פלא יועץ/ל

לימוד

ידוע מאמר התנא (אבות ב, טז) למד תורה הרבה, ויתנו לך שכר הרבה. אמנם סדר הלמוד זהו דרך ישרה שיבחר לו האדם. מאחר שלמוד התורה צריך להיות לשמה על מנת לקים, לשמר ולעשות, הנה כי כן יחלק אדם שעותיו בכל יום, ומי שחננו ה' דעת, יקבע עת לעין בהלכה, או בפוסקים בעיון ופלפול כפי שכלו, ואם יוכל ללמד עם חברים או עם תלמידים טובים מה טוב ומה נעים. ועוד יקבע עתים ללמד בקיאות, ותהי ראשית למודו בדינים הנצרכים בשלחן ערוך עם כל האחרונים, עד שיהיו נרשמים בדעתו לעת הצרך, ושוב לגרס אנש כל הכ"ד עם פרוש רש"י, והמשניות עם פרוש, וכל הש"ס עם פרוש רש"י ותוספות, וארבעה עשר חלקים הרמב"ם עם הפרושים וארבעה טורים עם הפרושים וכן הארבעה שלחן ערוך, ואחר כך שאר למודים וידיעות, עד שיהא שלם בידיעות. ולמוד ספרי מוסר ויראת ה' עולה על גביהן כתבלין הנתנין בכל מאכל. ולאחר שמלא כרסו מכל הלמודים והידיעות על פי הפשט, ישתדל ללמד חכמת הקבלה, כי ידוע שליום הדין שואלים לאדם גם על רזי תורה ומעשה מרכבה (מדרש משלי פ"י), ועתיד לתן את הדין אם היה יכול ללמד ולא למד. והרגיל בספר הזהר יראה כמה מהבושה מגיע לעולם הבא למי שלא למד חכמת הקבלה, עד שאמרו בכמה דוכתי דטב לה דלא אברי. תסמר שערת אנוש. ובודאי שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג א), והכל לפי מה שהוא אדם חיובא רמיא עליו להשיג לדעת כל אשר בכחו, ולא יפנה עצמו לבטלה אפלו רגע, כי היום קצר והמלאכה מרבה: ואפלו אשר לא חננו ה' דעת, אין לו מקום פטור ליום הדין באמר קריתי כל התהלים ושניתי ח"י פרקי משנה וכמה דפים מזהר הקדוש, ומה חובתי עוד, היכול אוכל להיות חוזר חוזר על התהלים וכדומה ולהיות יושב ולומד כל היום, זה בלתי אפשרי, אמרתי שגם זה הבל יפצה פיהם, ואוי להן לבריות מיום הדין ומעמק הדין, דאפלו למד כל התורה כלה, לא התר להיות יושב ובטל או עוסק בשיחה בטלה אפלו רגע, והאלקים יביא במשפט על כל, ועתיד לתן דין וחשבון אפלו על זמן מועט כדי בליעת הרק, כידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה. ואמרו (תדא"ז פ"ב) שאפלו לומד כל היום פסוק ואחות לוטן תמנע, בא בשכרו כעוסק בנגעים ואהלות, ואחד המרבה ואחד הממעיט, ובלבד שיכון לבו לשמים (ברכות ה ב). והאיש הירא לנפשו מיום הדין הגדול והנורא, לא ילך אחרי רבים לרעות רק ישמע דברי רבותינו הקדושים, וישתדל בכל עז להמציא מרגוע לנפשו ולהשביע בצחצחות נפשו, וכשיושב ללמד ישמר נפשו שלא יירש תרתי גיהנם, ויהא למודו על מנת לשמר ולעשות ולקים, ולא ייגע לריק, אלא ילמד למודו בקול, בשפה ברורה, לעשות נחת רוח ליוצרו, ולא יהא מפסיק ממשנתו לדברים בטלים, ויתן לב להבין מה שלומד. וידוע שאין הקדוש ברוך הוא מונה דפים אלא שעות, וטוב מעט בכונה:

לב

לב טוב בו תלוי כל היהדות וכל עבודת השם יתברך שמו. וידוע מאמר התנא שאמר (אבות ב ט) רואה אני את דברי רבי אלעזר בן ערך מדבריכם, שבכלל דבריו דבריכם. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין קו ב ברש"י) רחמנא לבא בעי. ויש מצוות התלויות בלב והם תמידיות שיוכל לקימם בכל עת ובכל רגע, כגון ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא ולדבקה בו ולקים שויתי ה' לנגדי תמיד (תהלים טז ח), ובר מן דין כל תרי"ג מצוות תלויות בלב, כי יתן האיש אל לבו מה המצוות האלו ומה טעם יש בהם ואיך ראוי לעשותם ביראה ואהבה ושמחה רבה, ואיך ראוי להתגבר על יצרו שלא לעבר על דעת קונו ושלא להכעיס את בוראו, ואיך ראוי להתגבר לקים כל דבר מצוה כדת מה לעשות ושלא לשוב מפני כל, לא מפני הטרחא ולא מפני הצנה ולא מפני הבושה ולא מפני ההוצאה, ואיך ראוי להתרחק מכל המדות רעות וחסרות ולהתנהג במדות טובות ולהיות מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עברה כנגד הפסדה, ולחשב מה חובתו ויעשנה, ולחשב בגדלת הבורא וטובותיו וחסדיו עמו, ולחשב גדל רעתו בהכעיסו את בוראו ולהכניע לבבו בהכנעה רבה. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו לשמר ולעשות ולקים כל דבר טוב ולהשמר מכל דבר רע: וגם כן חובת הלבבות לכון בתפלות וברכות ולמודים ופרוש המלות, ולפני מי הוא עומד ועם מי הוא מדבר, ולמי מברך, ומה אנוש ומה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו אשר בחר בנו לעם סגלה מלך גדול ונורא. ואם יודע לכון בכונות ויחודים וזווגי מדות העליונות, אשריו ואשרי חלקו: וגם חובת הלב לחשב איך להתנהג עם בני אדם ולמאס בכבוד ובכל תענוגי והבלי העולם הזה, כי הכל הבל וריק, ולהתענג בעשית רצון יוצרו ולבטח עליו באמת. ולהאמין בו באמונה שלמה ובהשגחתו שהוא משגיח בפרטי פרטות, וכל מה שיארע לו הן בידי שמים הן בידי אדם, הן לטוב הן למוטב הכל מאתו לטובתו. מה אמר ואין הפה יכולה לדבר ולא יכילון מגלות לספר גדל חובת הלבבות. סוף דבר הקול נשמע (קהלת יב יג), כי זה כלל גדול בתורה וזה כל האדם. אשרי איש ירא את ה' ויעמיק במחשבתו לחשב מחשבות טהורות ויצרף מחשבה טובה למעשה. אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא:

לשון הרע

ידוע רעת הלשון הרע כי רבה עד שאמרו (ערכין טו ב) שהיא שקולה כנגד עבודה זרה גלוי עריות שפיכות דמים, וכבר כרתו דוד המלך עליו השלום. ולשון הרע הוא המדבר בגנות חברו, אפלו אומר אמת, והן בעוון אין אדם נצול ממנו אשר לא שת לבו, וכל המרבה דברים מביא חטא. וכתיב (תהלים לד יג) מי האיש החפץ חיים נצר לשונך מרע. ולפי חמר שבו וגדל ענשו, ממנו נקח לידע עד כמה מכעיס את בוראו. ולכן לו בכח יגבר איש לעמד על המשמר ולשמר לפיו מחסום ויעשה עצמו כאלם מלדבר על חברו מטוב עד רע. וביותר יגדל הכאב על המדברים בגנות משפחה, או בגנות בני העיר או בגנות שבט מישראל, כגון ספרדים על האשכנזים ואשכנזים על הספרדים: וידוע מדברי רבותינו ז"ל, שהקדוש ברוך הוא מקפיד הרבה על המלמדים קטגוריא על ישראל, ואין לך כל עיר ומשפחה ושבט וכל איש שאין בו בר ותבן, ואין עץ בלא עשן, ואין שלם בכל אלא אחד יחיד ומיחד יתברך שמו, ואין להאנשים לגנות לשום אדם על אשר נמצא בו דבר לא טוב, כי דרך איש ישר בעיניו, ומה יעשה הבן, הישר בעיניו יעשה לפי דעתו ולפי מה שיהיה לו עזר משדי: ומה גם שאין לכלל ולגנות כל המשפחה או כל העיר בשביל איזה אנשים מהם שנמצאו אשר לא טוב עשו. ואם גדול ענש לשון הרע להמדבר על היחיד, על אחת כמה וכמה רעה כפולה ומכפלת למדבר על הרבים. (והן אמת שצריך עיון על מאי דאיתא בש"ס (פסחים נ, ב) בכמה דוכתי בגנות בני חוזאה שהיו מענגים. ואמרו (חולין קכז א) נשקך מני ככיך, וכדומה. ואפשר שיש צדדים להתר כמו בדבר הידוע או על דרך שאמרו (יומא פו, ב) שמצוה לפרסם את החנפים ועל דרך שאמרו (ירושלמי פאה פ"א ה"א) שמתר לדבר לשון הרע על בעלי מחלקת. אמנם) לפי חמר שבו וגדל ענשו עד שממנו נקח שמכעיס הרבה לבוראו, יחרד האיש וילפת ויברח מאה שערים של התר כדי שלא יכנס בפתח אחד של אסור ויגור יותר ויותר כמפני חרב, כי אפלו ספק פקוח נפש דוחה כל התורה, ואם התורה נדחית על ספק חיי שעה, על אחת כמה וכמה שידחו דברי הרשות משום ספק ספקא, אפלו אחד מני אלף, על פקוח נפש לחיי עולם, ושלא להכעיס את בוראו, מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא. וזה כלל גדול על כל דבר פשע להיות בורח מן העברה ומספק עברה כמפני חרב, ושלא לכנס בפרצות דחוקות לבקש צדי התר, רק כל עצמותיו יאחזמו רעד מפחד ה' ומהדר גאונו. אשרי איש ירא את ה', והיו הדברים האלה וכזאת וכזאת לזכרון בין עיניו, לזכר עולם יהיה צדיק: ומאחר שידוע גדל חיוב מצות התוכחה, וידוע שמי שאזניו תשמענה דברים אסורים גם הן נכוות, הנה כי כן ראוי ליראי ה' וחושבי שמו בעמדם בקהל אנשים בתי כנסיות של עמי הארץ המרבים דברים, והן בכלל לשון הרע אשר הן בעוון נעשה כהתר גמור ואין איש שם על לב להזהר, כי לא ידעו מהו לשון הרע, ראוי להזהירם ולהזכירם ולומר להמדבר, כלך מלשון הרע זה (ב"ב קסד, ב), וכן על כל דבר פשע שרואה באחרים. לו בכח יגבר לחוס על כבוד קונו ועל נפשו, ויגיד להם פשעם ולבית יעקב חטאתם, ובזה פדה נפשו, וכמו שאכתב עוד בערך תוכחה בסיעתא דשמיא וכן בערך עוון:

ליצנות

ידוע חמר אסורו, עד שאמרו (ע"ז יח ב) שתחלתו יסורין וסופו כליה. וכהנה רעות רבות להמתלוצץ, כמפרש בדברי רבותינו ז"ל הקדושים. וענין הלצנות הוא שמתלוצץ על חברו להרבות שחוק וקלות ראש, והן בעוון נמצא הרבה, וביותר סדר נשים סדר ונזיקין, גם בלא דעת, כי לא ידעו אסורו וחמר שבו, ואינם יודעים להזהר כי אם איזה מהשרידים: אמנם יש רעה חולה, שכמעט אין אדם נצול ממנה, והוא מאמר רבותינו זכרונם לברכה (אבות ג, ב) שנים שיושבין ואין ביניהם דברי תורה, הרי זה מושב לצים. וזה אפלו תינוקות של בית רבן יודעין אותו, שקורין פרקי אבות בבית הכנסת, ואין איש שם על לב להזהר. ועל הכל יביא אלקים במשפט אם מאמין בדברי רבותינו ז"ל ואינו מקים או אינו מאמין, ואוי מי יחיה בקום למשפט אלקים. והנה יש עברות יותר קלות, שבני אדם נזהרים מהן, ובעברות חמורות כאלו כל כך נשתרשנו עד שאינו נכר לנו האסור, ולמצוה תחשב בעינינו להיות מערב עם הבריות, ואין אדם מצטער עליהם ואינו נותן לב לשוב. מי האיש החפץ חיים, לו בחיל ולא בכח יגבר איש:

לשמה

ידוע מאמר התנא רבי מאיר: כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה (אבות ו א כלה רפ"ח). וכבר כתב מורנו הרב חיים ויטל זכרונו לברכה שאם יאמרו התלמידי חכמים שבזמננו שעוסקים בתורה לשמה, התנא הגדול רבי מאיר מכחישן, שאמר שכל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה, ואין גם אחד שיזכה בכלן ולא במקצתן: ויש כמה מינים שלא לשמה. יש שעושה בשביל שישבחוהו ויהללוהו מעשיו, וכל מגמתו לכך עד שתמיד אומר עלינו לשבח, ואינו עוסק בתורה ובמצוות אלא בפני רבים מפני היראה ומפני הכבוד, ובהיותו ביחידות נהפך לאיש אחר, זר מעשהו, נכריה עבודתו. איש כזה בשם צבוע וחנף יכנה ורעתו רבה, שעושה עין של מעלה כאלו אינה רואה ומרבה כבוד העבד יותר מכבוד קונו, ואוי לו כי גם ענוש יענש על מצוותיו ותורתו ויבוש ויכלם כבשת גנב, כי אין זה אלא גונב דעת הבריות: ויש שאינו עושה דוקא כדי שישבחוהו, והוא ירא שמים בסתר ובגלוי, אך ניחא לה אם יודע הדבר לרבים על ידי סבה שיבואו לידע את אשר לו טוב עשה, ישמח לבו בקרבו. גם זה הבל ורעות רוח, כי צריך האדם לקים והצנע לכת עם אלקיך. כל מה שיוכל כדי שיהיו מעשיו לשם שמים דוקא. ואם יארע שיודע הדבר לאחרים וישבחוהו, ויצר סמוך מסיתו הסת כפול שיהנה ויגבה לבו, תכף יחיש מפלט לו ויחשב, מה יתן לי ומה יוסיף לי אם בני אדם, אשר להבל דומים, יהיו משבחים אותי או מגנים אותי. ואם הם ישבחוני ויכבדוני בסברם שעשיתי דבר גדול, הלא יודע אני בעצמי שאין לי להחזיק טובה לעצמי, כי לכך נוצרתי ועדין לא עשיתי אחד מני אלף אלפי אלפים ממה שמטל עלי לעשות לפי מה שגמל עלי ה' טובות וחסדים, והחסד היותר גדול, שהעדיף טובו עלי וחנני דעת וזכני לעשות מצוה זו. במה אקדם ה' על זאת, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, ולכן אכף לאלקי מרום, אשר עד כה עזרני, ויצטער מאד עם כרגע גבה לבו, פן חס ושלום יהיה נכלל בכלל תועבת ה' כל גבה לב, ויחיש מפלט לו ויכנע לבבו: ויש עוד אפן שלא לשמה, כגון שעושה כדי שיהא לו שכר טוב בעמלו לעולם הבא, או כדי לנצל מתוכחות על עוון. ועל זה אמרו (פסחים נ, ב) לעולם יעסק אדם בתורה ומצוות אפלו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. שעל ידי שיזדכך גופו בעשית המצוות ויטהר נשמתו, אז יהיה לו עזר משדי לקים לשמה. אמנם עקר העבודה צריך שתהיה לשמה, שאם לא כן, נמצא שאינו עובד את בוראו, אלא את עצמו להנאתו וטובתו: הנה ענין לשמה הוא שעוסק בתורה כדי שיוכל לשמר ולקים ולתקן הדברים בשרשם במקום עליון לעשות נחת רוח ליוצרנו. וכשיחשב האדם בעמק מחשבות לבם רום גדלת אלקינו ומה אנוש כי יזכרנו, ידע ולבבו יבין שאין טובה גדולה בעולם הזה ובעולם הבא כהיות עובד אלקים ועושה נחת רוח לפניו, ויפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות ד, יז). וראוי לאדם שיאמר, אם הקדוש ברוך הוא בחסדיו וחמלתו רוצה לתן לי שכר על התורה ומעשים טובים שאני עושה, רצוני שלא יהא שכרי אלא שיזכני ויעזרני עוד לעשות רצונו כרצונו, לעשות נחת רוח לפני כסא כבודו, כי אין שכר טוב וגדול מזה: וזה אצלי כונת מה שאנו אומרים בתפלת שמונה עשרה ותן שכר טוב לכל הבוטחים בשמך באמת, ושים חלקנו עמהם, כי השכר הטוב הוא עשית רצונו יתברך שמו ויתעלה. הלא תראה כמה שמחה לאיש ויקר וגדלה אם המלך חפץ בו ובחר בו שיעבד לפניו לרצון לו אפלו בלא כסף ובלא מחיר, וכל שכן אם הוא שפל אנשים, והמלך חפץ ביקרו וכבדו ונשאו שישרת לפניו, בודאי האיש הלזה ישמח לבו ויגל כבודו, וכל העולם מאשרים אותו ואומרים עליו אשריו ואשרי חלקו. אנו, שבחר בנו יוצרנו לשרת לפניו לעשות נחת רוח לפני כסא כבודו, על אחת כמה וכמה שהיא טובה גדולה עד אין חקר. ואם האדם מוסר נפשו למיתה כדי לזכות להיות מזמן לחיי העולם הבא, על אחת כמה וכמה שראוי לקבל אפלו אלף מיתות כדי לזכות לעשות נחת רוח למלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא. כזאת וכזאת יעמיק במחשבתו עמק עמק והגבה למעלה, עד שיעבד עבודתו עבודה שלמה, עבודה תמה, ביראה ואהבה ושמחה רבה, ויהיו כל מעשיו לשם שמים, והבא לטהר מסיעין אותו מן השמים (שבת קד א):

לווה

טוב לגבר כפעם בפעם שילוה מחברו כדי לקים פריעת בעל חוב מצוה. וכן בכמה מצוות האיש ירא את ה', במצוותיו חפץ, מבקש להביא עצמו לידי חיוב ולקימם ונמצא זריז ונשכר. אבל עתה רבים מעמי הארץ עוברים על מצוה זו, כשאין להם הרבה הרוחה, אין חוששים לדחק עצמם אפלו מעט כדי לקים מצוה זו, וכמה רעות עושים. אחת שנועלים דלת בפני לווים. ועוד שבעל המעות שניו יחרק ונמס בראותו את בעל חובו שיש לו לאכל לשבעה ולמכסה, והוא אוכל למעדנים ומכבד אשתו ובניו במלבושים נאים, ולא יוכל להתאפק מלזעק מרה ולקלל קללה נמרצת, ומאחר שהלווה ואינו משלם נקרא רשע, כדכתיב (תהלים לז כא) לוה רשע ולא ישלם. והלווה מן האדם כלווה מן המקום (אבות כ, ט), ראוי לגבר שידחק עצמו וימכר כליו וכל אשר לו בבית ויפרע לבעל חובו, ומוטב שיהא מטל ברעב ובעירם ובחסר כל, ואל יהי רשע לפני המקום שעה אחת. ומה גם אם גם המלוה דחיקא לה שעתא, או אם הוא תלמיד חכם לא יאחר לשלם להם, כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש (משלי כב כג). ואף אם איש עשיר הוא, אם יוכל לפיסו בדברים טובים שימתין לו הנה מה טוב, ואם לאו ימכר מלבושו ויקים מצות פריעת בעל חוב: וכבר כתב בספר החסידים (סימן תנד) שמי שיש עליו בעל חוב, לא ירבה בצדקות וכל שכן שלא ירבה בהוצאות, כי קשה כשאול קנאת המלוה ועינו רעה בשלו, כי כל אשר בעיניו יראה שאוכל ולובש, אמור יאמר יותר טוב היה שיפרע לי. ולפחות יעשה זאת אפוא הלווה, שיפרע מעט מעט, שכל פרוטה ופרוטה מצטרפת לחשבון, ויפיס את בעל חובו, ויהיה מצטמק ויפה לו, וישתדל בכל עז לגד"ל פר"ע, יפה שעה אחת קדם, ובזה ישא ברכה מאת ה' וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים: והמצוה הזאת מטלת על ראשי ומנהיגי העיר היושבים כסאות למשפט, שלא לרחם בדין ולהציל עשוק מיד עושקו, ולגבות אפלו מגלימא דאכתפה, ואם יתן כתף סוררת, כופין אותו בכל מיני כפיות בין בדיני ישראל בין בערכאות של גוים. וחובה מטלת על כל ישראל לעמד לימין השופטים ולהקים דגל התורה, וטובה גדולה עושים. אחת שמצילים נפשו של הלווה מרדת שחת. ועוד שלא תנעל דלת בפני לווים, ועולם חסד יבנה:

לעז

הן רבים עתה עם הארץ, שאין מבינים בלשון הקדש. וכבר רבו ספרי הלועזים לעם לועז, ועוד כל ימי הארץ הרוצה לזכות את ישראל, ימלא ידו לכתב סדרי תפלות וקצורי דינים ותוכחות מוסר השכל בלעז, וזה יותר טוב מלהוציא ספרי פלפולים או דרושים, אחר שהם מנחים בקרן זוית, ואין מועילים אלא לאחד מעיר ופעם ביובל, אבל ספרי הלועזים, יד רבים אנשים ונשים ממשמשת בהם"ויש אנשים ונשים שנפשם חשקה לדרש אלקים ולעסק בתלמוד המביא לידי מעשה, אלא שקצור קצרה ידם מהבין, ומהשכיל לבותם. ובכן הכותבים והמדפיסים ספרים הרבה ללועזים חדשים, עם ישנים הן הם מזכים את הרבים, וזכות הרבים תלוי בהם: והן אמת שסגלת לשון הקדש רבה היא, עד שאמרו שמי שיוכל לדבר לעולם אפלו מלי דעלמא בלשון הקדש, קונה קדשה, והדברים עתיקים. ובכל אות ואות יש רזין עלאין ובונה בשמים עליותיו, ואף אם לא ידע מאי קאמר קמי שמיא גליא ומעשה ידינו כוננה עלינו, אבל כל קבל דנא יש הפרש במבין מה שאומר לאין מבין כהפרש האור מן החשך, ולכן עת לכל חפץ, אחז בזה וגם מזה אל תנח ידך, כי אינך יודע איזה יכשר, ולכן שניהם כאחד טובים. ומי האיש החפץ חיים, ירדף אחר הספרים המועילים לרפואת ולתקון הנפש כאשר ירדף הקורא בהרים, כי על הכל יביא אלקים במשפט, על אשר היה יכול ללמד ולא למד, ותלמוד גדול שמביא לידי מעשה (מגילה כו א קדושין מ, ב). (וחפץ הייתי לכתב קונטרסי, אשר כונתי בהם לזכות את הרבים, בלשון לעז, רק מפני שלשון ספרדי אינו שוה לאשכנזים ואיטליני ושאר לשונות, לכן בחרתי בלשון הקדש, שהוא שוה ומועיל לכל הלשונות, והנחתי מקום לאחרים, אם ירצו לזכות לרבים מעמי הארץ, שיעתיקום בלעז ללשונותם כמו שעשו בספר "שבט מוסר" ויבוא שכרם כפול מן השמים):

לויה

לויה היא מצוה קלה, שהיא קלה לעשותה, שבהלוית ארבע אמות יוצא ידי חובה. וענשה חמורה, שמי שאינו מלוה את חברו, כאלו שופך דמים. ורבי מעמי הארץ אין נזהרים מחמת חסרון ידיעה או מבלי שים לב, (ואוהבי עשיר רבים, ומלוין אותו), ועל כגון זה נאמר (ישעיה ה יח) הוי משכי העון בחבלי השוא. ואמר, ר (חגיגה ה, א) אוי לנו, ששקל עלינו הכתוב קלות כחמורות. מי האיש הירא מעברות, יאזר כגבר חלציו ולא יעבר על שום מצוה, קטנה או גדולה, שאין אתה יודע מתן שכרן של מצוות:

לבישה

ידוע מה שפרשו על פסוק (עמוס ד יב) הכון לקראת אלקיך. שצריך להיות הדור בלבושו בשעת עמדו בתפלה (שבת י א) או בעסקו בתורה, אשר שכינה כנגדו. אפלו יושב יחידי בביתו, צריך לעמד כעומד לפני שרי העיר, הכל כמנהג המדינה. ורבים עוברים על זה בהתפללם תפלת ערבית בביתם, או בעסקם בתורה לראש אשמורות. וצריך לזהר מאד, דכתיב (שמואל א, ב ל) כי מכבדי אכבד וכו': ובענין המלבושים ראוי לאדם להתנהג בדרך אמצעי לפי מה שהוא אדם ולפי המקום, ואף אם חננו ה' עשר, לא ילבש בגדי רקמה חשובים מאד, אי משום שעובר על בל תשחית ואי משום כי נפש הוא חובל, שמביא לאדם לידי גאוה, וסימן לדבר, גאות לבש, ואי משום דמגרי בה יצר הרע ועין הרע, ואי משום שגורם שגם אחרים, שאין ידם משגת, יראו ממנו וירצו לעשות כמעשהו, וסוף שלווים ואינם משלמים או גוזלים וחומסים, ובפרט הני נשי שמרבין במיני בגדי זהב, משי ורקמה ותכשיטין חשובים, מינים ממינים שונים, וגורמים רעה לעולם, כי אשה רעותה קנאה, וכל מגמתן להדמות אחת לאחת, ואף אם בעלה קצור קצרה ידו, לא יוכל מלט מלעשות רצון אשתו, כי קשה תרבות רעה בתוך ביתו (ברכות ז ב), ומתוך כך רבו הנדוניאות והוצאות הנשואין, עד שרבות בנות באות לידי בזיון בהגיען לפרק בתולה נשאת, אב ואם בוכים ומבכים בצער מתחולל, ואין להם מושיע, וכהנה רעות רבות וצרות שעוברות על ראש העניים, ומי גורם כל זה, רבוי ההוצאות ומותרות המלבושים שנעשו קבע: וראוי למנהיגי הקהלות לתן לב ולגדר גדרים ולתקן תקנות לישוב העיר ולתקון העולם. ומזקנים נתבונן, שתקנו כמה תקנות מפני דרכי שלום ומפני תקון העולם. ובכמה דוכתי בש"ס אשכחן, שחיבו את העשירים להקל בכבודם כדי שלא לביש את מי שאין לו (תענית לא א). ואף מי שהוא עני, יתנאה במה שיש לו בגדים נקיים, ואשת חיל מי ימצא, צופיה הליכות ביתה, שלא יהא בעלה ובניה בבגדים קרועים או מטנפים, וזהו כבודה וכבוד בניה ובעלה, דרבי יוחנן קרי למנה מכבדותי (שבת קיג, ב). ומתוך כך פרשו רבותינו זכרונם לברכה מאי דכתיב בשבת (ישעיה נח יג) וכבדתו, כבדהו בכסות נקיה (שבת קיט, א): ואשריהם ישראל, אפלו עני שבהם יש לו מלבוש לשבת. אבל מי שידו משגת, מה טוב ומה נעים שיקים דברי האר"י זכרונו לברכה שיהיו לו ארבעה בגדים לבנים, ושיהיה לו גם החלוק והמכנסים ונעלים אשר ברגליו, ואפלו הכובע ששוכב בו, מיחד לשבת בפני עצמו באפן שלא יערב חל בקדש כלל וכלל. ובכלל הזהירות, שילבש מלבושי שבת בערב שבת, ולא יקרב לקבל קדשת הדרת השבת בבגדי חל כמנהג איזה אנשים באיזה מקומן, כי מנהג רע הוא, וזריזין מקדימין למצוות: טהר ידים יוסיף אמץ להזהר ולהשמר מאסור שעטנז, ויחקר בשבע חקירות ודרישות על ענין חוטי התפירה, כי רבה המכשלה בין החיטים שתופרין בגד בחוטי פשתן, ויש חוטים שמחזיקין אותם לקנבוס, וגם הם פשתן גמור, ואין לסמך אחזקה, רק יבדק ויחקר עד מקום שידו מגעת, עד שיתברר לו ברור גמור שהוא כשר. וירא שמים יצא ידי כלם, ולא יתפר בגדיו אלא בחוטי משי. ומה טוב ומה נעים מנהג חסידי אשכנז, שאין לובשין בגדי צמר כלל, דשכיח טובא שאמן העושה הבגדים לפעמים נקרע לו באמצע הבגד ותופרו בחוט פשתן, והוא דבר הנראה לעינים כשנופל הצבע מן הבגד. ולפי חמר שבו צריך זהירות וזריזות יתרה. צא ולמד מנוטריקון שבו שטן עז, ועל זה כבר אמרו הלובש שעטנז אפלו שעה אחת, אין תפלתו נשמעת, חס ושלום. מה אנו ומה חיינו, לכן כל אדם יזהר בלבושו לכבוד צור קדושו: