פסיקתא רבתי/כו

ויהי בעת שסרחה הצאן ולא שמעה לדברי אדוניה שנאה רועי כבשיה ופרנסיה הטובים ורחקה מהם: הצאן אילו בית ישראל שנמשלו כצאן ואתן צאן מרעיתי וגו' (יחזקאל ל"ד ל"א) שנאה רועי כבשיה ומינתה עליהם רועים של שקר ואף היא תועה לבה מאחר בוראה ונפנה לבה אחר החטא ירמיה הנביא היה מתנבא עליה ברוח הקודש: הוא היה אחד מארבעה בני אדם שנקראו יצורים הראשון הוא היה אדם הראשון הה"ד וייצר ה' אלקים את האדם וגו' (בראשית ב' ז') השני הוא היה (ישעיה) [יעקב] דכתב ביה (אומר) [כה אמר ה'] בוראך יעקב ויוצרך ישראל וגו' (ישעיה מ"ג א') השלישי [הוא היה ישעיה דכתיב ועתה אמר ה' יצרי מבטן (שם מ"ט ה') הרביעי] הוא היה ירמיה דכתב בטרם אצרך בבטן ידעתיך וגו' (ירמיה א' ה') אילו כתב בהם יצירה. יציאתו של ירמיה לעולם זעיק זעקה גדולה כבחור ואמר מעי מעי [אוחילה] חושש אני (קרבי) [קירות] לבי איברי זעו עלי שבר על שבר אני ששברתי כל הארץ ומניין שאמר ירמיה כן דכתב [מעי] מעי אוחילה קירות לבי הומה לי לבי וגו' (שם ד' י"ט). פתח פיו והוכיח לאמו אמר לה אמי אמי לא עברתני כדרך הנשים ולא ילדתני כדרך היולדות שמא היו דרכיך כדרכי כל הסוטות ונתת עיניך באחר שהסוטה אחר בעלה למה אינך שותה מן המים המרים העזת פנייך מנין שאמר ירמיה כן [דכתיב] ומצח אשה זונה היה לך וגו' (שם ג' ג') כיון ששמעה אמו דברים הללו אמרה מה ראה זה לומר בי כך שלא בעונתו פתח פיו אמר לה לא עלייך אמי אני אומר (לך) [כך] לא עליך אמי אני מתנבא [אלא] לציון ולירושלים אני אומר שהיא מקשטת את בנותיה ומלבשתן זהורית ומעטרת אותן בזהב יבואו השודדים וישדדו אותם ואת שדוד מה תעשי [כי תלבשי שני כי תעדי עדי זהב] וגו' (שם ד' ל'). אמר לו הקדוש ברוך הוא בטרם אצרך בבטן עד שלא יצרתיך במעי אמך מניתך להיות מתנבא על עמי ענה ירמיה ואמר לפני הקדוש ברוך הוא רבונו של עולם איני יכול להתנבאות עליהם איזה נביא יצא להם ולא בקשו להורגו עמדו להם משה ואהרן לא בקשו לרגום אותם באבנים שנאמר ויאמרו כל העדה לרגום אותם באבנים (במדבר י"ד י') העמדת להם אליהו בעל קווצות והיו מלעיגים ומשחקים עליו הרי מסלסל קווצותיו שכן [שמו] איש בעל (קווצות והיו מלעיגים ומשחקים) [שער] (מלכים ב' א' ח') העמדת להם אלישע והיו אומרים לו עלה קרח [עלה קרח] (שם ב' כ"ג) איני יכול לצאת על ידי ישראל הנה לא ידעתי דבר כי נער אנכי (ירמיה א' ו') אמר לו הקדוש ברוך הוא הלא לנער אני אוהב שנאמר כי נער ישראל ואהבהו (הושע י"א א') שלא טעם טעם חטא וכשגאלתי את ישראל ממצרים קראתי אותן נער דכתב כי נער ישראל [וממצרים קראתי לבני] (שם) ובאהבת נער אני נזכר לכנסת ישראל דכתב זכרתי לך חסד נעוריך (ירמיה ב' ב') ואף אתה אל תאמר כי נער אנכי כי על כל אשר אשלחך [תלך וגו'] (שם א' ז') טול הכוס הזה של חימה והשקה את הגוים נטל ירמיה את הכוס [ואמר] למי אשקה תחילה איזה מדינה תשתה אמר לו את ירושלים ואת ערי יהודה השקה תחילה שהם ראש לכל המלכיות כיון ששמע ירמיה כך התחיל פותח פיו וארר את יומו דכתב ארור יום אשר ילדתי וגו' (שם כ' י"ד): הוא היה אחד משנים שאיררו וקיללו את יומן שנולדו בהם איוב וירמיהו איוב אמר יאבד יום אולד בו וגו' (איוב ג' ג') ירמיה אמר ארור היום אשר ילדתי בו וגו' (ירמיה שם). אמר ירמיה אומר לכם למה אני דומה לכהן גדול שעלה גורלו להשקות מים המרים וקרבו את האשה אצלו ופרע ראשה (ופירסמה בטרם) [ופרסס את שערה] נטל הכוס להשקותה נסתכל בה שהיא אמו התחיל צווח ואומר אוי לי אמי שהייתי משתדל מכבדך והריני מבזך כך היה ירמיה אומר אוי לי עלייך אמי ציון שהייתי סבור שאני מתנבא דברים טובים וניחומים והריני מתנבא עלייך דברי פורענות: ירמיה היה אחד משלשה נביאים שנתנבאו באותו הדור ירמיהו [היה מתנבא בשווקים] צפניה בתוך בתי כנסיות וחולדה אצל הנשים וירמיהו היה מתנבא ואומר אם תשובו ממעשיכם הרעים ותשמעון לדבריי ירומם אתכם הקדוש ברוך הוא על כל מלכיות ואם לא תשמעו לדבריי הרי הוא מוסר את ביתו ביד השונאים והם עושים בו כרצון נפשם ולא הטו את אזנם וילכו במועצות בשרירות לבם וגו' (שם ז' כ"ד). ובשעה שבא נבוכדנצר להגלות אותם גלות ראשונה גלות יכניה חזרו רחמיו של נבוכדנצר עליהם ענה ואמר יש (להם מזרעם של יכניה) [לכם מזרעו של יאשיהו] ואמליכנו עליכם ושם היה מתניה בן יאשיהו זה מזרעו של (יכניה) [יאשיהו] ענה נבוכדנצר ואמר לו מה שמך חשב מתניה בלבו הריני מוציא את שמי צדקיה כדי שיצאו ממנו צדיקים ולא היה יודע שבימיו הקב"ה מצדיק את הדין על בית המקדש ששרף באש המליכו נבוכדנצר על ירושלם אמר לו השבע לי שלא תמרוד עלי אמר לו צדקיהו הריני נשבע בנשמתי אמר לו נבוכדנצר איני משביעך אלא בתורה שניתנה על הר סיני מה עשה נבוכדנצר הביא ס"ת והניחו אצל ברכיו של צדקיהו והשביעו שאינו מורד עליו ולא הספיק נבוכדנצר לילך אל ארצו עד שמרד עליו צדקיהו. הוי לא חזר צדקיהו ומרד על הקדוש ברוך הוא ושריו ועבדיו עמו והיו מסרבים בדברי ירמיה שכן כתב [ולא שמע הוא ועבדיו ועם הארץ אל דברי ה' אשר דבר ביד ירמיה הנביא] (ירמיה ל"ז ב'). וישלח המלך את יוכל בן שלמיה ואת צפניה בן מעשיה הכהן ירמיה דרוש נא בעדינו שרי הכשדים מקיפות אותנו אותה שעה עלה חיל של מצרים לעזור את ישראל ושמעו הכשדים הצרים על ירושלים וברחו מלפניהם ענה ירמיה ואמר להם כה אמר ה' אלקי ישראל כה תאמרון אל צדקיהו מלך יהודה השולח אתכם אלי וגו' (שם שם ז') חיל המצרים שעלו לעזור (להם) [לכם] ישובו וילכו להם למצרים וישובו הכשדים וילכדו את העיר הזאת וישרפו אותה באש לאמר לא תאמרו (למשפחותיהם) [למשפחותיכם] הלוך ילכו מעלינו כי לא ילכו אם (לא וגו') [הכיתם] את כל עם הכשדים הצרים אתכם ונשארו בהם אנשים וגו' ממקומם הם עומדים ושודפים את ירושלים. ויהי בעלות חיל הכשדים מפני חיל פרעה (וגו') יצא ירמיה מירושלים לילך לענתות לחלוק עם אחיו הכהנים והוא היה יוצא בשער בנימין והיה שם אדם אחד ממונה על הנכנסים ועל היוצאים הוא היה יראיה בן שלמיה בן חנניא בן עזור נביא השקר (משהיה מאנה) [מי שהיה מתעה] את יושבי ירושלים הנה כלי בית ה' מושבים מבבל (ירמיה כ"ז ט"ז) אל תיראו כיון ששמע אותו ירמיה אמר לו אמן כן יתקיימו דבריך ויתבטלו שלי אני משתכר ואתה מפסיד אני כהן אוכל מבית המקדש ואתה גבעוני חוטב עצים ושואב מים למזבח עד שאתה מתנבא על ביתו של הקב"ה התנבא על עצמך שהשנה אתה מת ונקבר בשנה שנייה כשהיה עובר למות קרא לשלמיה בנו אמר לו הוי יודע שעמד ירמיה וקילל אותי ראה [האיך] תמצא לו עלילה לירמיהו ותפרע הימנו היה שלמיה חוזר ומבקש ולא מצא ואף הוא כשהיה עובר למות קרא לבנו יראיה ואמר לו [ראה] היאך תמצא עלילה לירמיהו ותפרע הימנו מה עשה לאבי ראה אותו יוצא בשער בנימין הלך ואחז אותו ואמר לו אל הכשדים אתה יוצא להשלים להם אמר לו ירמיה שקר אתה מדבר ליטול חלקי עם הכהנים אני הולך ואחזו והוציאו אצל השרים אמר להם הרע לנו הרבה האיש הזה ומצאתיו יוצא אצל הכשדים להשלים עמהם רגזו עליו השרים והכוהו ונתנוהו בבית האסורים בבית יונתן הסופר שהיה קרוב לאליהו הנביא ואמר לו ראה כבוד שנתן לך אוהבך נאה (בבית) [הבית] האסורים שאתה בתוכו איפוטונקריק לינטין שאני בתוכו. אותה השעה שלח צדקיהו והביאו אצלו ואמר לו יש (לך) דבר מאת ה' אמר לו ירמיהו דבר עתיד מלך בבל להגלותך נשתנו פניו של צדקיהו וזעף לנגד ירמיהו ירא ירמיהו שמא יהרגנו והפליגו למקום אחר ואמר לו יש לנו ללמד מן הרשעים שאינם נפרעים עד שמוצא אחריו עלילה על אחת כמה וכמה הצדיקים ולא עוד אלא (שיקרא) [שנקרא] שמך צדקיהו שאתה אדם צדיק מה חטאתי לעם הזה שנתנו אותי בבית האסורים [איה אותם] שהיו מתנבאים ואומרים להם לא יעלה מלך בבל על ירושלים בבקשה ממך סודר אני תפלתי לפניך אל תשיבני בית יונתן וגו' (שם ל"ז כ') ויצוה צדקיהו על ירמיהו ונתנו בית האסורים ונתן לו לחם ליום (וגו') עד שכלה לחם מירושלים וישב ירמיהו בחצר המטרה וישמע שפטיה בן מתן וגדליה בן פשחור ויוכל בן שלמיהו ופשחור בן מלכיה את דברי ירמיהו מדבר אל כל העם לאמר (שם ל"ח א') היושב בעיר ימות בחרב ברעב ודבר אותה השעה באו להם אצל צדקיהו המלך אמרו לו הרבה האיש הזה מתנבא עלינו רעות אינו דורש שלום למקום הזה ענה ואמר להם הרי הוא בידכם עשו כטוב בעיניכם נטלו [את] ירמיהו והשליכו אותו לבור מלכיה בן המלך והיה הבור מלא מים עשה לו הקדוש ברוך הוא ניסים ירדו להם המים למטן והטיט למעלה ויטבע ירמיהו בטיט והיה יהונתן הסופר מחרפו ומונה אותו ואומר לו הרכין ראשך על הטיט שמא תבא שינה לעיניך: וישמע עבד מלך הכושי (שם שם ז') הוא היה אחד מארבעה בני אדם שנקראו כושים ציפורה וישראל [ושאול] ועבד מלך הכושי (ושאול) ולמה נקרא שמו כושי אלא כשם שהכושי ניכר בעורו כך היה ניכר במעשיו הטובים בתוך פלטיריו של צדקיהו בא אצל צדקיהו ואמר לו הוי יודע שאם מת ירמיהו בתוך הבור ניתנה העיר להשונאים אמר לו צדקיהו קח אתך שלשה אנשים והעלה ירמיהו מן הבור ובקושי העלוהו נכנס עבד [מלך] הכושי לבית המלך והוציא משם בלאי הסחבות ובלאי מלחים והלך ועמד לו על הבור והיה קורא ואומר אדוני (המלך) ירמיה אדוני ירמיה אין קול ואין עונה נתן ידיו בלבושיו וקרעם והיה בוכה והולך וירמיהו היה שומע אלא שהיה מתירא שמא יונתן הסופר הרשע היה כיון ששמע קולו בוכה אמר [מי הוא שקורא אותי ובוכה אמר] לו הוא עבד מלך הכושי חי אתה הייתי סבור שאתה מת הרי החבל (מניחו) [הניחו] תחל אצילי ידיך והמלחים ויעלו את ירמיהו מן הבור: וישב ירמיה בחצר המטרה (שם שם כ"ח) בעת (כינסם) [ההיא כינס] נבוכדנצר את מחנותיו ויצאו על ירושלים כשהגיע לרבלתה ישב לו שם שהיה מתיירא שלא יעשה לו כמו שעשה לסנחריב אותה שעה קרא לנבוזראדן ונשאו ראש על כל החיילות ואמר לו לך כבוש את ירושלים הלך נבוזראדן ויצר על ירושלים בשנת תשע למלכותו של צדקייהו עד שנה אחת עשרה למלכותו ולא היו יכולים לכבש את ירושלים שלא נחתם גזר דינם עד עכשיו ברם כשהגיע קיצם של ציון וירושלים ליהרס קץ (הן) [היה] לכל בני אדם קץ לכל החיים שבשבעה עשר בתמוז אירעו חמש פורעניות לישראל נשתברו הלוחות בוטל התמיד הובקעה העיר שרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל אבל בתשעה באב נשרף בית המקדש: ויחזק הרעב בעיר (ירמיה נ"ב ו') והיו בנות ציון מחברות בשווקים והיו רואית אילו את אילו זאת אומרת לחבירתה למה יצאת לשוק שלא יצאת לשוק מימיך והוא עונה ואומרת לה מכסה אני ממך קשה היא מכת הרעב (אינה) [איני] יכולה לסבול והן אוחזות זו בזו וחוזרת מבקשות בתוך העיר ולא היו (מוצאים) [מוצאות] והיו מגפפות את העמודים ומתות עליהם בראש כל פינה ובניהן יונקים חלבן היו מהלכין על (ידם) [ידיהם] ועל רגליהם כל אחד ואחד מכיר את אמו והוא עולה ונוטל את דדו ונותנו בפיו שמא ימשוך לו חלב והוא אינו מושך ונפשו מטרפת והוא מת אל חיק אמו לקיים מה שנאמר בהשתפך נפשם על חיק אמותם (איכה ב' י"ב). באותה השעה אמר המקום לירמיהו קום לך לענתות וקח את השדה מאת חנמאל דודך (וגו') אותה שעה חשב ירמיהו בלבו שמא נותן הוא המקום ונושאים ונותנים בתוכה שאומר לי המקום לך קנה לך את השדה. כיון שיצא ירמיהו מירושלים ירד המלאך מן השמים ונתן רגליו על חומות ירושלים ופרצן קרא ואמר יבואו השונאים ויכנסו לבית שאדונו אינו בתוכו ויבזו אותו ויחרבו ויכנסו לכרם ויקצצו את גפניו שהשומר הניחו והלך לו שלא תהיו משבחים ואומרים אתם כבשתם אותה קריה כבושה כבשתם עם הרוג הרגתם באו השונאים וקבעו בימה שלהם בהר הבית הלכו ועלו להם בבימה אמצעית מקום שהיה המלך שלמה יושב ונוטל עצה מן הזקנים משם שנשתכלל בית המקדש שם ישבו השונאים ונטלו עצה (מן הזקינים) האיך לשרוף בית המקדש עד (נמלכו) [שנמלכו] ביניהם נטלו עיניהם והנה ארבעה מלאכים יורדים ובידם ארבעה לפידים של אש ונתנו בארבעה זוית של היכל ושרפו אותו. כשראה כהן גדול שנשרף [ביהמ"ק] נטל את המפתיחות וזרקן לשמים פתח פיו ואמר הרי מפתחות של ביתך אפיטרופוס של שקר הייתי בתוכו יצא לילך לו תפסו אותו שונאים ושחטו אותו אצל המזבח מקום שהיה מקריב את התמיד יצתה בתו בורחת וצווחת אוי לי אבא חמדת עיני תפשו אותה ושחטו אותה וערבו דמה בדם אביה. כשראו הכהנים והלוים שנשרף בית המקדש נטלו את הכינורים ואת החצוצרות ונפלו באש ונשרפו. כשראו הבתולות שהיו אורגות בפרוכת שנשרף ביהמ"ק נפלו באש ונשרפו שלא יענו אותן השונאים. (כשראו צדיקים) [כשראה צדקיה] כן (יצאו) [יצא] לברוח במחילה שהיתה הולכת לירחו מקום אמת המים באה והיה יגע והיו בניו מהלכין ראשונים ראה אותו נבוזראדן אחזו לו ולעשר בניו ושלח אותם נבוזראדן אצל נבוכדנצר (ואמור) [ואמר] לו אמור לצדקיהו מה ראית למרוד עלי באיזה דין אדונך אם בדין אלקיך חייב אתה להרוג שנשבעת בשמו לשקר אם בדיני מלכות חייב אתה להרוג שכל מי שעובר שבועתו של מלך חייב להרוג בכן ענה צדקייהו הרגיני ראשון שלא אראה בדם בניי ובניו אומרים ומבקשים ממנו הורגינו תחלה שלא נראה דם אבינו שפוך על הארץ וכן עשה להם שחטם לפניו ואחר כך חטט את עיניו (ונתנת) [ונתנם] בתנור והוליכו בבלה והיה צדקיה צווח ואמר בואו וראו כל בני אדם שהיה ירמיה מתנבא עלי ואמר לי לבבל אתה הולך ובבבל תמות ובבל עיניך לא יראו ולא הייתי שומע לדבריו והריני בבבל ועיני לא רואות (אותך) [אותה]. ירמיה הנביא יצא מענתות לבא לירושלים נטל עיניו וראה עשן בית המקדש עולה אמר בלבו שמא חזרו ישראל בתשובה להקריב קרבנות שהרי עשן הקטורת עולה בא ועמד לו על החומה וראה בית המקדש עשוי לו גדירות גדירות של אבנים וחומת ירושלים מסוגרת התחיל צווח ואומר פיתיתני ה' ואפת חזקתני ותוכל וגו' (ירמיה כ' ז') הלך לו לדרכו התחיל צווח ואומר באיזו דרך הלכו להם חטאים באיזו דרך הלכו האבודים אלא אני אלך ואובד [עמהם] היה (לך עמהם) [הולך] ורואה את השביל מלא דם והארץ מרובצת בדם הרוגיה מכאן ומכאן קבע פניו לארץ וראה פרסות רגלים יונקים ועוללים שהיה מהלכים בשבי היה גוחן לארץ ומנשקן כשהגיע לגלות גיפפן ונשקן היה בוכה לנגדם והם לנגדו ענה ואמר להם אחי ועמי כל כך אירע לכם (עד) [על] שלא הייתם שומעים לדברי נבואתי כיון שהגיע לנהר פרת ענה נבוזראדן אמר לו אם טוב בעיניך לבוא אתי בבל (שם מ' ד') חשב ירמיה בלבו ואמר [אם] אני הולך עמהם לבבל אין מנחם לגלות הנשאר מהם יצא לו מהם נטלו הגליות עיניהם וראו ירמיהו שפירש מהם (הגיעו) [געו] כולם בבכיה בקול רם וצווחו ואמרו אבינו ירמיה (הריני) [הרי אתה] מניחנו [שם] בכו שכן כתב על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו (תהלים קל"ז א') וענה ירמיה ואמר להם אני מעיד שמים וארץ אלו בכיתם בכייה אחת עד שאתם בציון לא גליתם היה ירמיה הולך ובוכה וכך אמר חבל עליך יקרת המדינות: אמר ירמיהו כשהייתי עולה לירושלים נטלתי עיני וראיתי אשה אחת יושבת בראש ההר (לבנשה) [לבושיה] שחורים ושערה סתור צועקת מבקשת מי ינחמנה ואני צועק ומבקש מי ינחמני קרבתי אצלה ודברתי עמה ואמרתי לה אם אשה את דברי עמי ואם רוח את הסתלקי מלפני ענתה ואמרה לי אינך מכירני אני היא שהיו לי שבעה בנים יצא אביהם למדינת הים עד שאני עולה ובוכה עליו הרי שניבא ואמר לי נפל הבית על שבעה בנייך והרגם איני יודע על מי אבכה ועל מי אסתור שעריי עניתי ואמרתי אין אתה טובה מן (עמך) [אמי] ציון והיא עשויה מרעית לחיות השדה ענתה ואמרה לי אני אמך ציון אני היא אם השבעה שכן כתב אומללה יולדת השבעה (ירמיה ט"ו ט') אמר לה ירמיה דומה מכתך (למכת) [למכתו] של איוב מאיוב נטלו בניו ובנותיו וממך נטלו בנייך ובנותייך מאיוב נטלתי כספו וזהבו וממך נטלתי כספך וזהבך לאיוב השלכתי לתוך האשפה וליך עשיתי אשפה של זבל וכשם שחזרתי ונחמתי את איוב כך אני עתיד לחזור ולנחמך לאיוב כפלתי בניו ובנותיו וליך אני עתיד לכפול בנייך ובנותייך לאיוב כפלתי כספו וזהבו וליך אני עתיד לעשות כן לאיוב נערתי מן אשפה ועליך הוא אומר התנערי מעפר קומי שבי ירושלים (ישעיה נ"ב ב') בשר ודם בנה אותך בשר ודם החריבך אבל לעתיד לבא אני בונה אותך שכן כתוב בונה ירושלים ה' נדחי ישראל יכנס (תהלים קמ"ז ב') אמן במהרה בימינו הקב"ה יקיים את המקרא שכתב עלינו ופדויי ה' ישובון ובאו לציון ברינה וגו' (ישעיה ל"ה י):