פרדס רמונים ו ה

פרק חמישי

אחר אשר חלפו לנו עידן ועידנין בענין הצורה הזאת שהמציאונו בפרקים הקודמים, האיר ה' עיני שכלנו בה והקרה ה' לפנינו קדושים מדברים, ושמחנו בהם כעל כל הון לפי שנמצא לנו בהם משען וסמך.

ראשונה, בעל ספר מאירת עינים וזה טופס לשונו:

"זו היא צורת עמידתן של עשר ספי' בלי מהות ושנוי יתברך ויתעלה שמו. וזה שאמר הכתוב (איוב כו, ז) "תולה ארץ על בלימה". ואל תאמר אינו - כי ישנו. וכאשר תמנה מימינך לשמאלך תמצא עשרה, ותראה כי הכתר בית לכולן ומקור כולן. נמצא שהקודם לאצילות גדול ומקיף הכל. והמאוחר לאצילות קטן ומוקף מהכל וכלול מכולן. וזהו כגלדי הבצלים. וכמו שהארץ השפלה הזאת היא קטנה והיא באמצע כל הנבראים כחרדלא בעזקתא והנה היא כלולה מכל היסודות והיא באמצע כל כמו לב בגוף האדם -- כך כביכול העטרה. ולפיכך נקראת ארץ החיים והלב. והסתכל ותראה כי העטרה כלולה מהצדיק ומכל העליונים, מיוחדת בהם ומוקפת מכולם ומקבלת מכולם. וכן הצדיק וכן ההוד וכן הנצח וכן הגבורה וכן החסד וכן הבינה -- כולל הכל ומיוחדים זה בזה. וכל א' כלול מכולם וכולם מיוחדים בו. והכל מיוחד בא"ס בסבת הסבות", עכ"ל.

והוא ראייה מוכרחת אל דעתנו אות באות תיבה בתיבה.

ועוד יש לנו ראייה וסמך בזוהר פרשת תרומה (ח"ב קסה, א) וז"ל:

"ר' יוסי אמר, תשע רקיעין אינון ושכינתא איהי עשיראה. דאי תימא בגין דכתיב עשר בר משכינתא איהי, אי הכי שכינתא חד סרי איהי דקיימא על י'. אלא ודאי ט' אינון ואינון ט' יומין דבין ר"ה ליום הכפורים, ויום הכפורים איהו עשיראה. כגוונא דא משכן דאיהו י' יריעות. י' רקיעין. רזא דרזין דלא אתמסר בר לאינון דידעי חכמתא. וכלא איהו ברזין דבוצינא קדישא דאיהי גלי רזא דכל רקיעא ורקיעא, ואינון שמשין דמשתמשי בכל חד וחד. "

"ז' רקיעין אינון לעילא וז' רקיעין אינון לתתא כגוונא דלעילא. ז' רקיעין אינון דבהון כוכביא ומזלות לאנהגא עלמא דא כפום אורחיה כמה דאצטריך ליה. בכלהו שביעאה עדיף. בר תמינאה דקא מדבר לכולהו וקיימא על כולהו. דכתיב סולו לרוכב בערבות. מאן רוכב בערבות ומאן איהו ערבות? אלא ערבות דא רקיעא שביעאה. אמאי אקרי ערבות? על דאיהו כליל מאש ומים כחדא מסטרא דדרום ומסטרא דצפון ואיהו מעורב מתרין סטרין". עכ"ל לענייננו.

ופי' המאמר, שלמעלה מן הענין דרש ר' חייא בפירוש הפסוק "ואת המשכן תעשה עשר יריעות וגו'", ורבי יוסי הוקשה לו בפסוק שאמר "ואת המשכן תעשה עשר יריעות", וידוע כי המשכן היא שכינה מלכות וא"כ האיך אמר שיעשה עשר יריען שהן עשר הספירות על המשכן שהיא המלכות. נמצא לפי"ז שהספירות אחד עשר, וזה הפך האמת שהם י' ולא ט', י' ולא י"א, וכמבואר בשער י' ולא תשע. לזה אמר שלא היו"ד יריעות יחייבו עשר ספירות זולת השכינה. אלא ט' רקיעין אינון. פירוש: ט' ספירות לבד הם על השכינה והשכינה היא העשירית. ונקט לישנא דט' ולא אמר "י' רקיעין אינון ושכינתא חדא מנייהו", שהוא יותר מדוקדק שהשכינה ג"כ נקרא רקיע כמבואר מתוך דבריו. הטעם מפני כי מקום הטעות והשגיאה היה מפני שאמר "ואת המשכן" שהיא השכינה "תעשה עשר יריעות" כנראה שעשר ספירות הם על המלכות. ולשמור עצמנו מן השבוש הזה אמר נגד הטעות תשע רקיעין והשכינה שהיא המשכן היא עשירית אל הרקיעין, והיינו דקאמר "ושכינתא איהי עשיראה".

"דאי תימא בגין דכתיב עשר וכו'" - פי' שאם תרצה לומר כי מטעם שאמר הכתוב "ואת המשכן תעשה עשר יריעות", ולא אמר ט' יריעות, נראה שהם עשר מלבד השכינה ח"ו -- א"כ נמצאת אומר שהם אחד עשר והמשנה בספר יצירה אמרה "י' ולא י"א". ולכן לא רצה לומר אלא אי הכי שכינתא חד סרי. ובהזכירו מלות חד סרי מי לא ידע המשנה שאמרה עשר ולא אחד עשר והמוסיף על עשר אינו מן השם. אלא ודאי ט' אינון וכו'.

ואין כונת רבי יוסי לומר שיום הכפורים היא המלכות וי' ימי תשובה הם מלמעלה למטה. לפי שכבר מבואר בזוהר ובתיקונים ובכמה מקומות כי יום הכפורים הוא בבינה. והעד על זה ה' ענויים, והוא מעין עולם הבא כמו שארז"ל (ברכות יז, א) "העולם הבא אין בו לא אכילה ולא שתייה וכו'". אבל כונת רבי יוסי אינו אלא לומר לנו כי הספירות הם עשר בדמיון אותן הימים שאינם אלא עשר. ואם היו הספירות י"א יהיו הימים י"א. וכמו שהימים ט' ויום הכפורים עשירי -- כן ראוי לענין הספירות -- כי המשכן עצמו העשירי. והענין כי עשרת ימי תשובה הם ימים שבתשובה שהיא הבינה, והנה היו"ד היא התשובה עצמה. רצה לומר המדרגה העליונה שבה, והיא נכללת בעשרה ימים שהם עשר ספירות והיא מכלל הימים. כן ענין המשכן עצמו הוא היריעה העשירית והספי' העשירית. וכונת הכתוב באמרו "ואת המשכן תעשה וכו'" - הכונה כי מציאות המשכן תעשה שתהיה כלולה מעשר ספירות, שהם י' יריעות, וכל העשר היינו המשכן. לא שהמשכן אחד והיריעות עשר בפני עצמן כדקא ס"ד. שאם כן יעלו לאחד עשר. אלא שהמשכן היינו כללות עשר יריעות. וזה שאמר "רבי יוסי כגוונא דא משכן איהו יו"ד יריעות", פי' המשכן הוא קבוץ היו"ד היריעות, דהיינו מה שאנו אומרים מלכות כלולה מי' וכמו שבארנו בשערים הקודמים ונבאר בשער מהות וההנהגה ב"ה.

"רזא דרזין וכו'" - הפליג בשבח החכמה ומעלתה. "דאיהו גלי רזא בכל רקיעא ורקיעא ואינון שמשין וכו'" - הכונה כי כל מדה כמה מלאכים ממונים על ענין פעולת המדה ההיא והמלאכים מקבלים כח הפעולה מהשרשים העליונים על ידי משרתים המתקרבים אל מקורם, הם אותם אשר נבאר בשער היכלות הקדושה. ומאותם הקרובים אל השרשים היושבים ראשונה בהיכל מלך -- משתלשלים כמה אלפים ורבי רבבות ממדרגה אל מדרגה ומעלה לעלול, עד הגיעם אל העולם [הזה]. והענין הזה נתבאר בדברי הרשב"י ע"ה מקומות רבו מספור. ואלו המלאכים הנז' הם נקראים "משרתים" לאותם הרקיעים העליונים, הם הספירות.

וזהו כונת רבי יוסי הנה באמרו "ז' רקיעים אינון לעילא", פירוש, ז' ספירות לבד הם המשמשים העקריים להנהגת העולם, ולכן בנין העולם ז' ימים עם יום השבת להיות כי עיקר ההנהגה עם הז' האלה. וכמו שלמעלה הם ז' מנהיגים, כן ברקיעים התחתונים המנהיגים העולם הם ז', דהיינו ז' כוכבי לכת. ואמר כי למעלה מששה רקיעים הוא רקיע שביעי משובח מהששה אשר למטה ממנו, והוא נקרא ערבות מלשון ערוב שבו מתערבות ב' מדות דהיינו מזיגתו בין הדין והחסד. והערבות הוא התפארת המערבם. וקראו שביעי - עם היותו חמישי למטה מגדולה וגבורה - מן הטעם שבארנו בשער סדר האצילות בפ"ו (פרדס רמונים ה, ו).
ואמר שיש רקיע שמיני רוכב על הכל, דהיינו הבינה שהיא "האם הרובצת על הבנים".

והנה נכלל ביאור המאמר. ומתוכו למדנו ענין האצילות שהם כדמות הגלגלים הסובבים העולם הזה, זה בתוך זה כגלדי בצלים. ומטעם זה קראם 'רקיעים', והנהגתם כהנהגת הרקיעים התחתונים והם גלגלים מקיפים כל אשר בתוכם כחרדלא בגו עזקתא.

וברוך ה' אשר הפליא חסדו לנו בעיר מצור, ומצאנו לנו סעד וסמך מתוך דברי הזוהר קראי כולהו אליבא דרשב"י כנודע ואין לענין זה ספק: