פלא יועץ/ק

קדושה

אדם מקדש עצמו מלמטה מקדשין אותו מלמעלה, מקדש עצמו מעט מקדשין אותו הרבה, מקדש עצמו בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא, כך אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא לט א). והנה קדשת האדם תלוי בשמירה מכל חטא, במחשבה, דבור ומעשה. ובפרט במקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדשה. וגדר ערוה הינו, שיהא עוצם עיניו מראות ברע, וירחיק מלבו מחשבות זרות והרהורים רעים, וכיון שמקדש עיניו ולבו שהם תרי סרסורי דעברה, ממילא יזכה לסדר קדשה ויתקדש כל גופו. וזהו פשט הכתוב דכתיב (במדבר טו לט) ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם יכו' למען תזכרו וכו' והייתם קדשים לאלהיכם. ומשום הכי כתיב (משלי כג כו) תנה בני לבך לי ועיניך דרכי תצרנה: וכבר כתבו המקבלים, שבכל איבר שעושה בו עברה, ממשיך עליו רוח טמאה על איברי נפשו רוחו ונשמתו. כל קבל דנא, האיבר שמקים בו מצוה, ממשיך עליו שפע קדשה, זולת עוון שכבת זרע לבטלה, שהוא מטמא כל איבריו מכף רגל ועד ראש וזהו הטעם שמצוה גוררת מצוה ועברה גוררת עברה (אבות ד ב) שבקדש איבריו היכל השם המה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוכו לא נאמר, אלא בתוכם. ואפשר שכינה עמו וחטא בא על ידו, דאף על גב דאיהו לא חזי, מזלה חזי (מגילה ג א) והנשמה יראה מלחטא, וכמו שכתבתי בשם מוהר"ש פרימו. אבל כשחוטא ומטמא איבריו, שכינה מסתלקת ממנו כדכתיב (דברים כג טו) ולא יראה בך ערות דבר ושב מאחריך, ותכף הסטרא אחרא שורה עליו ומרעה אל רעה יצא רחמנא לצלן, ואינו מרגיש שהרי הוא כמת, ואין בשר המת מרגיש באזמל, כך הוא אינו מרגיש ואינו חושש, אפלו ישמע אלף מוסרים לא יכנע לבבו הערל, לא חלי ולא מרגיש, והכל לפי הטמאה ולפי החשך אשר על נפשו רוחו ונשמתו, שהוא מסך מבדיל בינו לבין אביו שבשמים: הנה כי כן, האיש אשר הוא יהודי, בעוד עיניו פקוחות עד אשר לא תחשך השמש ובטרם יבואו ימי הרעה, יתמרמר על זאת שאינו מרגיש תחלה, ויאמר, אוי לי כי נדמתי, הן גועתי אבדתי חס ושלום, ולו בכח ולו בחיל חילים יגבר להעביר רוח הטמאה, מעט מעט יגרשנו מעליו ויקנה שפע קדשה על ידי שישמר מכל דבר רע ויעשה טוב כל אשר בכחו, מדי יום יום הלוך וגדל הלוך ושוב עד אשר יטהר ורוח נכון יתחדש בקרבו, כאיש אחר וכבריה חדשה כי הבא לטהר מסיעין אותו. וכתוב בספרים, שטוב לומר קדם עשית כל מצוות: הריני מזמן איבר פלוני לקים מצוה פלונית, לשם יחוד קדשא בריך הוא ושכינתה, שבזה פונה משם הסטרא אחרא ושורה הקדשה: ואם בכל המצות שורה קדשה על האדם, על אחת כמה וכמה בשמירת שבת שהוא תחלה למקראי קדש. ובפרט בעת אמירת הקדוש יכון מאד בכונה יתרה והכנעה רבה. ויקדם ביום הששי הרהורי תשובה וטהרת מקווה טהרה, אולי יזכה שתשרה עליו תוספת נפש רוח ונשמה ושפע קדשה מקדשת שבת, ומשם ימשך לכל ימי החל לעזר ולהועיל לעבודת השם יתברך. וכן בענית קדשה באמרו מלא כל הארץ כבודו, יכון להמשיך עליו שפע קדשה מקדשה של מעלה, ויכון שהוא מוכן למסר נפשו על קדוש השם לקים מה שכתוב (ויקרא כב, לב), ונקדשתי בתוך בני ישראל, מתי יבוא לידו, כי בזה מתקדש נפשו רוחו ונשמתו: והעקר הגדול לקנות קדשה לעצמו ולהמשיך נפש קדושה ליוצאי חלציו, הוא קדשת המחשבה שיתמיד בה כפי כחו, אפלו ברצוא ושוב יזכר צור קדושו ויקים מצוה ליראה ולאהבה את השם הנכבד והנורא ולדבקה בו, וזו עבודה קשה שבמקד"ש, כי אין אדם שליט ברוח, ומחשבה מועלת והיא כבורח"ת, אבל חובת גברא לרדף אחריה וכל אשר בכחו לעשות יעשה, כאיש מלחמות יעיר משנתו, עד יערה עליו רוח ממרום ומצא כדי גאלתו, חיה יחיה וקדוש יהיה:

קימה

קימה מפני שיבה ולפני תלמיד חכם היא אחת מתרי"ג מצוות, ורבים מזלזלים בה ומאבדים טובה הרבה בקלים שבדא מאי, שהרי אמרו (במדבר רבה טו יז) שהמקים מצוה זו זוכה ליראת שמים (ואם מכון בה כשעומד מפני זקן ליקרא דקנא דאריך אנפין, וכשעומד בפני תלמיד חכם ליק, רא דקנא דזעיר אנפין, זוכה גם כן להתחכם בתורה, כן כתב האר"י ז"ל), כדכתיב (ויקרא יט לב) מפני שיבה תקום וכו' ויראת מאלהיך, היש בעולם שכר טוב כזה וכן לפני אביו ואמו ולפני רבו חיב לקום לפחות שתי פעמים ביום, ויש אומרים שחיב לקום אפלו מאה פעמים, רק אמרו (קדושין לג, א) דמאן דמקיף, חיי, שלא יטריח עליהם. וזו דוקא כשרואה שאין מצות חביבות עליהן או שאין קמים כלל, כמו בדור יתום כזה, שאז עובר משום לפני עור לא תתן מכשל, אבל אם מצוות חביבות עליהן, יותר טוב לעבר לפניהם כדי שיעשו מצוה ויעשו נחת רוח ליוצרנו ויקבלו שכר טוב. וכבר הוכחתי כן במקום אחר מלשון הירושלמי: וחובת קימה בפני שיבה הוא לפי הזהר הקדוש משהגיע לששים שנה. ותלמיד חכם שהוא שונה הלכות וידע לאהדורי סברא בטוב טעם, חיב לעמד לפניו מלא קומתו, לא כמו שעושים עתה שאין קמים אלא מעט, נראה ואינו נראה, שלא אמרו שדי בזה אלא לתלמידי חכמים וזקנים. וכבר אמרו בש"ס (מכות כב ב) כמה טפשאי הני דקימי מפני ספר תורה ולא קימי מפני תלמיד חכם. ועל כגון זה שנינו (אבות ד, ב) הוי רץ למצוה קלה כבחמורה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות: וכשם שאדם זהיר וזריז לקים מצות תקיעת שופר ולולב וסכה ותפלין וכדומה, כך צריך להזהר לקים כל מצות שבתורה ויותר מהמה, כי ביותר מענישים על מצוה קלה, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (מנחות מג, א) גדול ענשו של לבן מענשו של תכלת, משל למה הדבר דומה, לשנים שאמר להם המלך, לאחד אמר לו, הבא לי חותם של טיט, ולאחר אמר לו, הבא לי חותם של זהב וכו'. ושומר מצוה הוא ישלם שכר הרבה, ומה גם מצוה זו כי טוב שכרה שגוררת מצוה ליראה את השם:

קריאה

כמה קריאות נאמנות יש, כגון קריאת מעשה הקרבנות ותהלים ומעמדות וכהנה רבות ספרים מלאים, אבל אחר כונת הלב הן הדברים, וטוב מעט בכונה מהרבות בלא כונה, והבוחר יבחר לפי ידיעתו, ולפי הפנאי שיש לו, יטל עצה מתלמיד חכם איזו קריאה יותר חשובה לפני המקום ברוך הוא יהגה. ומה טוב ומה נעים שישא בחיקו ספר קטן של תהלים או מוסר בשבתו בחנותו והיה עמו וקרא בו בכל עת שהוא פנוי, ואל יחוש ללעג השאננים או העכו"ם. וכבר יש העכו"ם שעושים כן בספרי המינים שלהם, ולמה נגרע, ואפשר שאשר נגע יראת השם בלבו, ילמד ממנו ונמצא זוכה ומזכה, וגדלת תורה ראויה היא שתגן להניח ברכה, ונחשב לו כמי שעוסק בהלכה, וכאלו קורא כל היום כלו ועדיו זכין לו:

קינאה

קנאה היא מדה רעה מאד כמאמר התנא (אבות ד כא) הקנאה והתאוה והכבוד מוציאין את האדם מן העולם. והנה יצר לב האדם רע וחושק להיות יחיד בדורו בחכמה ומעשים בעשר וכבוד, ומתוך כך מצטער כשיש אחר כמוהו או גדול וטוב ממנו, ומקנא לו ומבקש רעתו ומספר בגנותו. וגדולה שנאה שהיא מחמת קנאה, אש אוכלה היא לאין מרפא. ומי שיש בו מדה רעה זו, כל ימיו מכאובים, ואוכל לחם העצבים ואין לו רעים אהובים, ומרבה ריבות והוא שמח לאיד ורוצה בתקלת חברו, ושיכשלו חבריו בדבר הלכה ושיקצרו בעבודת השם יתברך שמו, ושיהיה להם מעוט הערך וקצר ההשגה, וכהנה רעות רבות ועברות שנגררות מן הקנאה. ומי יוכל ספר גדל רעתה, מי האיש החפץ חיים יברח ממנה ויהא גבור הכובש את יצרו על ידי העמק במחשבות טהורות, שיאמין באמונה שלמה שאין אדם נוגע במה שמוכן לחברו, ואפלו אם היה הוא יחיד בעולם לא יעדיף להרויח יותר ממה שגזור עליו. ואם יתוספו סוחרים כמותו לאלפים ולרבבות, לא יחסר ממה שקצוב לו. ויתרצה במה שהוא רצון הבורא, הצור תמים פעלו, ולכל אחד, דטבא לה, עבדי לה: וכל ישראל הם גוף אחד כאיש אחד, וראוי לשמח על טובת חברו ולהצטער על צרתו כמו על עצמו, בפרט בשום לב שאפלו בזמן שהרשעים בצער, שכינה מצטערת, מה הלשון אומרת וכו'. כל קבל דנא, כשישראל בנחת ישמח ה' במעשיו. ועוד שבזמן שאדם בדחק ובצער לא יוכל לעבד את בוראו והדחק מעבירו על דעתו ועל דעת קונו וזה צער השמים. מה שאין כן כשהוא בנחת וברוח, מרבה להיטיב ועושה נחת רוח ליוצרו. ובזמן שהרשעים בעולם, חרון אף בעולם, ובהדי הוצא לקי כרבא (ב"ק צב א). ובזמן שהצדיקים בעולם יתרבה השפע וברכה רבה, וברבות הטובה רבו אוכליה: ומי שהוא אוהב לאביו ולאמו אהבה אמתית אהבת הנפש חושב, יבוא הטוב לאבי והנחת רוח לפניו מכל מקום, מה לי על ידי מה לי על ידי אחרים, שאיני עובד על מנת לקבל פרס, רק רצוני שיהיה נחת רוח לאבי ולאמי, כך יאמר האדם: מני או מניהו יתקלס עלאה ואם היה נכנס תחת האפשר שבכל המצות שאעשה לא אהיה מועיל לעצמי אלא לאחרים שיתענגו על רב שלום (על דרך, "כל העולם נזון בשביל חנינא בני"), ובכל היסורין שאסבל ושאסגף עצמי לא אהא מועיל לעצמי כלל, רק לכפר עוונות הדור, לא הייתי חושש כלל, וכל שכן שאם היו אומרים לי, אם תרצה שתועיל לעצמך, לא יתכפר לך אלא עון אחד, ואם תתרצה להועיל לאחר יתכפרו לו שתי עונות, בודאי הייתי בוחר להועיל לזולתי ולא לעצמי, שאיני חושש על עצמי, רק לעשות נחת רוח ליוצרי. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו ויתחזק במחשבות טהורות להסיר קנאה מלבו ולהעביר רעה מבשרו, וישמח לב מבקשי ה' בטובת ישראל, בין בגופם בין בממונם בין בנפשם, ויצטער על העדרם כמו על עצמו: אבל יש קנאה טובה כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (ב"ב כא, א) קנאת סופרים תרבה חכמה. ויתאוה וישתדל לעלות במעלות החכמה ועבודת השם יתברך שמו כקדושים אשר בארץ, וחיב אדם לומר, מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב (תדא"ר כה). ואם רואה שחברו מצלח במעשיו, זאת תהיה קנאתו באמרו, בודאי שהכל לפי מעשיו של אדם, פרי מעלליו יאכל. ויקנא לבו ביראת השם על דרך דכתיב (בראשית ל א) ותקנא רחל באחותה, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה (ב"ר עא ו) שקנאה במעשיה הטובים, שאמרה, אלו לא היתה טובה ממני לא זכתה להבנות, ומתוך כך ייטיב מעשיו לעשות נחת רוח ליוצרו כי זה כל האדם: ויש עוד מין קנאה אחרת שהיא טובה עד מאד, לקנאת קנאת ה' צבאות, לשבר מלתעות רשע ולהקים דגל התורה. וידוע מעלת פנחס, קנאי בן קנאי, בקנאו קנאת ה' צבאות, ויקרא לו השם שלום. ובזה נשתבחו שבט לוי: האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו (דברים לג ט). וכבר אמרו בש"ס (ברכות כ, א): מאי שנא ראשונים דמתרחש להו נסא, ומאי שנא אחרונים דלא מתרחש להו נסא, אי משום תנויי וכו'. ותרצו, קמאי מסרו נפשיהו על קדוש השם, כי הא דרבי אדא חזיה לההיא אתתא דלבישא שעטנז, קם קרעה מנה וכו'. ואם גדלה מעלת המוסר עצמו למיתה כדי שלא לעבר על אותן עברות שאמרו, יהרג ואל יעבר, יותר ויותר גדלה מעלת המוסר נפשו לקנא קנאת ה' צבאות ולשבר מלתעות רשע ולהציל עשוק, ולמחות ביד עוברי עברות בכל תקף וכדומה. ולפי גדל ערכה וחשיבותה, כך קשה מציאותה, כי הן בעון גברה החנפה ונתמעטה אהבת הבורא יתברך, כי זה תלוי לפי רב האהבה. הא למה הדבר דומה, למי שרואה באחד שמכה את אביו ואת אמו מכת אכזרי ומחרפם ומגדפם, שלא יוכל להתאפק מלמסר נפשו עליהם להצילם, וכאיש מלחמות יעיר מלחמה לא ישוב מפני כל, על אחת כמה וכמה לכבוד אבינו שבשמים. כי כעס לאביו בן כסיל וממר ליולדתו. ובודאי שהמקנא לכבוד המקום ועושה כל אשר בכחו לעשות, לא תאנה אליו רעה ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, כי השם עזרם ומגנם:

קללה

קללה היא רעה חולה, להמקלל והמקלל תחלק ישלל, יאכלו את חלקיהם גם שניהם. שאם היא קללת חנם בלי אשמה תחזר למקומה. וכתוב בספר החסידים (סימן עו) שלפעמים גם אם הקללות לא על מגן, חוזרות להמקלל. שכן מצינו שכל הקללות שקלל דוד את יואב נתקימו בזרעו של דוד (סנהדרין מח ב). ואם יתקימו הקללות הרי הוא עתיד לתן את הדין, שגורם שחברו יענש ורעה תבוא עליו על ידו. ולפעמים הקללות מתקימות אפלו מפי איש קל והדיוט, וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה (מגילה טו א) לעולם אל תהי קללת הדיוט קלה בעיניך, שהרי אבימלך קלל לשרה ונתקים בזרעה. והכל לפי השעה ולפי הרגע יוכל להתקים הברכה והקללה, יש עת רצון ורגע באפו. הנה כי כן טוב לגבר, טוב עין הוא יברך (משלי כב ט), ויהפך את הקללה לברכה. כששומע קול מקללים, הוא יענה לא כן יהא, אלא גם ברוך יהיה, אולי יש תקוה שלא תאנה רעה: והנה על הרב מדה רעה זו היא מצויה בסדר נשים, שהם רגזניות, קולניות, קללניות, ופיהן תמלא קללות נמרצות לילדיהן, והיא יודעת מאד כי לא טוב עושה, ואינה רוצה בתקלת ילדיה אפלו באצבע קטנה, אבל מחמת כעסה, לעצר במלין לא תוכל, נמצא שהמקלל, הוא סימן רע שכעס גם כעס. וידוע שהכועס, הרי הוא כ), עובד עבודה זרה (רמב"ן דעות ב ובפי' הרמב"ם לאבות פ"ב, מ"י), ועברה גוררת עברה (אבות פ"ד מ"ב תנחומא תצא סימן א): והנה המקלל ילדיו, אם יתקים בהם אוי להם, שהם שוחטי הילדים ועתידים לתן את הדין, ואם לא יתקים בהם, בודאי שמנכים להם מזכיותיהם, או מהמקלל או מהמקלל, שמדת הדין מקטרג ומבקש שיתקים הקללה, אלא שיש זכות תולה ונמצא אוכל זכיותיו תמיד. ויש כמה ששומעים מהדורשים זאת וכזאת וכזאת, ולבבם יכאב, אבל אין מניחים מנהגם הרע, כי יאמרו, לא נוכל להתאפק ולא נוכל לעזב מנהגנו, כי כן הרגל הלשון, וילבש קללה כמדו. אבל שקר ענה, כי כל אשר יחפץ יעשה אם ירצה, מעט מעט יעזב (רשע) דרכו על ידי נדרים וקנסיות, לו יחליפנו וימיר אותו. ואם רוצה לשכך רגזו, יאמר בכעסו כמנהג איזה נשים כשרות שאומרות, רעה לא תבוא עליך, רעה תבוא על האויבים, ימח שמו וזכרו של עמלק וכדומה: ובאמת שלמי שלא הרגל בזה היא תמיהה גדולה הפלא ופלא, איך לא יחרדו חרדה גדולה להוציא קללה מפיהם על ילדיהם או על שום אחד מבני ישראל ולבקש רעתם, תצלנה אזנים משמע. ויותר טוב שיכו אותה מכה רבה, שאם בשבט יכנו לא ימות, ובקללה יוכל למות רחמנא לצלן. מי האיש החפץ חיים, נצר לשונך מרע ושפתיך מקללה: וידוע שאחד משס"ה לאוין הוא שלא לקלל שום אחד מישראל, ואם אינו בפניו עובר על (ויקרא יט ד) לא תקלל חרש. ומאחר שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות נה א ועי' קידושין סא ב), שהאורח המברך לבעל הבית הוא מתברך, משום דכתיב (בראשית יב ג) ואברכה מברכיך, שמע מנה שהמקלל לישראל, יואר, כדכתיב (שם) ומקללך אאר. הנה כי כן יזהר וישמר האיש ויזהיר את אשתו ואת כל הסרים למשמעתו, שלא ישמע קללה מפיהם רק ברכות לראש כל, ובזה יצו ה' אתם את הברכה (דברים כח ח): וראוי לאדם גם כן להזהר ולהשמר שלא להיות גורם קללה לעצמו אפלו מפי עכו"ם, וכל שכן וקל וחמר שלא יגרמו כעס לאביהם ואמם עד שיקללום, כי אוי להם לבנים שמביאים לאביהם ואמם לידי חטא גדול כזה, שזו רעה גדולה יותר ויותר מאם היו מכים אותם, ובודאי יענשו, שאם גדלה רעת המחטיא את אחרים, על אחת כמה וכמה המחטיא את אביו ואת אמו בחטא הכעס שהוא חמור מאד וגורם קללה לעצמו, רעה תבוא עליהם חס ושלום. אבל בן חכם ישמח אב, שכל מגמתו לעשות רצון אביו ואמו ברגע כממרה ולא יעבר, ועליו תבוא ברכת טוב מאביו ואמו, וישא ברכה מאת ה' וגמולו ישלם לו שיהיו לו בנים מהגנים עושים דברו ורצונו כרצונו:

קבלה

קבלה הוא כלל גדול בתורה וכמעט רב התורה אשר בידינו היא בדרך קבלה, שמשה קבל תורה מסיני וכל הדורות היו מקבלין דין מן דין. וגם עתה שנתרבו הספרים, יש כמה דברים שלא יוכל איש לעמד על אמתותן וברורן של דברים אלא על פי הלכה למעשה אשר ראה או שמע מפי אדם גדול. ועל כן אמרו (ברכות ז ב) גדולה שמושה יותר מלמודה. כי בעיניו יראה ובאזניו ישמע איזו היא דרך ישרה, כי לו יחיה גבר שנין אלפין לא יוכל לבוא עד קצן של ספרים ולדעת כל הדינים על מתכנתן כדת מה לעשות. אבל המשמש תלמידי חכמים ומתאבק בעפר רגליהם, יום ליום יוסיף דעת, מה יעשה הבן ולא יחטא. ולפעמים כשהוא בן שמונים או תשעים שנה ישמע דבר חדש את אשר לא ידע מעולם: אמנם בענין הקבלה צריך זהירות גדולה שלא יהא טועה בדמיונו, כי בארזים נפלה שלהבת. וחכמי הש"ס אמרו (ערובין נג א) אנן כאצבעתא לבירא לשכחה. ומזה נולד כמה מחלוקות שבש"ס, שזה אומר בכה וזה אומר בכה, וכל שכן אנן יתמי דיתמי כי דלונו מאד ושכחה מצויה הרבה. לכן אין ראוי לאדם להעיד ולומר דבר בשם אומרו, אלא אם כן ברור לו הדבר כאחותו, כל שאין האומר בפניו לשאל ממנו. ואפלו אם נראה לו שברור לו הדבר כאחותו למחש בעי שמא יטעה: ולא יעשה מעשה לסמך על קבלתו או להגיד לאחרים להקל בשום אסור אפלו קל כל דהוא אם לא יחפש תחלה בספרים אם מסכימים לקבלתו, וכמאמר רבא בגמרא (ב"ב קל, ב) כי נפק פסקא דדינא דידי קדמכון וחזיתו בה תיוהא, לא מקרע תקרעונה ולא מעבד תעבדו עבדא כותה (וכן אני עני ודל מצוה בכל תקף שלא יעשו שום מעשה להקל על פי קבלה משמי, אפלו יאמר האומר שברור לו הדבר כאחותו לא תציתו ליה, עד אשר תחפשו לידע את הדין על בריו מפי ספרים ומפי סופרים קדושים אשר בארץ, כי כמה פעמים מעידים בפני משמי את אשר לא אמרתי ולא עלתה על לבי, או אפשר שגם אני, דברים שאמרתי או עשיתי, טעות הן בידי והדרי בי, ואיני ראוי לסמך עלי להקל, ומדאגה ומצער מדבר אני מצוה זאת בכל תקף ולא יעבר, ולשומעים ינעם ועליהם תבוא ברכת טוב) ונקט מיהא פלגא דמהני, הקבלה להחמיר ולהתנהג בחסידות, כי המחמיר תבוא עליו ברכת טוב:

קביעות

קביעות עתים לתורה הוא אחד מהדברים ששואלים לאדם ביום הדין קבעת עתים לתורה (שבת לא, ב) והן עתה נתפרסם בכל תפוצות ישראל ספר חק לישראל. והוא מהדברים שמעט מחזיק את המרבה וחשוב הרבה, שבמעט זמן לומד כל מיני למודים, וידו בכל, והוא מסדר על פי הסוד מגורי האר"י ז"ל, ובונה בשמים עליותיו ולומד ממנו חכמה ומוסר ודינים. ומה טוב ומה נעים מנהג איזה ערים, שנאספים באגדה יראי השם וחושבי שמו ללמד סדר חק לישראל, והחכם שבהם קורא בקול רם, ומפרש להם ההלכה ולפעמים הזהר הקדוש, וסדר יוסף לחק, באפן שכל אדם אפלו היותר עם הארץ יוכל לזכות ללמד הלמוד הזה אחר המקרא ונוסף גם הוא מעלת הלמוד הזה ברבים ואמירת קדישים, וכל כך חשוב הלמוד הזה: וצר לי על רבים מאחינו בני ישראל שהם להוטים אחרי התהו, ועד שלא נגמרה התפלה בורחים להם לפעלם ולעבודתם ומאבדים טובה הרבה. שאם היה יכלת בידי הייתי אוחז את כל אחינו בני ישראל בצואר כסותם, והייתי קושר אותם בכבלים של ברזל, ובחבלי עבותות אהבת השם יתברך, שיעמדו זמן מועט ללמוד, ואפלו מי שאין לו ספר יהא שומע כקורא וירויחו טובה הרבה. וכמו שבמשא ומתן וסחורה של העולם הזה נמצא לפעמים שלוקח אדם חפץ בזול ומרויח בו הון עתק, כן הדבר הזה, שבמעט שלומד מרויח הרבה יותר מאם יעסק כמה שעות בנגעים ואהלות: וגדול קביעות עתים לתורה, דהא קימא לן (כתובות טו, א) כל קבוע כמחצה על מחצה דמי, ונמצא, השם יחשב לו כאלו עוסק בתורה חצי היום, ורב חסד מטה כלפי חסד וקב"ע את קובעיה"ם שכר הרבה כאלו למדו כל היום וכל הלילה תמיד לא יחשו. ומי ראה כזאת ושמע כאלה ולא תאוה נפשו לזכות ללמוד זה ולהרויח טובה הרבה, השם יתן בלבם לקרבה אל הקדש לעשות נחת רוח ליוצרנו, יום ליום יביע אמר (תהלים יט ג). ולילה ללילה יקבע לעצמו איזה למוד כאשר תשיג ידו, ובזה יוצא ידי חובתו ומקים קרא דכתיב (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. אבל לא נאמרו השעורים הללו אלא למאן דדחיקא לה שעתא טובא, והוא טרוד מאד בפעלו ועבודתו מן הבקר עד הערב על המחיה ועל הכלכלה, אפלו הכי אין פוטר אותו מקביעות עתים לתורה, המעט הוא כמו התפלות שחרית מנחה ערבית: ומעלת הקביעות הוא, שיהא אותו עת קבוע לו ללמודו, לא יחליפנו ולא ימיר אותו, אפלו אם יש לו עסק רב וחושב שמוצא להרויח הרבה באותו עת, לא יחוש ולא ישוב מפני כל להניח קביעותו, והשם ישלם לו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב (תהלים לד יא). אבל אם יש לו עתות הפנאי אין פוטר אותו מיום הדין הגדול והנורא אפלו עסק בתורה רב היום, וכדכתיב (איוב ז יט) לא תרפני עד בלעי רקי, ופרשו רבותינו זכרונם לברכה שאפלו על זמן מועט כדי בליעת הרק, עתיד לתן דין וחשבון במה הוציאו, אוי לנו מיום הדין ומעמק הדין. וידוע מאמר רבי ישמעאל לבן אחותו לאחר שלמד כל התורה כלה, והיה רוצה ללמד חכמה יונית ואמר לו, צא ובדק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמד בה חכמה יונית (מנחות צט ב). ואיתא במדרש על הפסוק (תהלים קיט קכו), עת לעשות לה' הפרו תורתך, כל הקובע עתים לתורה - מפר ברית (ילקוט שמעוני תהלים רמז תתעח). ופרשו המפרשים (רש"י שם), דרצונו לומר, שקובע עתים וסומך על זה להוציא שאר העתים שהוא פנוי בשה"י פה"י ומפנה עצמו לבטלה: והאיש אשר הוא יהודי ומאמין בתורה ובדברי רבותינו זכרונם לברכה, כי האלהים יביא במשפט על כל יחוס על נפשו ועל כבוד קונו, וישמע דברי חכמים, ויברח מן העברה, ויעשה טוב בכל מכל כל, ותתענג בדשן נפשו. וכל דבר טוב צריך חזוק והתגברות על יצרו מדי יום יום, והבא לטהר מסיעין אותו מן השמים (שבת קד א):

קביעות צדקה

הקובע לתן צדקה לשום עני, דבר קצוב מדי חדש בחדשו או מדי שבת בשבתו, יש בדבר לשבח ויש בדבר לגנאי. לשרי, ח, שאין העני חייו תלואים מנגד, מאין יבוא עזרו, ונכון לבו בטוח על הרגיל לתן ויש לו על מה לסמך, וזו טובה מאין יבוא עזרו, ונכון לבו בטוח על הרגיל לתן ויש לו על מה לסמך, וזו טובה גדולה להעני. אבל מצד אחר יש בדבר לגנאי, דזמנין משכחת לה שמטה ידו של הנותן ואינו יכול לתן, ומה שנותן הוא משום כסופא ונכנס העני בסוג גזל. ועוד בה, דזמנין שזה העני אינו צריך כל כך ואם היה הנותן ברשותו, היה נותן למקום יותר ראוי והגון או לקרוביו שהענו, אבל מה יעשה שאין העני מניחו לפסק את חקו, ולפעמים שניו יחרק ונמס, לפי הזמן ולפי מה שהוא אדם, ולא יוכל עשות דבר. הנה כי כן, טוב לגבר שיאחז בזה, לתן לשום עני איזה חק קבוע שיסמך עליו, ויעשה זאת בדבר מועט באפן שלא יבל, וום מזה אל ינח ידו, מלתת לכל שואל לפי מה שהוא אדם ולפי ברכת השם אשר נתן לו באותו פרק. טוב איש יכלכל דבריו במשפט (תהלים קיב ה), ושניהם כאחד טובים:

קרובים

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה על הפסוק (שמות כב כד) את העני עמך. ענייך ועניי עירך, ענייך קודמין (ב"מ עא א). וכתיב (ישעיה נח ז) ומבשרך לא תתעלם, וכתיב (משלי יז יז) ואח לצרה יולד. וקימא לן (יו"ד סי' ח"ז סעיף ח) שמי שיש לו קרובים עשירים אין נותנין לו מקפה של צדקה, שעל קרוביו מוטל לפרנסו ומה גם אם אביו ואחיו עניים, שחיב לרחם עליהם ולפרנסם כפי כחו בכבוד ובסבר פנים יפות, שאם ירבה לתן לאחרים ויניח את אביו ואת אחיו מטלים ברעב הרי זה עתיד לתן את הדין, ובמקום צדקה תחשב צעקה, אם לא שאחיו אינם מהגנים שפיר דמי, אבל לגבי אביו ואמו ליכא מקום פטור, וחובה מטלת עליו לקים כבד את אביך ואת אמך (שמות כ יב דברים ה טז) איזהו כבוד, מאכילו ומשקהו ומלבישו ומנעילו (קדושין לא ב), ובפרט לעת זקנתם חיב לכלכל את שיבתם ולתת להם די מחסורם בכבוד גדול וסבר פנים יפות. ואם יתן איש את כל הון ביתו, לא יוכל שלם את אשר סבלו עמו אביו ואמו בגופם וממונם: והן אמת שקשה לאב ואם להיות נצרכים לבנים, וכבר אמרי אנשי אם אב מפרנס לעשרה בנים שוחק האב, שוחקים הבנים, ואם עשרה בנים מפרנסים לאב בוכה האב, בוכים הבנים. אבל חובה מטלת על הבן לפיסו בדברים טובים. כי זה עקר מצות הכבוד אב ואם, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (שם לא) יש מאכילו פטומות ויורש גיהנם ויש מטחינו ברחים ויורש גן עדן, וכמעשה שהיה דמיתי במדרש רבה: וחיובא רמיא על כל איש לקרב את קרוביו כמאמר רבותינו זכרונם לברכה (יבמות סב, ב), וישמח בשמחתם ויצטער בצרתם ויכנס ויצא בביתם. וכבר אמר שלמה המלך עליו השלום (משלי יט ז) כל אחי רש שנאוהו, ואהבי עשיר רבים (שם יד כ). וכן מנהגו של עולם אם יש לו שום קרבה אפלו רחוקה אם איש עשיר ימלא פיו ואתיקורי. מתיקר בזה, ואומר, פלוני הוא קרובי, ואם הוא איש עני ואביון לבושה תחשב לו לומר שהוא קרובו, אי מפני הכבוד שאינו לפי כבודו, אי מפני שחושש שלא יתרבה עליו ההוצאה בשבילו, ולכן עושה עצמו אשר לא ידע קרבתו וקרובים נעשו רחוקים: והאיש הישר ביותר ראוי לו לקרב את קרוביו העניים ולבקרם ולהביאם לביתו ולכבדם ולנשאם ובשם קרוב יקראם, כי בזה משמח לב אמללים ומחיה לב נדכאים, ולמצוה רבה תחשב, דאנון מאנין תבירין דקדשא בריך הוא. ואם ירחק אותם, הם מתרעמים על רע מזלם ומתדכאים והשם יריב ריבם חס ושלום: אבל צריך שלא יצא מן השורה בשביל קרוביו ולא ייפה להם את השקר ולא יעזרם על השקר, שהרי אמר החכם, אף על פי שאתה אהובנו האמת אהובה יותר. ולפי הדעת הישר אין ראוי לאדם שיעזר את אחיו ואת קרוביו במחלקתם עם אחרים אפלו על דבר אמת, כדי שלא יחשדנו שומע שמחניף את קרוביו. וגם למחש בעי, שמא מתוך קרבתו אינו רואה חובה לקרובו, לכן ישתק ואל יצא לריב ולא ישית יד לשום אחד מהצדדין, וכל שכן אם רואה ומבין שקרובו עשה שלא כהגן, שראוי לו להיות ראשון להכות על קדקדו לבל תהיה האמת נעדרת ורצויה ומקבלת, מאחר ששומע מפי קרובו, וכל העם יבואו ויגידו צדקתו כי זך וישר פעלו אשר לא ישא פנים, האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו ואת אחיו לא הכיר ואת בניו לא ידע, לנגד השם:

קנס

חיובא רמיא על יושבי כסאות למשפט ומנהיגי הקהלות, לקנס את החוטאים לפי החטא ולפי מה שהוא אדם, אם בממון אם בבזיונות. אבל צריך פלס ומאזני משפט לשקל בשקל הקדש שלא להוסיף ושלא לגרע ושלא תצא תקלה ומחלקת. ולשון רכה תשבר גרם (משלי כה טו), שלא לומר בלשון קנס אלא בלשון תקון הנפש ובלשון כפרה, כי כן הוא האמת שכשאין דין למטה, יש דין מלמעלה, וכל העם ישמעו וייראו וזכות הרבים תלוי בו: והגדר הגדול למען יאמינו שמעשיו לשם שמים, שלא יהנה החכם הנוטל קנס מאותו קנס. וכבר פרשו שזהו כונת מאמר רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (יומא כב ב) כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם דקדקו לומר כנחש שנושך ואינו נהנה, כן הוא לא יהנה. ובזה נכר החכם שהוא ירא את השם ובוטח בשם, שלא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול ולא יגור מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא, וה' אוהב משפט ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב (תהלים קיב ה): ומה טוב וגדר גדול לקים כל דבר טוב ולמשך ידו מכל חטא, שיקבל עליו לתן קנס אם יעבר ולא יעבר בודאי וקדוש יהיה:

קבורה

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח א) על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא זו קבורה, כי יש כמה שאינם זוכים לקבורה והיו למאכל לכלבים ולחית השדה ועוף השמים ולדגי הים. ויש נקברים בבזיון רחמנא לצלן, ויש שמתים ביום טוב ראשון ונקברים על ידי גויים, ויש שמתים בערב שבת בין השמשות ולנים שני לילות בלי קבורה וכדומה, והכל הוא מפלאות תמים דעים שמיסר את האדם במיני יסורין לכפרת עוונותיו לטובתו. צא ולמד מרבי חצפית המתרגמן שהיה פה מפיק מרגליות, וסוף היה לשונו נגררת באשפה בפי דבר אחר (קדושין לט ב). ושלמים וכן רבים לדמן על פני האדמה היו, כדכתיב (תהלים עט ב) נתנו את נבלת עבדיך מאכל לעוף השמים בשר חסידיך לחיתו ארץ, שפכו דמם כמים סביבות ירושלם ואין קובר. הנה כי כן, מי שארע כן למתו, זאת תהיה נחמתו, כי ה' חשבה לטובתו. ועל כן ראוי לבקש פני השם, כמו שאדם מתפלל על כל צרכיו כן יתפלל גם לזאת. וכבר מלתי אמורה, שעל כל תפלה וכל תחנה ראוי לסים ולומר והטוב בעיניך לעבודתך ולנחת רוח לפני כסא כבודך ולתקון נפשנו רוחנו ונשמתנו, עשה עמנו: וראוי לבקש רחמים שתהיה קבורתו בארץ ישראל, ושתהיה קבורתו ביום מיתתו, כי נחת רוח גדול הוא למת שלא תלין נבלתו, וכל מה שממהרים קבורתו, עושים לו נחת רוח ומנוחה לנשמתו. וזו תהיה גמילות חסדים של חברת גומלי חסדים שישתדלו למהר הקבורה בכל מאמצי כחם: ומה טוב חלקו ומה נעים גורלו של אדם אם יזכה שתהיה פטירתו וקבורתו בערב שבת אחר חצות ובארץ ישראל, שכתבו שנצול מדין חבוט הקבר. והכל לפי מעשיו של אדם, אך התפלה עושה פרות, כי אלהינו מרחם ושומע תפלות ותחנונים, ולכן על הכל ישפך שיחו. ועלוב הוא אדם שמנוחתו תלויה ברקבון גופו, ולכן תקות אנוש רמה, שיאכלנו יפה שעה אחת קדם, שכל זמן שגופו קים אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל, ולכן טוב לגבר שיקבר בארץ טובה שמכלה את הגוף מהרה, ושתהיה ארץ קשה ולא לחה, שאז מתעכב מלהרקב הגוף. ולכן יש שמצוים לתן תחת גופם ועל גבי גופם סיד כדי שיכלה הגוף מהרה. ויש שכתבו שזה אין נכון, שנראה כמתחכם על דיניו יתברך, ואין מידו מציל, ואם הוא חיב להתיסר, אין מעצור להשם ליסרו ביסורין יותר קשים ומרים. אבל בזהר הקדוש אמרו, שכל זמן שהגוף קים יש עליו קטרוג, וכשכלה הגוף בטל הקטרוג, וידוע שהקדוש ברוך הוא חפץ חסד הוא, אלא שהקטרוג מעכב. הנה כי כן מוכח דנכון לעשות כן (ואני מצוה להעשות כן בעצמי). והיותר טוב לעשות מעשים טובים ולהשמר מכל רע ולשוב בתשובה שלמה ולמשך ידו מאכילת בשר ושתית יין ושאר תענוגי והבלי העולם הזה, אולי יזכה לנצל מרמה ומחבוט הקבר ובשרו ישכן לבטח: ובכלל צרכי הקבורה ומנוחה למת הוא, שישימו מצבת אבן על קבורתו תכף אחר עבר שבעת ימי אבלות, כי יש שבעה רוחות למת ובכל יום משבעת ימי אבלות נכנס רוח אחד בתוך הקבר, וצריך תכף אחר עבר השבעה ביום השמיני לסתם הקבר במצבת אבן כדי שלא יכנסו רוחין ולילין. ואם לא יוכל להניח המצבה תכף, על כל פנים יקדים כל אשר יוכל ולא יניח המת בלי מצבה. וכן מועיל הרבה למת להפריש ממנו כל מיני רוחין ונגעי בני אדם, שיעשו לו סמוך לקבורה סדר ההקפות כמו שמסדר בספרים, דהינו, שיקיפו את המת עשרה אנשים, שבע הקפות באמירת שבע פעמים ויהי נעם, וכל פעם יאמרו אחד משבעה פסוקים משם מ"ב, ומשם תכף יכניסוהו אל הקבר. אלו דברים הן הם חסד של אמת, עושה אלה כמו שגורם מנוחה, כך תנוח נפשו ושכרו אתו ופעלתו לפניו:

קורבנות

ידוע כמה מאמרי רבותינו זכרונם לברכה שאמרו (ויק"ר פרשה ג) שקריאת הקרבנות חשוב מאד לפני המקום ומעלה עליהם כאלו נבנה מקדש בימיהם, וכאלו הקריבו כל הקרבנות. וכן בזהר הקדוש הפליגו מאד בשבח המגיע ללומד סדר מעשה הקרבנות וסדר פטום הקטרת, עד שאמרו: דאלו הוו ידעי עלמא כמה עלאה איהי עובדא דקטרת קמי קדשא בריך הוא, הוו נטלי כל מלה מנה וסלקי לה עטרה על רישיהו ככתרא דדהבא, ואי יכון בה בכל יומא, אית לה חולקא טבא בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ויסתלק מותנא מנה ומעלמא, וישתיזב מכל דינין דעלמא ומדינא דגיהנם. ועוד אמרו בענין הקרבנות דברית כרותה, דאנון מלאכין דמדכרין חובה לאבאשא לה לא יכלין למעבד לה אלא טיבו, וכלהו ידכרון לה לטב. ובעדנא דיארע מותנא בבני נשא קימא אתגזר וכרוזא אעבר על כל חילא דשמיא, דאי יעלון בנוהי בארעא בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ויימרון ברעות נפשא ולבא ענינא דקטרת בסמין, דיבטל מותנא מניהו. עין רואה גדל תועלת למוד הקרבנות וסדר פטום הקטרת: ואשריהם ישראל כלם לומדים פרשת הקרבנות וסדר פטום הקטרת וסדר המערכה ופרק איזהו מקומם, ויש שקוראין כל פרשיות הקרבנות, אבל דא עקא, דלשון הזהר הקדוש דיק וקאמר, ויכון בהו ושוי לבה ורעותה בהו. נראה שהקורא בלי כונת הלב לא ישיג התועליות הנזכרים בזהר הקדוש. וראוי והגון להתחזק ללמד סדר הקרבנות וסדר פטום הקטרת בכונה ורעותא דלבא, לעשות נחת רוח ליוצרנו המשלם שכר טוב לעושי רצונו: והאיש אשר חננו השם להיות חלקו מיושבי בית המדרש, מה טוב ומה נעים שיקבע עתים ללמד בש"ס או בהרמב"ם בהלכות מעשה הקרבנות, כי עושה נחת רוח גדול ליוצרו יותר משאר למודים. על כגון זה נאמר (ברכות יז, א) אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו:

קריאת שמע

קריאת שמע היא מצוה חשובה שיש בה קבלת על מלכות שמים ועל מצות, ואחר כונת הלב הן הדברים, שאם לא כון לבו לפחות בפסוק ראשון לא יצא ידי חובתו (או"ח סימן ס, סעיף ה), שצריך לכון שהוא מקבל עליו את השם יתברך לאדון ופטרון, ושהוא מאמין שהשם יתברך יחיד ומיחד, אחד בשמים ובארץ ובארבע רוחות העולם, ושהוא מוכן למסר נפשו על קדוש השם. וחבל על דמשתכחין שאין מכונים אפלו זאת, ונמצא שמתים בלי קיום מצות קריאת שמע. והשומע זאת יתן אל לבו לכון את זאת מכאן ואילך, ושב ורפא לו. והיותר טוב לכון בכל הקריאת שמע, דלכתחלה צריך כונה בכלה: וכתבו המקבלים, שלפי הכונה שיכון בקריאת שמע כך יוכל לכון בתפלה. וזהו כונת מאמר רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ה, א) כל הקורא קריאת שמע מזיקין בדלין הימנו. ועקר המזיקין הם הגורמים נזק לאדם ומערבבים דעתו בתפלתו, ובקראו קריאת שמע כתקונה, הנך מזיקין בדלין הימנו: ופסק מרן בשלחן ערוך (או"ח סי' סא סעיף א) יקרא קריאת שמע באימה ביראה ברתת וזיע. ואיך יבוא לידי מדה זו, בצירו כאלו עומד לפני מלך רם ונשא אים ונורא, מלך אדיר הקדוש ברוך הוא, ואומר לו, ואהבת את ה' אלהיך וכו' עד סוף הקריאת שמע, ובזה יתמלא לבו אהבת השם בחשבו, מה אנו ומה חיינו, אדם להבל דמה ובחר בנו יוצרנו, אחרי מי יצא מלך העולם ורצה שיאהב אותו, היש בעולם טובה גדולה ומעלה רבה כזו, וזה אני מפרש שזהו אמרו, ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, ואם תאמר, על מה נאהב אותו, מה טובה הקדים לעשות עמנו, לזה אמר, אם לא היה אלא זה שיהיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך שאני מלך רם חפץ בך שתאהב אותי כשתתן זה על לבבך די, שאין לך טובה גדולה מזו. וכן באמרו (דברים יא טז) השמרו לכם פן יפתה לבבכם וכו', יציר כזאת. ויחרד האיש וילפת שכבר מלתי אמורה, שעל כל עברה שעובר בין במחשבה בין בדבור בין במעשה, נכלל בכלל (שם יז) ועבדתם אלהים אחרים, שנמצא שעובד את יצרו, ומניח רצון יוצרו לעשות רצון יצרו: וידוע שבקריאת שמע של ערבית שאנו מתפללים קדם צאת הכוכבים, מה שיוצא ידי חובה הוא בקריאת שמע שעל המטה, וצריך להזהר בה הרבה, ולא יעבר מלקרותה, לא ישכב עד שיקראנה, כי כמה פעמים אדם שוכב לנוח מעט ואומר לא אישן, עתה אקום ואקרא, וחוטפתו שנה ונשאר בלא קריאת שמע ומאבד טובה הרבה. שהרי אמרו שמי שאינו קורא קריאת שמע, או שקורא אותה אחר עבר זמנה חיב נדוי רחמנא לצלן: וגם על זה צריך לתן לב, כי רבים אשר הם עצלים ואוהבים לנום בימות הקיץ ובפרט בשבתות ובמועדים ובשמחות וגיל, על הרב עובר זמן קריאת שמע. והאיש הירא את השם יקדים לקרותה בבקר השכם, ויאמר: הריני קורא קריאת שמע לצאת בה ידי חובה מה שצונו יוצרנו, אם יעבר זמנה בקריאתי אותה עם הצבור ב"יוצר", ואם לא יעבר זמנה תהא קריאתי עכשו כקורא בתורה לבד: וצריך לדקדק באותיותיה הרבה, וזה לא יוכל עשות אלא על ידי מתון וזהירות פ גדול והרגל זמן רב. וראוי להתחזק לעשות נחת רוח ליוצרנו, שהרי אמרו (ברכות טו ב) המדקדק באותיותיה מצננין לו גיהנם. וזו טובה גדולה היא למי שיודע מעט מהו גיהנם: וכשקורא בביתו או כשקורא קריאת שמע שעל המטה, יזהר שלא יהא באשתו טפח מגלה ממקום שרגילות לכסותו, וכן שער באשה ערוה, אפלו באשתו לקריאת שמע, ולא סגי בסגירת העינים, אלא צריך להפוך את פניו לצד אחר. וכן צריך לזהר שיהא המקום נקי מכל טנוף. הן אלה קצות דרכי הרוצה לקבל עליו על מלכות שמים שלמה:

קול

הקול קול יעקב (בראשית כז כב), וגדלה מעלת קול תורה שהיא עולה ובוקעת רקיעין, וחשוב מאד לפני המקום הקורא בקול בשפה ברורה משמח אלהים. וכמה שגו אותם הלומדים בגמגום, או שמעינים בספר וקולם לא ישמע מאבדים טובה הרבה. והרי זה דומה למי שיכול להרויח אלף זהובים ומתרצה בחמש מאות. ואלו היה מה שמאבד הוא לבד, החרשנו, אבל דא עקא, שמחסר לעשות נחת רוח ליוצרו וגורם רעה לעצמו, שמשכח תלמודו, כמאמר רבותינו זכרונם לברכה. ואמרו רבותינו לברכה בש"ס (ערובין נד, א) פתח פמך קרי, פתח פמך תני, כי היכי דתתקים בידך ותוריך חיי, דכתיב (משלי ד כב): כי חיים הם למצאיהם בפה, וכתיב (שמואל ב כג ה): ערוכה בכל ושמורה, אם ערוכה ברמ"ח איבריו, משתמרת:

קרי

כבר ספרי המוסר מלאים, הם המדברים בתמרור עון הברית וחמר עון קרי והוצאת שכבת זרע לבטלה. ומפרש בספרים התקון לעון זה ודברים המועילים לשמרם, לך נא ראה בספר הקדוש "ראשית חכמה", וספר "סדר היום", וספר "צפרן שמיר", וספר "שני לוחות הברית" וכהנה רבים. וכבר נדפס גם כן בסדר "יוסף לחק" בפרשיות שובבים. מי האיש הירא ורך הלבב אשר עברו על ראשו המים הזידונים, חטאת נעורים, יזכר את בוראו בימי בחרותו ויתקן את מעותו בכל יכלתו עד אשר לא יבואו ימי הרעה, ובכל אשר יעשה לא יתרצה. ולעולם תהיה חטאתו נגדו תמיד ויהיה נבזה בעיניו נמאס, כי באמת לו יחיה גבר אלף שנין ויעשה בהם תשובתו, לא יוכל לצאת ידי חובה לפי חמר שבו ולפי מעוט ערכנו וקצר מעשה תשובתנו, אלא שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו וימינו פשוטה לקבל שבים השבים בכל לב ועושים כל אשר בכחם לעשות. רק שאל ישיאנו יצרו בקל, לומר שאינו יכול לעשות ולסגף גופו, אלא צדיק יבחן אולי יוכל, כי השם יהיה לו בעוזריו, כי הוא הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה: אבל לעולם יהיה בספק, שמא מעט אשר היה לפניו לא תקן מעותו. וכל ימיו בזכרו חטאת נעוריו, בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל. ואשרי איש ירא את השם מנעוריו ונצול מעון זה, מה טוב חלקו ומה נעים גורלו, בקל יוכל לקנות כל סדר קדשה, וכל ימיו יהיו בנחת ובשרו ישכן לבטח. כי מי שעבר על ראשו עון זה, כל ימיו חיי צער יחיה, אם יזכה שיהיה יודע ספר וידע חמר שבו, אבל מי שזכה ונצול הימנו, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא. אבל מי הוא זה הנקי בדורות הללו? אם אינו עושה כל אפני אסור זה, עושה קצת מהם, שאם נצול מנאוף ומשכב זכור והוצאת שכבת זרע לבטלה בידים, אינו נצול מהרהורים רעים על ידי ראיות אסורות ובא לידי קרי בחלומות. וגדולה מזו, באשתו אמרו (נדרים כ ב) שאם אינו מקדש מחשבתו ונותן דעתו באחרת בשעת תשמיש, הרי זה חשוב מנאף ובניו כממזרים מאשתו. ואם אינו שוהה על הבטן עד שיכלו הניצוצות, כמוציא שכבת זרע לבטלה יחשב. ואם האשה אינה זהירה בנדה ובאפן טהרתה שיהא כדין וכהלכה, הרי שוכב עם טמאה ופוגם הברית. מי האיש החפץ חיים יחוס על נפשו ועל כבוד קונו, ויחיש מפלט לו ויתקן את מעותו, ויעשה גדר וסיג ומשמרת למשמרת, לבל ישוב עוד לכסלה, אולי תהיה ארכה לשלותו ומצא כדי גאלתו ופדה נפשו: