פלא יועץ/ו

ותרנות

ותרנות היא מדה טובה, כשהוא ותרן בממונו לדבר מצוה לעשות צדקה וגמילות חסדים וכל המצוות כתקונן. ולמפרסמות אין צריך ראיה, וכל העולם מאמינים שהמוציא הוצאות לדבר מצוה הוא מלוה ה' ברבית לערך אלף למאה ויותר, דבר שאין לו קצבה, ואוכל פרות בעולם הזה עשר וכבוד והקרן קימת לעולם הבא. אך בשעת מעשה כך לא יעשה, כי יצר סמוך עושה שלבו יקשה ובחשך יכסה ולא יראה כי טוב לפי רב המעשה אם מוסיף מוסיפין לו ואם פוחת פוחתין לו, ומי פתי ימשך ידו מלהוציא ממון זולתו כי הוא צוה ויחשב לו מצוה ומרבה לו טובה, הרי זה דומה למאי דאמרי אנשי בעלים נותנים, עבדים בוכים. אין זה כי אם רע לב, כי יצר הממון הוא עז כעזאזל וקשה כברזל, ולא לחנם אמרו (ערובין טה ב) אדם נכר בכיסו, כי האיש אשר עינו רעה בממונו חסר יבואנו, מכל מצוה ומכד) מדה טובה ימנענו, ועל דעתו ועל דעת קונו יעבירנו, וירבו רעותיו ואנחותיו, ויכלו בהבל שנותיו, והוא לקברות יובל, ואחריתו יהיה נבל. לא כן האיש אשר עינו רחבה, ירוץ לכל מצוה באהבה, ויושב עם כל אדם באחוה, וירבה כבוד ביתו, והיתה כבוד מנוחתו, אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא: והן אמת כי גם מדת הותרנות היא ככל המדות אשר יש שחננו ה' טבע טוב וזו מתת אלקים היא, ויש שטבעו ומזגו רע וידיו לו אסורות ולא ישלט בממונו אפלו לעצמו, זו רעה חולה (כידוע ממעשה שהביא בספר "קב הישר" בעשיר שהיה זהיר במצות מילה, עין שם). אבל יש כח ביד האדם אשר מצא חכמה, להוציא ממסגר עצמו בעצה ובתחבולה יעשה מלחמה ומעט מעט יגרש את רוח הטמאה. ועל זאת יתפלל ליוצר נשמתו, שיציל אותו מצרתו, ולפם צערא הנה שכרו אתו, והבא לטהר מסיעין אותו (שבת קד, א): והנה מי שמכיר בעצמו מדתו הרעה שהוא כילי ועינו רעה, וכן לענין כל מום רע ופתח טועה, דבר טוב נמצא בו שלבו יחיל בקרבו, ויש תקוה שישוב בתשובה. וכן הלומד ספרים וישמע המורים סוף שיערים ויתחזק לשמר דרכי ה' ישרים. ואם לפעמים יתקפנו יצרו וטבעו ועמדו זרים, שוב ישוב וראש ירים על פי התורה ובעצת השרים. אבל היצר הרע חכם, כל שוגה בו לא יחכם, חלק משמן חכו, ועושה לאיש שיהא שמח בחלקו, שכבר השלים חקו, ונגד ה' דרכו, ותורת אמת לא יהגה חכו, ולא ישמע קול מוכיחו ולא יעזב רשע דרכו. והאיש החפץ חיים ידבק בתורה ובלומדיה, כי גדולים מעשיה, שהיא נותנת חיים לעושיה, והמכתב מחזירו למוטב, והשמיעה יורה דעה ויצמיח ישועה. וזה כלל גדול, מעוז ומגדול, לכל מדה ומדה, ולכל סדר עבודה, ידע נאמנה, הלוא טוב אמנה, כי גדלה חובתו, לעבד עבודתו, לפי שכלו וכחו כאשר יוכל שאתו, והאיש אשר הון ועשר בביתו, לפיהן ישיב גאלתו, יבואו ויגידו צדקתו, ואשר כביר מצאה ידו והאלקים אנה, לפם גמלא שחנא (כתובות סז א), ואף אם מרבה מצוות כרמון, והפליא לעשות צדקות בממון, ענוש יענש כאשר ישית עליו מלך המשפט, אם לא יעשה כמשפט, ונקרא מעות על אשר כדמבעי לה למעבד לא עבד. וידוע מעשה בת נקדימון בן גריון (שם סו, ב), שהוא מבהיל הרעיון, ומי זה ערב אל לבו לומר זכיתי ויצאתי ידי חובתי. לכן חובת האיש אשר בצל שדי יחזה, שכל אשר בכחו לעשות יעשה, ולעולם יהיה כנושה, אפלו אם הוא כרבנו משה, ויוסיף ידו להקריב אשה, אולי ירצה: אמנם בענין הותרנות לדבר מצוה יוכל כל איש לצאת ידי חובה ולומר זכיתי בה, כי יש לדבר קצבה אחד מעשרה, זוהי דרך ישרה. ואחד מחמשה, זו מדה גדושה, עושה אלה אל ישוב נכלם, ולא ימוט לעולם. ויש ותרנות שהיא רעה ומדה גרועה, כגון מי שהוא ותרן בממון זולתו, ומרבה בהוצאות שלא מדעתו ושלא ברשותו, ואף אם מנהו חברו שליח לעשות שום הוצאה מממונו מכל מקום אלו דברים שה"ן להם שעור, וצריך למד ולירד לסוף דעתו של חברו ואל יבזבז לרעך כמוך. ותנינא (אבות ב יב) יהא ממון חברך חביב עליך כשלך. ועל כל פנים לא יקמץ יותר מדי כאשר תשיג דעתו דניחא לה לחברה בהכי. וכן הדין לגבאי הקהל שלא יעשה פזר גדול וגם לא כל כך יקמץ, כי הוא חוטא ולא לו, אלא יכלכל דבריו במשפט לפי הענין ולפי המקום ולפי הזמן, כל כי הא צריך דעת לנהג כשורה בלי תוספת ומגרעת, וגם אם להוציא הוצאות לצרכו וצרך אנשי ביתו ידו הדה, צריך שיהיה במדה. ואם יש לו, ייטיב לו וירבה כבוד ביתו, ויאכל וישתה ויתכסה כפי שאתו, איש כברכתו: ומדת הותרנות בבית צריכה רבה, והיא גזרת יהלום לענין השלום, ואבן טובה לענין האהבה. מה טוב הותרנות לכל אשר אתו, משים שלום בין אדם לחברו ובין איש לאשתו, ומבריח קטטה ואיבה, ועל כל פשעים תכסה אהבה (משלי י יב), וגם מתן אדם ירחיב לו (שם יח טז), ולא תאנה אליו רעה ונגע לא יקרב באהלו (תהלים צא י). ולפעמים שמדת הותרנות תחיה בעליה ותצילהו מצרה וצוקה, מה טוב חלקה, לא ידע אנוש ערכה. וכילי כליו רעים, רע לשמים ורע לבריות ורע לביתו ורע לעצמו, וירחיק ממנו אוהב ורע ולא ינוה בנוה שלו, כי מרבה מחלקת וקטטה, וגורם נפש כי תחטא, ויקחו ממונו שלא מדעתו, ולא תמוש רעה מביתו, ויהיה נמאס ונבזה, דל ורזה, וימסר נפשו למיתה, וירד מטה מטה: צא ולמד מה שאמרו בירושלמי שאסור לאדם לצמצם מאד בהוצאת אנשי ביתו שלא מדעתם ורצונם בשביל להרבות בצדקות ומעשים טובים, כי לא לרצון יהיה לפני שוכן מרומים, כי חייהם קודמים. ובלבד שלא יוסיף ולא ירבה להוציא יותר מדי במאכלות ומשתאות ומלבושי רקמה, וכיוצא בהן דברים של מה בכך הבל המה, כי הוא עובר על בל תשחית, ובמקום להשליך לאבוד ללא צרך או לדבר עברה, אם היה מוציא למצוה מה טוב חלקו ומה נעים גורלו: וכבר ידוע מאמר דוד המלך עליו השלום שאמר (דברי הימים א, כב יד) ואני בעניי הכינותי. ופרשו רבותינו ז"ל (ירושלמי פאה פ"ד ה"ב) שהיה מצמצם בהוצאתו ותענוגות מלכים עד שרבה וקבץ הון רב לבנין בית המקדש. והתורה חסה על ממונם של ישראל עד שאמרו (כתובות סז ב) שהרוצה לבזבז לצדקה אפלו הכי אל יבזבז יותר מחמש שמא יעני, על אחת כמה וכמה לדבר הרשות או לשפך ולהשליך לאבוד כדרך עשירי עם אשר כביר מצאה ידם, ולו חכמו ישכילו זאת, שבמה שמשליכים לאבוד והמלאכה נמבזה היו יכולים לשמח לב שפלים אמללים ולהחיות רוח נדכאים, ואף אם מרבים לתן לא בשביל זה העשירו העניים ועדין בתיהם ריקים וחסרים כל טוב, ואם היו העשירים נותנים להם המותר שלהם ומה שנראה בעיניהם מכער, אצל העני הוא משבח ומפאר, ומה שאצל העשיר הוא דשון, אצל העני הוא ראשון וחביב כאישון. ומעצת היצר הרע המראה לו שהוא בושה וכלמה לתן דברים של מה, ומי שיש לו מח והוא בר דעת ישית עצות בנפשו וימלך בקונו איך ובמה ומתי וכמה ראוי להוציא ובמה ראוי לצמצם, וינהג כשורה בדרך ישרה לפי מה שהוא אדם, באפן שיהיה תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם:

ודוי

ודוי צריך לזהר בו מדי אמרו אותו, לא יגרע אפלו פעם אחת לאמרו בהכנעה רבה ובכפיפת ראש ובקול בוכים ובדמע לב על מנת שלא לשוב לכסלה. ובהחסיר אלו התנאים ההעדר טוב ממציאות הרע, כי הוא חצפא ועזות פנים וכדי בזיון וקצף, כי יחרה אף ה' וקנאתו כי יאמר, הקריבהו ודוי זה לפחתך או לאיש כמוך הירצך או הישא פניך. ואוי להם לבריות מעלבונו של הקדוש ברוך הוא, ולולא ה' צבאות ידין אותנו כאנוסים וכשכורים הן גוענו אבדנו, חס ושלום. אבל נחמתנו בענינו ומעוט ערכנו. על כל פנים חובה מטלת עלינו להשתדל ברב עז בכל כחנו, וה' אלקים יעזר לנו. ויציר בדעתו כעומד לפני מלך רם ונשא אים ונורא אשר לגדלתו אין חקר והוא עפר מן האדמה להבל דמה ואומר לפניו אמנם אנכי חטאתי לך, כך וכך עשיתי, ועל כל פרט שמזכיר יחשב כי טוב היה לו שימות אלף מיתות ואל יעשה עברה קטנה להכעיס את בוראו. ויחשב גם כן שהוא מגיד צרתו לפני אביו שבשמים, כי רע ומר לו על אשר חטא על הנפש ועל אשר חוטא והולך ואינו יכול למשך ידו ועל אשר חשכו עיניו מראות גדל רעתו ואינו מצטער ובוכה על חטאתו. ויחשב אנה אפנה לעזרה ולמי אגיד זאת הצרה הגדולה אשר לי על העבר ועל ההווה, אין לי אלא לברח מלפניך אליך, ולהתחבא מכעסך תחת כנפיך, וצרת נפשי אליך אגיד כי אתה הוא מנת חלקי, אתה תאיר נרי ותגיה חשכי (תהלים יח כט): ומה טוב ומה נעים לומר לפחות פעם אחת בשבוע סדר הודוי בארכה, ולהזכיר כל פרטי חטאים ועוונות, כי בזה יתן אל לבו לשוב מדרכו. ויש בדבור תועלת גדול לפי צפוני סודות לטהר פגם האותיות והמדות, וזו אחד מהדברים שנודעה אהבת ה' שרצה לזכות את ישראל שבשביל שמתודה את אשר חטא מקים מצוה דאוריתא ונוטל שכר טוב. אין חך מתוק מזה: וראוי ליראי ה' וחושבי שמו לישב בדד כפעם בפעם, ולעין כל פרטי הודוי אחת לאחת, על איזה מהן צריך תקון, ועל איזה מהן צריך להזהר ולמשך ידו לעשות גדר וסיג ומשמרת למשמרת. ככה יעשה וירשם בכתב ויקבל על עצמו לשמר ולקים בכל תקף ולא יעבר, ואז יקוב לומר הודוי כדת מה לעשות וישפך שיחה ידרש סליחה, ואז בודאי יעשה פרי למעלה ונרצה לו לכפר עליו. ככה יעשה האיש החפץ חיים הרוצה בתשובה, ואשר הוא יהודי ורוצה לילך בדרך טובה, כך היא החובה, ובזה יזכה ויירש טובה וברכה לעולם הבא:

ויהי נועם

ויהי נעם צריך לאמרו קדם כל מעשה טוב, בין בדבור בין במעשה, וזאת נחמתנו בענינו כי דלונו מאד ואין אנחנו יודעים לכון בשום דבר כונות הראויות לכון, כי כל דבור ודבור וכל מעשה ומעשה יש בו רזין עלאין ורזי דרזין ובונה בשמים עליותיו, ואפלו החכמים היודעים צפוני סודות לא יוכלו להשיג אחד מני אלף אלפי אלפים ממה יש תעלומות חכמה, כל שכן אנן יתמי דיתמי שאין אנו יודעים כלום אלא דברים כפשטן, רק זאת תהיה נחמתנו אשר גלו לנו רבותינו זכרונם לברכה כי כח מצוות האל יתברך פועלות בסגלה ועושות רשם למעלה אף שנעשות בלתי הכונה הפרטי, ורק שיכון בכללות שעושה המעשה הזה לקים מצות אלקיו ולעשות נחת רוח לפניו ולתקן הדברים בשרשן לדעת כל הקדושים ולדעת הקדוש ברוך הוא יתברך שמו (וידי עשתה משל נאה על זה, הלוא הוא כתוב בבית תפלתי שלי, לך נא ראה): ועל זה יתפלל קדם כל מעשה וכל דבור, שיאמר ויהי נעם ומעשה ידינו כוננה עלינו, ואף שבלי אמירת ויהי נעם גם כן המצוה פועלת למעלה בדרך סגלה, מכל מקום חלוק יש, שהרי בודאי אינו דומה המכון למי שאינו מכון, שהמכון פועל יותר ומעורר הדברים העליונים ביותר. למה הדבר דומה, לחבל ארך, שראשו אחד בארץ ביד האדם וראשו השני מגיע השמימה, שכיון שמחזיק האדם בידו הראש האחד, הרי הוא מנענע את הראש השני, אבל כל כמה שיחזיק בה בחזק יד וינענע בכח יותר עושה רשם ומנענע למעלה. כן הדבר הזה, שיותר שיכון בכונות הראויות לכון גורם יותר התעוררות למעלה לעורר את האהבה וליחדא שמא דקדשא בריך הוא ושכינתה. וזה כונת תפלתנו באמרנו ויהי נעם, שיכונן ה' מעשה ידינו בשמים ממעל כאלו כונו בכל הכונות הראויות לכון, ותפלה עושה פרות. וגם בפסוק זה יש רזין עלאין בכל אות ואות וכל תבה ותבה, והיה ראוי לנו שנאמר ויהי נעם על הויהי נעם: ותקנו לנו רבותינו ז"ל לומר ויהי נעם וקדשה דסדרא בכל ליל מוצאי שבת, ומפרש סודו בזהר הקדוש (ח"א קצז) שהוא לעורר רחמים על דין גיהנם שלא ישלט בנו, ועל כן שפר קדמי לכון באמירת ומעשה ידינו כוננהו, שלא תצא תקלה מתחת ידינו ולא שום דבר שאינו מתקן, כדי שלא נתחיב בדינה של גיהנם, על זאת ישפך נפשו לפני ה' בתחלת השבוע שיכנס בשלום ויצא בשלום ולא יכעיס בה את בוראו. וכן יום ליום יביע ולילה ללילה. ומנהג ישראל שאין אומרים סדר ויהי נעם במוצאי שבת שחל יום טוב בתוך אותה שבוע, אבל לפי דעת המקבלים ראוי לאמרו אפלו במוצאי שבת שהוא חל המועד, וכן יעשו הצנועים בינם לבין עצמם. ואפלו על דברי הרשות המכרחים טוב לומר לשם מצוה ויהי נעם וכו', זה הדבר עושה פעלה ותועלת גדול, כי הלא לאמונה אין לך דבר בעולם שאין לו שרש למעלה, וכל מה שברא הקדוש ברוך הוא בעולמו לא בראו אלא לכבודו, וכל עמל אדם הוא לברר ולהוציא האור ניצוצי הקדשה, וכל הדברים עתיקים ועושים רשם בשמים ובלבד שיכון לבו לשמים:

ועד

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (אבות א ד) יהי ביתך בית ועד לחכמים. ומי שחננו ה' רחב בתים יעשה זאת שיהיה ביתו בית מושב לכל עת שרוצים החכמים או יראי ה' וחושבי שמו להתועד לעסק בתורה או לדבר מצוה, ואל יחוש לטרחא יתרה שיהיה לבני ביתו לנקות הבתים, ואשה יראת ה' היא תתהלל (משלי לא ל) שתתן יד לבעלה לעשות כל דבר טוב ולא תחוס על יגיעתה וטרחתה, כי טוב סחרה ויערב לה כל עמלה נגד רב טוב הצפון לה. וכן לא יחוס על ההוצאה אם צריך לעשות, כי למצוה רבה יחשב לו, שעל ידו לומדים תורה ברבים. ואם גדול המעשה את היחיד לדבר מצוה, על אחת כמה וכמה טובה כפולה ומכפלת למעשה את הרבים. ושנינו (אבות ה, יח) כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו. ובהיות הועד בביתו שכינה שורה בביתו וברכה שורה בביתו כדכתיב (שמות כ כא) בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך. וראיתי אנשי מעשה שהיו משתדלים לעשות ברית מילה בביתם כדי לזכות שיבוא אליהו זכור לטוב לביתם, ועל אחת כמה וכמה ראוי להשתדל שתבוא השכינה לביתו. ואף על פי שאפלו אחד יושב ולומד שכינה עמו, אינו דומה השראת שכינה של יחיד להשראת שכינה של רבים, והרבה חלוק והפרש יש. ועוד, שבהיות הועד בביתו גם הוא יהיה נטפל לעושי מצוה, ואפלו אם אינו לומד עמהם ואינו מבין מה שלומדים אי אפשר שלא ילמד איזה דבר מהם. משל לנוגע באפרסמון שאי אפשר שלא יקלט מריחו. ויחשבו איש ואשה אשר חנן ה' להם בתים, כי לא במותם ילכו אתם ואיזה בית אשר יבנו להיות להם בית מושב לעולם הבא, כי אם בעשות זאת יבנו בית נאמן לעולם הבא, ולכן לא יקפידו על הטרחא נגד המנוחה, ויתאוה כל אדם מתי יבוא לידו לעשות בביתו הועד, וכל מי שעוזב ביתו לאחרים לדבר מצוה הוא דבר טובה. כל קבל דנא לא יקבל אדם לעשות בביתו ועד למחלקת או למושב לצים וכדומה, אפלו אי יהבו לו כל חללי דעלמא, כי שם הרגיעה הרשעה והוא נוטל חלק בראש על כל הרעה לעולם הבא. אוי להם, כי גמלו רעה לתן יד לפושעים, ידם במעל תחלה, רעה תבוא עליהם נגע ומחלה, כי יאמר ה' הגמול הזה קויתי על שנתתי לך בתים. ודי בזה למי שיש לו לב טוב, יברח מקטב, וימאס ברע ויבחר בטוב, כי במדה שאדם מודד גם ה' ימד, ובית צדיקים יעמד: