נחלקת לרוחב. ולאורך הם חכמה גדולה נצח הרי עולם החסד, בינה גבורה הוד הרי עולם הדין, דעת ת"ת יסוד הם עולם הרחמים. ולמעלה מהם כתר כלול כל שלשה בחינות כמו שהוא כולל ג' ראשונות ובהיות כלול מן הדין שהרי הוא כלול מהבינה שהוא שורש הדין ולא יחייב הענין הזה בו הדין כלל כמו שבארנו בפ"ג. ולמטה מכלם מלכות כוללת ג' בחינות שהיא הכוללת כל הספירות כנודע.
נמצא לפ"ז כי חכמה ובינה ודעת שהוא במקום הכתר סוד הפעולות בכח, וגדולה וגבורה ת"ת סוד הפעולות בפועל, נצח הוד יסוד הם השלוחים הפועלים הפעולות. נמצא לפ"ז שכתר נשמה לת"ת בסוד דעת, והחכמה נשמה לגדולה, ובינה נשמה לגבורה, וחסד נשמה לנצח, וגבורה נשמה להוד, ות"ת נשמה ליסוד, ויסוד המקבל משלשתן נשמה למלכות הכלולה מכלם: