פלא יועץ/ה

הילול

ראוי להלל ה' על כל הטובה שעושה עמנו, ואף שאלו פינו מלא שירה וכו' לא נספיק להללו ולו דומיה תהלה. על כל פנים בלא כלום אי אפשר, וראוי לכל אדם מעת לעת ומפקידה לפקידה להודות ולהלל את ה', ובפרט כשמספר איזה ענין שעשה והצליח, תכף יהיה שם שמים שגור בפיו ויאמר, שבח לאל יתברך כי הפליא חסדו לי ועד כה עזרני לעשות כך וכך. אפלו אם יש לו יסורין יש לו להלל לה' שזכהו להיות מכלל אשר יאהב ה' יוכיח, ושאינו מכלל משלם לשונאיו, ושלא יסרו ביסורין יותר קשים ומרים, כי הוא רחום בדין וגובה חובתו של אדם בטובתו. ואם העדיף ה' לו טובה יותר על אחרים ראוי לו להלל לה' המעדיף טובו עליו שלא בזכות רק ברחמיו ובחמלתו, כי כמה טובים ממנו חסרים כל טוב. ויכנע מאד ויקבע בלבו אמונה שלמה כי הוא הנותן לו כח לעשות חיל ומידו הכל ולו נתכנו עלילות: ועל אחת כמה וכמה ראוי להלל לה' האיש אשר העדיף ה' טובו עליו בטובות הנפש וזכהו להיות חלקו מיושבי בית המדרש וחננו חכמה ודעת, ועל הכל אם חננו ה' להיות שלם באיזה מדות טובות ולהכיר איזוהי דרך ישרה יותר מאחרים אשר דרכם ישרה בעיניהם והיה להם העקב למישור. וכן אם הזמין ה' לו איזו מצוה והצילו מן העברה, הן אלה טובות גדולות מכל חיי העולם הבא. ואם אמרו (ברכות לד, ב) במלך שכיון שכרע שוב אינו זוקף להורות הכנעה לפני ה' שהעדיף טובו עליו, כל שכן וקל וחמר מי שהעדיף לו ה' טובות הנפש, כמה וכמה חיב לכנע ולומר קטנתי מכל החסדים כי אף זו מתת אלקים היא וצריך להודות לו ולברך בשמו. וזו ענך מצוה ממה שתקנו לנו חכמים ז"ל לקרא את ההלל על הנסים ועל הפרקן כמו שכתב הרב ספר החרדים. ומכלל חסדי ה' ומשפטי ה' ישרים משמחי לב שמה שאנו מברכים אותו ומהללים לשמו על הטובה שעושה עמנו יערב לו וה' יחשב לנו למצוה ומקבלין עליה שכר עד שאמרו שכל מי שנעשה לו נס ואומר שירה (עי' מדרש תהלים שוחר טוב יח ו) הנה שכרו שעושים לו נס אחר שנאמר (תהלים נ כג) זבח תודה וכו' אראנו בישע אלקים. היש חך מתוק מזה, לכן הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו: א. מנם לענין הלול בני אדם יש בדבר סור מרע, כגון מאי דכתיב (משלי כח ד) עזבי תורה יהללו רשע אשר הוא בכלל רעת החנפה כי רבה היא. ככתוב בספרים וכמו שכתבנו קצת במקומו, וכן איש מתהלל במתת שקר, ואפלו המתהלל במתת אמת ענוש יענש. ובהלול מעשה הצדיקים יש בדבר צד מצוה אשר ישמעו ואשר ילמדו לעשות כמעשיהם, כי קנאת סופרים תרבה חכמה (ב"ב כא, א). אבל צריך לשקל בפלס שלא תהא מצוה הבאה בעברה, כגון לומר שבחו בפניו שיוכל לבוא לידי גאוה ועובר על לפני עור, וכן אם אומר שבחו בפני שונאיו נכשל באבק לשון הרע שמתוך שבחו בא לידי גנותו. וכן יש לו לזהר כשמספר בשבחו שלא יהא בפני אנשים שיש לחוש שיפילו בו עין הרע. וכן יש לזהר שלא יגרם הפסד או שום דבר נזק לחברו שלא לרצון יהיה לו בשבחו אותו על דרך מברך רעהו בקול גדול בבקר השכים קללה תחשב לו (משלי כז יד). ולפעמים ראוי להללו בפניו על מעשיו הטובים ולהודיעו גדל מצותו ומתן שכרו כדי שיתחזק במנהגו הטוב וכה יוסיף, אבל ראוי לצרף בדבריו לומר אליו שאל יחזיק טובה לעצמו כי לכך היתה יצירתו ואין אדם יכול לצאת ידי חובתו. והמקבל טובה מחברו ראוי להללו ולברכו בסתר ובגלוי שלא להיות כפוי טובה, ואפלו על פרוסת לחם שאוכל אצל בעל הבית תקנו רבותינו ז"ל (ברכות מו! א) שיברך לבעל הבית. ואמרו (שם נה, א), שהמונע מלברכו מקצר ימיו ושנותיו. דכתיב (בראשית יב ג) ואברכה מברכך. כמפרש בש"ס, כל שכן המקבל מחברו טובה יתרה וכל מין הנאה בין כסף בין שוה כסף שמחיב לברכו, ובזה יחולו ברכות על ראשו. וכבר אני עני סדרתי סדר תפלה למקבל הנאה, הלוא היא כתובה וסמכתיה בבית תפלתי בסיעתא דשמיא. וישא ביום ההוא קל וחמר, על אחת כמה וכמה ראוי להלל ולברך לה' אשר מידו הכל וכל המהנים אותו שלוחי דרחמנא נינהו, ואין קץ לטובותיו וחסדיו אשר עושה עמנו בכל יום תמיד ולו נאוה תהלה:

הלבנה

ידוע חמר אסור מלבין פני חברו ברבים שאין לו חלק לעולם הבא (ב"מ נט, א). ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות מג ב) מוטב לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חברו ברבים. הן בעון רבים מעם הארץ כי יהיה ריב בין אנשים מחרפין ומגדפין זה את זה וכל אחד מזכיר מומי חברו את אשר לא טוב עשה מימי קדם ובשנים קדמוניות, ולא עוד אלא שאומר עליו את אשר איננו בו, ונהי דזה חמור מצד שהוא מוציא שם רע, אבל כשמחרפו במה שהיה בו הוא יותר חמור, דבמה שאין בו ליכא כל כך הלבנה כמו שמזכיר לו עונות ראשונים, אזל סמקא ואתי חורא והרי זה כשופך דמים. והעושה זה אינו שב בתשובה, שדומה לו שאין בידו עון ואומר מה בכך, האמת אמרתי ואינו שם על לב כי גדול עונו מצד חמר אסור הלבנת פנים כאמור. ויש שמלבין פני חברו גם בלא דעת, שמדבר לפניו בגנות מומין שבו, או בגנות מעשים שעשה הוא אף שאינו מתכון עליו, הרי הוא נלכד בסרך הלבנה, ולכן יפה שתיקה כי ברב דברים לא יחדל פשע. אמנם לאפרושי מאסורא שרי, כגון איש שעובר על דברי תורה ומוכיחו על פניו בסתר כדת מה לעשות והוא מחזיק בטמאתו, סוף סוף ראוי לחרפו ולגדפו ולהלבינו ברבים למען ישוב מדרכו הרעה וילך בדרך טובים:

הליכה

הליכה יש בה סור מרע, על דרך דכתיב (תהלים א א) אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים וגו'. וכמו שאמרו (טוטה כב א) שכשהולך לדבר מצוה שכר פסיעות יש. ואמרו שמכל פסיעה ופסיעה נברא מלאך אחד. גם את זה לעמת זה כשהולך לדבר עברה, וידיעת ההפכים אחת היא. ואשרי מי שהוא כלוא בבית מיושבי בית המדרש, כי הליכה בין אנשים שלא על מנת לעסק בתורה הרי רגליו לנחשתים הגשו והיצר הרע פרש רשת לרגליו, ובחזרתו קפה של שרצים עוונות ופשעים תלויה לו מאחריו. והנה היצר הרע מורה טלפים ושבעים פנים לטהר את השרץ ואומר לו שראוי להיות מערב עם הבריות משום דרכי שלום, ושמתוך שהוא יוצא החוצה אל העין עיניו תחזינה וידע את מכות הארץ ההיא ויגדר גדרים, ולפעמים מתוך הדברים נמצא דבר טוב שידבר דברי מוסר ויראת השם להישיר את חברו, והאיש הירא לא יאבה לו ויהיו רגליו מוליכות אותו לבית המדרש, כי אין ספק מוציא מידי ודאי, ויהא מחשב הפסד מצוה שהוא מפסיד מלעסק בתורה, כי יפה שעה אחת בתורה ומה שהוא מפסיד שאפשר שיבוא לידי דבורים אסורים וראיות אסורות וכהנה רעות כנגד השכר שאפשר אולי תבוא איזו מצוה על ידו. והאיש הירא את ה' במצוותיו חפץ מאד מגלגלין זכות על ידו בהיותו כלוא בבית וכל הדרכים בחזקת סכנה ואין ראוי לאדם לילך באתר דשכיח הזקא אפלו לדבר מצוה (יומא יא, א). ואם כך אמרו על הזק הגוף על אחת כמה וכמה על הזק הנפש: והתלמיד חכם לא ישמע לקול מלחשים האומרים שכן דרכם של תלמידי חכמים גדולי ישראל שיוצאים כפעם בפעם קרית חוצות, כגון ביום הששי או בליל מוצאי שבת או באיזה יום מימי הקיץ לטיל, האנשים האלה שלוחי דיצר הרע הם וגירי דילה, אף אתה אמר אליהם, הנח להם לגדולי ישראל שהם ידעו את אשר עשו וכונתם רצויה לשמים ואין אתנו יודע אלא מה שאמרה תורה (יהושע א ח) לא ימוש ספר התורה מפיך, וכתיב (איוב ז יט) לא תרפני עד בלעי רקי, ואמרו רבותינו ז"ל, שאפלו על זמן כדי בליעת הרק שואלים דין וחשבון לעולם הבא. אוי לנו מיום הדין ומיום התוכחה. ואין לך טיול טוב מבית המדרש שהוא פרדס לצדיקים וגורם להם לטיל בגן עדן. וישא קל וחמר מאדם שהוא טרוד בפועליו או בחשבונותיו שאינו חושש לכבוד הבריות ואינו הולך בין אנשים ולא לטיל, כל שכן אנחנו שהיום קצר והמלאכה מרבה ארכה מארץ מדה, לו יחיה גבר שנין אלפין לא יספיקו לו, והזמן יקר הערך וכל רגע שיפסיד הוא פסידא גדולה דלא הדרא. וכבר כתבו חכמי המוסר שזה דומה למי שאומרין לו קח לך אוצר גדול של זהובים ומנה אותם וכל מה שתמנה יהיה שלך, שלא ינום ולא יישן לא ייעף ולא ייגע להיות מונה והולך בכל כחו, על אחת כמה וכמה להרויח חיי העולם הבא ולעשות נחת רוח ליוצרו, ועל זה נאמר (משלי ב ד) אם תבקשנה ככסף וכמטמנים תחפשנה אז תבין יראת ה': ואמנם יש הליכה של מצוה על דרך דכתיב (שמות יח כ) והודעת להם את הדרך ילכו בה זו הוצאת המת והכנסת כלה ולבקר חולים ולנחם אבלים וכדומה (ב"מ ל, ב). אבל צריך לשקל בפלס ולעמד על המשמר שלא תהא מצוה הבאה בעברה ולא יצא שכרו בהפסדו חס ושלום. וידוע שבמצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים תלמוד תורה עדיף דכתיב (משלי ח יא) וכל חפצים לא ישוו בה. אמנם פעמים שבטולה של תורה זהו קיומה (עי' מנחות צט ב), וראוי לתלמיד חכם לרוץ למצוה ולהיות נמנה עם חבריו לדבר מצוה כדי שממנו יראו וכן יעשו וזכות הרבים תלוי בו:

הקפדה

הקפדה היא תולדת הגאוה מנפש ועד בשר תכלה, כי חייו אינם חיים ומאבות יצאו תולדות ותולדי תולדות שגורם לבוא לידי שנאה ותחרות ומחלקת ולשון הרע וכהנה רעות רבות. ומאן דקפד מן שמיא קפדין בהדה על כל דבר פשע, כל קבל דנא המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו (יומא כג, א) ואף בשרו ישכן לבטח. והן אמת שמדת ההקפדה רוח היא באנוש ומדה רעה מן הבטן ומן ההריון, ומי שטבעו שלא להקפיד כלל זו מתת אלקים היא, וכן על זה הדרך בכל המדות הרעות והאסורות, אבל הן אדם שליט ברוח ועל ידי השתדלותו יום ליום במחשבות טהורות ושקידתו בספרי מוסר, יש כח בידו להחליף מדותיו רע בטוב ולסור ממוקשי מות ולשמר את דרך החיים. וקצת דברים יתן האיש את לבו אליהם להנצל ממדת ההקפדה הלוא הם כתובים לעיל בערך "אהבת רעים" ובערך "גאוה" ישמע חכם ויוסף לקח: וביותר צריך לזרז שלא להקפיד על אשתו ומשרתיו ובני ביתו, כי יצר סמוך מסיתו הסת כפול שיתמלא רגז להקפיד מאד בעברם על דעתו. אבל האיש הירא את ה' אז יכנע לבבו ויחשב, הרי אני ילוד אשה כמותו ואם אני נכבד ונעבד מצד מזלי שחנני ה' עשר וכבוד אפשר שלגבי שמיא הוא נכבד ממני וכמו שאמרו על פסוק (איוב ג יח) קטן וגדול שם הוא. נכר ועבד חפשי יותר מאדוניו, ואם הוא חיב בכבודי מצד שמקבל הנאה מועטת על ידי, או מצד שצוהו הבורא בכבודי, על אחת כמה וכמה חיב אני בכבוד בוראי יוצרי ועושי אשר העדיף טובו עלי וגמל עמי חסדים טובים עד אין חקר ועד אין מספר בהיותי מכעיס לפניו, ואפלו הכי אני מקצר בעבודתו ומכעיסו על פניו, ואוי לי כי כפעלי ישלם גמולי וידוע שבמדה שאדם מודד מודדין לו (מגילה יב ב). כזאת וכזאת יתן החי אל לבו ויתחזק מדי יום יום, ושב ורפא לו: אמנם מדת ההקפדה ראוי להחזיק בה נגד חברו, להקפיד על כבודו ושלא לעבר על דעתו ושלא לעשות דבר נגד רצונו אפלו דקה מן הדקה, כי המצער את חברו כאלו צער עולם מלא ועל הכל יביא אלקים במשפט אפלו אם הרג כנה בפני חברו ונמאס ונצטער (חגיגה ה, א) אפלו שלא נתכון לצערו. והמעמיק בזה תסמר שערת בשרו ויעמד על המשמר ככל הבא מידו, ויבקש רחמים מהחונן לאדם דעת שיתקנהו בעצה טובה לעשות הטוב והישר בעיני אלקים ואדם, כי לפעמים במה שאדם חושב למצא חן בעיני חברו הוא מצערו, וכל ערום יעשה בדעת ויברח מאד מכל דבר שיש לחוש אחד מני אלף שמא אין רוח הבריות נוחה הימנו, ולכל אדם יהא חושדם כלסטים ומכבדם כרבן גמליאל וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים ויסיעוהו מן השמים שיהא רוח הבריות נוחה הימנו וימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם: ועל אחת כמה וכמה שצריך להקפיד ולחוש על כבוד קונו, לעשות כל אשר בכחו מצוות ומעשים טובים ומלי דחסידותא לעשות נחת רוח ליוצרו, ולברח מן העברה ומלעבר על דקדוקי מצוות ודקדוקי סופרים אפלו דקין שבעין, כי גדול כבודו וגדלה חובתנו עד אין חקר לעבד בכל נפשנו ובכל לבבנו לעשות נחת רוח ליוצרנו, ושלא לגרם שום צער וכעס ופגם למעלה חלילה וחס. אשרי איש ירא את ה' יעור משנתו ולא יהא נרדם כי זה כל האדם:

התבודדות

התבודדות היא הכנה נכונה לקריאה נאמנה ללון בעמקה של הלכה, לו תוסיף תת כחה להבין דבר על בריו ולדון דין אמת לאמתו. וגם היא אבן הראשה לסדר קדשה לחשב מחשבות טהורות וחשב עם קונהו חשבונו של עולם והתעוררות רשפי אהבה ויראה והשיגה ידו כשאין דבר מטריד. וכן לשפך שיחה לדרש סליחה נכח פני ה' צריך מנוחה. אי לזאת טוב לגבר שייחד לו בית מושב שיהיה לו לבדו ואין לזרים אתו להתבודד שם ללמד ולקנות סדר קדשה, ואם אין לו אלא בית אחד עם בני ביתו יקום בעוד לילה כשכלם ישנים ויתבודד עם קונו, כי בשעה אחת של התבודדות יוכל ללמד ולהבין ולקנות סדר קדשה יותר מיום שלם. והתבודדות הוא גדר גדול לשמר לפיו מחסם מחטא בלשונו, וכבר אתנח סימנא: בד קדש ילבש. והמישרים ארחותם אפלו בעמדם בקהל עם וברחובות קריה מתבודדים בדעתם עם קונם ואל יטרידום חברתם כמאמר המשורר בעמדי תוך קהלך צור לרומם לך אכרע ואכף ראש וקומה. כלומר שאל יטרידוני חברתם. וכמו שכתב בספר חסידים (סימן יז). אשרי המגיע לידי מדה זו מה טוב חלקו ומה נעים גורלו שתמיד עסוק במצוה ליראה ולאהבה את ה' הנכבד והנורא ולדבקה בו, וזה כלל גדול בתורה ובמעלת הצדיקים אשר הולכים תמיד לפני האלקי"ם, וזה שרש פורה פרי צדיק עץ חיים היא למחזיקים בה. וגדר לזה להיות שח עינים ומתוך כך זכור יזכר לשא לבבו אל כפים אל אל בשמים. צדיק יבחן ויראה כי נכון הדבר ליראה ולאהבה ומצוה גוררת מצוה:

הכנה

הכנה לשבת היא מצוה רבה. מצינו גדולי ישראל שהיו עוסקים בה. וכבר כתבו משם האר"י ז"ל שמה שמזיע להכי [צרכי שבת הוא תקון גדול לפגם הברית. ואמרו על מורנו הרב רבי אברהם הלוי, זכרונו לברכה, שהיה מרבה בפסיעות לקנות ולהכין צרכי שבת אחד אחד כי יש שכר פסיעות, והיה עושה הכל על ידו כי מצוה בו יותר מבשלוחו (קדושין מא א). ואני אומר שהרב היה עושה כן לפי שגם בהליכתו תורתו אמנותו במחשבתו או טרוד בדבקותו עם קונו ואהבתו ויראתו כדבר האמור לעיל בסמוך, אבל כגון אנן יתמי דיתמי אם יש לו מי שיעשה מלאכתו, יותר טוב שישב בביתו ויעסק בתורה הקדושה ויקנה ידיעה חדשה, כי כל חפצים לא ישוו בה אפלו חפצי שמים כידוע. ועל כל פנים לא יפחת מלקנות שום דבר או להכין איזה דבר כגון לסדר את השלחן ולהיטיב את הנרות ולגדל את הפתילות וכדומה לקים מצות הכנה. וכבר כתבו גורי האר"י ז"ל שלפי סודן של דברים הטבת הנרות צריכה להיות על ידי איש: וכן כל הכנה שאדם מכין לדבר מצוה היא גופה חשובה מצוה. הנה כי כן מי שכל מעשיו לשם שמים נמצא שכל ימיו עסוק במצוה. ומה טוב לבטא בשפתיו קדם כל מעשה שיאמר שהוא עושה הכנה למצוה, כגון קדם אכילה שיאמר, הריני בא לאכל ולשתות כדי שיהא גופי בריא וחזק לעבודת השם יתברך. וקדם השנה יאמר, הריני שוכב לישן כדי שתהא דעתי צלולה ומישבת עלי לעבודת השם יתברך. וקדם צאתו למשא ומתן יאמר, הריני הולך לשא ולתן ולהשתדל להרויח בסיעתא דשמיא כדי לפרנס את בני ביתי כמו שצוני בוראי, וכדי שאוכל לעשות צדקה וגמילות חסדים וכל המצוות כתקונן. וכן כשבונה בית או כשעושה מלבוש וכדומה, וכן על זה הדרך בכל המעשה אשר יעשה. ודבריו עושים פרות ששורה רוחניות וקדשה על הדברים הגופניים ולמצוה תחשב לו, ועוד שנוטל שכר גם על הדבורים האלה, ובלבד שיהיו מעשיו מסכימים עם דבריו, שלא יאכל וישתה יותר מדי לצבת בטן, אלא צדיק אוכל לשבע נפשו, ולא יישן יותר מדי ולא יהא להוט ויגע להעשיר יותר מדי כי אין מעצר לה' להושיע ולהעשיר בין רב למעט, וכיון שעושה הכל לצרך עבודת קונו לא יבטל עבודתו מחמת אכילתו ושנתו ומשאו ומתנו, כי אז אתי מעשה מפיק מידי דבור ויושב בשמים ישחק לו, וכן כיון שעושה הכל לשם מצוה צריך לזרז ביותר שלא תהא מצוה הבאה בעברה. ויזהר במאכלו ושתיתו ומשאו ומתנו שיהיה כדת וכהלכה ואז יחשב למצוה ה"ן מקד"ם ומאח"ר וקובעין לו שכר. כן יזהר במאכלו לילך אחר המועיל ולא אחר הערב לחכו ומזיק, כי מלבד כי לא לרצון יהיה ולא למצוה יחשב גם ענוש יענש על עברו על. מה שאמרה תורה (דברים ד טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם: ויש מין הכנה אחרת שהיא בגופו על דרך דכתיב (עמום ד יב): הכון לקראת אלקיך ישראל. דהינו כגון לרחץ פניו קדם תפלת שחרית ואם עומד יחף צריך לרחץ גם רגליו ושלא יהיו מטנפים, וכן יכון לקראת אלקיו במלבושיו, אפלו כשמתפלל בלילה יחידי בביתו לא יעמד להתפלל אלא כדרך ומנהג המקום לעמד בפני גדולים, והוא הדין כשעוסק בתורה ששכינה כנגדו יהיה הדור בלבושו וישב בדרך כבוד כיושב לפני המלך. וגם כשמסב על שלחנו ובפרט כשמברך ברכת המזון למלך הכבוד שצריך לישב בדרך כבוד כי זה השלחן אשר לפני ה'. וידוע מעשה נורא שארע למורנו הרב ישראל נאגארה בזמן האר"י ז"ל. מה טוב לזהר להתעטף בבגד העליון הנקרא "ביניש" (בלשון אשכנז: אובער קלייד) בשעת התפלה (ובאזנינו שמענו על הרב "בית דוד" שהיה דרכו דרך הקדש להתעטף ב"ביניש" כשהיה יושב לדון, לכבוד השכינה אשר בקרב אלקי"ם ישפט, זכותו יגן עלינו): ויש מין הכנה אחרת ורבה, דהינו הכנה בדעתו, שלא יעשה שום דבר קטן וגדול בפתע פתאם, אלא קדם עשותו כל מעשה יתן אל לבו ויחשב בדעתו אם ראוי לעשותו או שב ואל תעשה עדיף, וביותר צריך לזהר ולזדרז בענין הדבור כי הלשון מהיר לדבר והדבור רבו קשה רע לשמים ורע לבריות ומעוטו יפה כל עמל אדם לפיהו כידוע רעת הדבור כי רבה, לכן קדם דברו שום דבר יברר שיחותיו בדעתו וישקלם בפלס ומאזני משפט אם הוא מכרח לדבר לצרך מצוה או לצרכו ידבר, ואם אין באותו דבור שום צרך, וכל שכן אם יש בו חשש נדנוד אסור יחרד האיש וילפת וישמר פיו ולשונו ויהיה כאלם לא יפתח פיו. וכבר אמרו, פרי המהירות חרטה (מבחר מג, כז). ומתון מתין ארבע מאות זוזי שויא (ברכות כ א). וכתיב (משלי כד ו) ותשועה ברב יועץ, הן בכלל. שיתיעץ בדעתו וימלך בקונו: ועל אחת כמה וכמה נכון לעשות הכנה להשמר מכל דבר רע, כי בעדן יצר הרע לית דמדכר ליצר הטוב לכן קדמה לרשיעא, ובכל יום ובכל שעה יתן אל לבו שהוא מעתד לעבר על עברות הנעשות לו כהתר ואדם דש בעקביו, ויעשה הכנה בעצמו, בקרבו ישים אור בו, ויחשב ענש וגנות כל עברה וכל מדה רעה ומתן שכרן של מצוות וכה יאמר, מה לי לעבר על דעת קוני יוצרי ובוראי מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא בשביל הנאת רגע, ולמה לא אחוס על נפשי להצילה מתוכחות על עון ורבים מכאובים לרשע, הלוא טוב לי לפרש מן העברה ולקבל שכר על הפרישה ולקים כל דבר מצוה ככל הבא בידי כי אני יהודי. ובכן הריני מקבל עלי בכל תקף להזהר ולהשמר בכל תקף מזה וזה וזה ולהתנהג בדרך זה וזה וזה. כזאת וכזאת יתן על לבו או יבטא בשפתים, וגם במכתב לאמר לזכרון בין עיניו אז יצליח את דרכיו ואז ישכיל. וגם בבואו לעשות מצוה לא יהא מהיר במלאכתו לעשותה תכף כאשר יעלה על רוחו, כי יש דרך ישר לפני איש וחושב לעשות מצוה, וסוף דבר אך יצא יצא עברה או שיבוא להתחרט ולהיות תוהה על הראשונות, לכן טוב איש ישים דעתו על כל דבר מראשיתו, לבוא עד אחריתו, ויכלכל דבריו במשפט כפי שאתו, ואז יקרב לעשותו, ואל שדי יהיה בעזרתו: ועל הכל צריך לעשות הכנה בדעתו טרם עשותו כל מצוה וקדם ברכו שום ברכה ובפרט קדם הזכרת השם הנכבד, שאם יעשה בפתע פתאם הרי היא נפסלת ביוצא מחמת חסרון כונה שהוא כגוף בלא נשמה. וידוע מאמר השם יתברך על ידי ישעיהו הנביא (כט יג) יען כי נגש העם הזה וכו' ותהי יראתם אתי מצות אנשים מלמדה לכן הנני יוסיף להפליא וכו', רחמנא לצלן. ובזהר הקדוש אמרו, כל פקודא דלא הויא בדחילו ורחימו לא פרחא לעלא וכן אמרו דכל מלא דנפק מפמא בלא דחילו ורחימו עלה כתיב (במדבר י״א:ל״ג! לג) הבשר עודנו בין שניהם ואף ה' חרה בעם על זה ידוו כל הדוים כי כמעט הן גוענו אבדנו כלנו חס ושלום, לכן האיש הירא את ה' במצוותיו חפץ מאד, יתן אל לבו קדם עשותו כל מצוה וקדם כל תפלה וכל ברכה מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, ואיך ובאיזה אפן צריך לעשותה, ויעשה הכנה והתעוררות בנפשו לעשותה ביראה ואהבה ושמחה רבה וכדת מה לעשות באפן שיעלו מצוותיו לרצון למעלה, ולא ייגע לריק ולא ילד לבהלה אבי אבות הטמאה. זה כלל גדול לתקון הגוף והנשמה, העמק בה והארך בה דכלא בה. עושה אלה הנה שלום לא ימוט לעולם. לכן חזק ואמץ לעשותו והבא לטהר מן השמים מסיעין אותו:

הבטחה

ההבטחה היא מדה ברוכה, לגוף שמחה ולנפש מנוחה. וענין ההבטחה אינו שיבטח בה' שיעשה לו כל צרכו כרצונו ושלא תאנה אליו רעה, שאם כה יהיה מבטחו לפעמים תכזב תוחלתו כי כמה צדיקים מענים ומדכים ביסורים קשים ונפישי נפיחי כפן וכהנה רעות רבות וצרות המתרגשות לבוא בעולם. אלא עקר ההבטחה שיבטח בשם ה' דכל דעבדי מן שמיא לטב וקמי שמיא גליא דטב לה ועבדי לה, כי אדם יראה לעינים בעינא דלא שפיר חזי ואומר לרע טוב ולטוב רע, אבל ה' יודע מהו טוב לו לעבודת השם יתברך שמו ולתקון נפש רוח נשמה, לכן יתרצה בכל הבא עליו ויקבל כל הבא בשמחה ובטוב לבב בהיותו בטוח שאין דבר רע יורד מן השמים רק טוב, ולכן ישליך על ה' יהבו ואליו יהא נושא את נפשו, ולא ייגע לריק לעשות רצונו כרצונו, ולא ידחק את השעה, ולא יהא טרוד לחשב רבות מחשבות על תקנתו ולהצטער על מקרי הזמן, כי יאמין באמונה שלמה שהכל בידי שמים וכל אשר יחפץ אלקים יעשה לטובתו ואין מידו מציל ואין מעצור לה' להושיע בין רב למעט, והוא הנותן כח לעשות חיל ורצון יראיו יעשה בלי שיחשבו הם בלי שיטרדו הם: והבוטחים באמת בה' בלבב שלם, לא מן השפה ולחוץ כדרך רבים מעמי הארץ, בזאת יבחנו אם כנים הם שלא יבטלו רצונו כדי להשיג רצונם, והוא יהיה עזרם ומגנם, ואשר עושים רצון קוניהם ומניחים עסקיהם בבטחונם באלקים, האפשר שבשביל כך יקפח פרנסתם או יתמעט טובתם, חלילה וחס, השופט כל הארץ לא יעשה משפט (בראשית יח כה) הס כי לא להזכיר, אדרבא הבוטח על חריצותו ורב השתדלותו, או שבוטח באדם מניחים אותו ביד מי שבוטח בו, ואם לשעה מזלו עוזרו או שמשלמין לו איזה מצוה אל פניו להאבידו, סוף סוף יתהפך הגלגל עליו ואבד העשר וירד פלאים כמעשים בכל יום, או יהיה עשרו שמור לו לרעתו לטרדו ולהאבידו, והבוטח בה' חסד יסובבנו (תהלים לב י), ואם ראשיתו מצער ויחיה חיי צער חלילה להאמין שהוא מחמת היותו עובד אלקים רק כי ה' צדיק יבחן ולו נתכנו עלילות ודטבא לה עבדי לה וסוף הכבוד לבוא: ושלמות מדת הבטחון היא שלא יבטח באדם כלל וכלל ולא יקפיד על שום אדם, כי יאמין באמונה שלמה שהכל שלוחי דרחמנא נינהו והרבה שלוחין למקום אם לטוב ואם למוטב מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חיב (שבת לד, א), ואם יעמדו כל העולם בכף מאזנים להרע או להיטיב לו כחוט השערה וגזרת המקום בכף שניה, מכריעה היא את כלם. ולכן לא ישא פנים ולא יחניף ולא יגור מפני איש ולא ייגע להעשיר שלא במשפט כי המשפט לאלקים הוא, ונותן לאיש כדרכיו להנאתו ולטובתו. הן אלה קצות דרכי מדת הבטחון, וכבר בא בארכה בספרי הקדש כגון ספר "חובות הלבבות" וספר הקדוש "ראשית חכמה" ואביזרהו, אשרי אדם שוקד עליהם ואני באתי אחריהם בדרך קצרה להעיר את עצמי ואת בני גילי. וה' אלקים יעזר לי בתוך עמו ישראל ויהיה פינו ולבנו שוים לשם יתברך, אמן כן יהי רצון:

הודאה

הנה ענין הודאה המורה שבח, כבר כתבנו שמץ מנהו בערך "הלול" בסיעתא דשמיא, ועתה נדבר מענין הודאה על דרך הודה ולא בש. ויש בדבר סור מרע, כגון להודות על השקר אשר חברו מדבר ומביאו לעד, ואם לא ירצה לשקר ולהוציא שקר מפיו על כל פנים שותק ושתיקה כהודאה, ואף היא מדה רעה שמחזיק ידי עוברי עברה וגורם לחברו רעה שסומך על אמונתו והוא לו יחליפנו ולו ימיר אותו: אבל יש הודאה טובה, כגון להיות מודה על האמת (ומדה זו צריכה רבה ובפרט לתלמידי חכמים העוסקים בהלכה שיקבל את האמת תכף ומיד ממי שאמרו אפלו מקטן שבקטנים יודה ולא יבוש לומר אפלו בפני רבים, האמת אתך ודברים שאמרתי טעות הם בידי, ולא ימשכן עצמו בשנויי דחיקי ובדחיות להעמיד דבריו ולאהבת הנצוח ויהיה העקב למישור דנפק מנה חרבא להתיר אסורין ולהרבות המחלקת והשנאה ואין תורתו רצויה רחמנא לצלן ולשיזבן מהאי דעתא, לא כן המודה על האמת, שאף שיכלם לפי שעה בעולם הזה סוף סוף מחזה שדי יחזה, ולפי הדעת הישר אין כאן בושה כי כל האדם כוזב, ומצינו בעלי הש"ס שהיו אומרים בפני רבים מקהל עדת ישראל דברים שאמרתי בפניכם טעות הם בידי (שבת סג, ב), ומודים דרבנן הינו שבחיהו, ואין לך מדה טובה הימנה. ולא לחנם קבעו לנו בתפלה לומר בכל יום, לעולם יהא אדם ירא שמים וכו' ומודה על האמת, שדבר זה הוא דבר המסור ללב וצרי יראת שמים, ועל כל פנים נכרים דברי אמת ולמראה עיניו ישפט אדם מי הוא זה שאינו מודה על האמת, ואין ראוי לשא ולתן עמו בהלכה, ואם דומה למלאך ה' אז תורה יבקשו מפיהו. ועל כל פנים האנשים השלמים זה דרכם דרך הקדש, כשרואים איש שאינו מודה על האמת ומעקש עצמו ומורה פנים בתורה שלא כהלכה, אין תוקעים עצמם לדבר הלכה בכדי שיודה, כי הוא להג הרבה יגיעת בשר, רק מניחים אותם אתם תלין משוגתם, ואם יש שלישי הוא יכריע ביניהם, כך הוא דרכם של תלמידי חכמים אשר דרכם ישרה): ויש מין הודאה אחרת, שיודה על אשר לא טוב עשה ואף שיבוא לידי בושה, כמו שעשה יהודה שאמר (בראשית כו לח) צדקה ממני. ועל זה אמרו רבותינו ז"ל (ברכות יב, ב) כל העובר עברה ומתביש מוחלין לו על כל עוונותיו. הנה כי כן האיש אשר השיאו יצרו וגנב או עשה שום נזק לחברו בסתר, כשיבקש הדבר יודה אף שיבוש ושיצטרך לשלם, כי בזה יתרצה ויתקן את אשר עותו ומצא כדי גאלתו ופדה נפשו מרדת שחת. וכל כי הא השעה צריכה להתחזק ולהתגבר על יצרו ולגלות את מומו כדי להיות קונה עולמו, וטוב שיתביש בפני איזה אנשים, משיתביש לעתיד לבוא בפני אלפים ורבבות מחנות קדושים. ואם יכחש ויאמר שהוא צדיק ונושע הרי הוא מוסיף על חטאתו פשע, ועוד שגורם רעה וחטאים לאחרים להיות חושד בכשרים ואש להבת המחלקת עולה, הגבה למעלה, וכהנה רבות מעתדין ועל הכל עתיד לתן דין. כל אלה יחשב ויתחזק על יצרו ונחם, ומודה ועוזב ירחם (משלי כח יג):

הידור

הדור מצוה מורה על האהבה, כי העובד מיראה אינו מבקש אלא לצאת ידי חובה, אבל העובד מאהבה לפי רב החבה מדקדק בה שלא תחסר כל בה. והמוסיף להתנאות זה לו למופת ולאות שהוא אוהב את ה' בכל לבבו ובכל מאדו ומרבה בכבודו. ומה מאד יבוש ויכלם לעולם הבא האיש אשר הוא מקפיד על מלבושו וכלי תשמישו ובתי דירתו שלא יהא בהם קרוע ומטנף וכדומה, ומיפה ביתו בסיד וציורים וכיורים, ובמצוות ה' אינו מקפיד על ק, רעים וכעורים. ואשרי האיש האוהב את קונו ומכבד ה' מהונו ומרבה הוצאות על המצוות להתנאות ישא ברכה מאת ה' צבאות. כל קבל דנא במלי דעלמא דין לא ילך אחר ההדור לבנות בתים טובים ודירה נאה ולהיות הדור בלבושו בגדי רקמה ולהשתמש בכלים נאים כלים מכלים שונים, כי גרים אנחנו כהולכי דרכים וכאורח נטה ללון. והן אמת שאמרו (ערובין נד א) אם יש לך הטב לך, והכל לפי מה שהוא אדם, אם חננו ה' עשר ונכסים מרבים יתכסה במה שיש לו ויבנה בתים לפי כבודו, אבל אין ראוי לאבד הזמן יקר הערך וליגע להעשיר לאחר שיש לו כדי לחם לאכל ובגד ללבש ומקום ללון כדי להשיג להתנאות ולהרבות הוצאות במותרות, כי הכל הבל ורעות רוח, ולכן אף אם חננו ה' עשר ונכסים ושוב נתגלגל הדבר והביאוהו מקרי הזמן להיות בחיי צער לחם צר ומים לחץ ובית אפל, אל יקפיד ואל יצטער, כי כל מה שבעולם הזה ריק והבל ואין לנו מחיים אלא לעבד את בוראנו ולעשות נחת רוח ליוצרנו בזה תהא כל מגמתנו וכל חפצנו ומאויינו כי שם ביתנו:

השכמה

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סנהדרין עד, א) הבא להרגך השכם להרגו. ופרשו המפרשים שרצונם לומר ליצר הרע הבא להרגך השכם להרגו, שאין לך דבר טוב להרגו ליצר הרע כמו ההשכמה בלילה לראש אשמורות, כי כיון שמתחיל לכף את יצרו להתגבר כארי לעמד לעבודת בוראו הלוך ילך הלוך וגדל כי הנה ה' נצב עליו וחוט של חסד משוך עליו כדפרשו רבותינו ז"ל (חגיגה יב ב) על פסוק (תהלים מב ט) יומם יצוה ה' חסדו ובלילה שירה עמי. וגם בהשכמה איזה שעות לראש אשמורות יוכל ללמד בישוב הדעת ולקנות סדר קדשה ולשפך שיחה לדרש סליחה יותר מיום שלם, וזה כל פרי ההשכמה. ואוי להם למשכימים לראש אשמורות להיות מיושבי קרנות ומעלי עשן, יאמר ה', אתי עזבו מקור מים חיים לחצב להם בורות נשברים (ירמיהו ב יג): וידוע שמי שאינו עובד את בוראו בשעה שהוא פנוי עתיד לתן את הדין אף על שעה שאינו פנוי ולא אברי ליליא אלא לגרסא והערך בזמן הערך אין רנה של תורה אלא בלילה. והרגיל בספר הזהר הקדוש בעיניו יראה מעלת וגדל שכר הלומד תורה בלילה, ובפרט אם קם בחצות לילה אין קץ לשכרו כי עושה נחת רוח גדול ליוצרו. ועין בספר "ראשית חכמה" (שער הקדשה) שאסף איש טהור כל הדברים הנאמרים בדברי רבותינו זכרונם לברכה, עד שהקורא דבריו בודאי יתלהב לבו ויתאוה נפשו לקום חצות לילה. ומי שחלקו מיושבי בית המדרש בקל יוכל לקום לקים את זאת על ידי שיישן ביום. וכבר כתבו המקבלים בספריהם, שיותר טוב שיישן אפלו שש שעות ביום כדי שישמר את זאת להיות נעור בחצי הלילה (וכבר יש סגלה להיות נעור בשעה שירצה וסמכתיה בבית תפלותי), ואפלו שאר כל אדם יוכל להתלמד להסתפק במעוט שנה, ועל כל פנים יתגבר כארי לעמד לפחות באפן שיהא הוא מעורר השחר: ולכל דבר טוב צריך גדר והכנה, זהירות מביאה לידי זריזות (ע"ז כ ב), כן לענין זה, האיש הירא את ה' ורוצה לקדם אשמורות ולהשכים לבית הכנסת להתפלל עם הצבור ואינו רוצה לאבד טובות הרבה, זה דרכו דרך הקדש שלא יאחר להיות נעור בתחלת הלילה אפלו לעסק בתורה, וכל שכן לדבר הרשות ושמחת הוללות, רק ישכב וערבה שנתו ויקדים אשמורות וישתה קאו"י לישב דעתו וכדי שיוכל לנקות גופו יפה ויפנה ויעסק בתורה כשעור אשר חננו ה', וישכים לבית הכנסת ויתפלל עם הצבור, נמצא טוב לו בעולם הזה שגופו בריא וחזק וטוב לו לעולם הבא שקונה עולמו ומכין מטעמים לעצמו. לא כן (הרשעים) שמאחרין על היין, שכר ירדפו, יין ידליקם, שאינם ישנים רב הלילה, ואם ינוחו מעט ויקומו כשהשמש יוצא אל הארץ, יצאו דחופים ומבהלים לפעלם ולעבודתם ואין להם פנאי לא לשתות קאו"י ולא לפנות, ומתפללים ביחיד תפלה חטופה וקטופה, ואחר כך כל היום חולים חשים בראשם חשים בבני מעיהם המאכל נהפך והוא מהול וחמץ וימר שכר לשותיו, נמצא רע להם בעולם הזה ומר להם לעולם הבא: והתמהא על האנשים (השוטים) הללו שראו כל זאת בעיניהם כמה פעמים שהמאחר על היין תחלתו מתוק וסופו מר אפלו בעולם הזה, מלבד ענש העולם הבא שאפלו שלא ראו אבל שמעו וכל ישראל מאמינים שכן יהיה בלי ספק ולא לקחו מוסר (וככלב שב על קאו כסיל שונה באולתו). ה' ברחמיו יסיר מסוה העורון מעל עינינו ויטע בלבנו אהבתו ויראתו לעשות רצונו. וכבר פרשו המפרשים על פסוק (משלי ו ט) עד מתי עצל תשכב לישן. ואם תאמר מאי אכפת לך, מתי תקום משנתך. וכן אמר דוד המלך עליו השלום (תהלים סג ז) אם זכרתיך על יצועי. בפרק השכיבה באשמורות אהגה בך. ודי בזה למי שיש לו לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמע, בלבבו יבין ובאזניו ישמע, ושב ורפא לו (ישעיהו ו י):

הצלה

כמה יתהלל הגבור בגבורתו (ירמיהו ט כ) ואשר יש לו כח ויד ושם טוב עם שרי עם הארץ בזאת יתהלל בהציל עשוק מיד עושקו ובהציל גוף וממון ישראל מיד עכו"ם, שאם גדלה רעת המוסר גוף או ממון ישראל ביד עכו"ם עד כדי שמתר להרגו אפלו בזמן הזה, כל קְבל דנא מרבה מדה טובה ולמצוה רבה יחשב למציל גוף או ממון ישראל, וכל שכן וקל וחמר אם הוא מציל נפשות לקוחים למות שהוא מזכה נפשו כאלו קים כל התורה כלה. שהרי אמרו (סנהדרין לז, א) כל המקים נפש אחת מישראל כאלו קים עולם מלא. ועל כגון דא אמרו (ברכות כז, א) אפלו ריקנין שבישראל מלאים מצוות כרמון. כי יש רבים מבני ישראל שנראים לפנים כלים ריקים, אבל יש בידם מצוה זו של הצלת ישראל שבזה הם מכריעים ועוברים את החכמים והגדולים שבישראל. והן אמת שאין הקדוש ברוך הוא לוקח שחד מצוה כנגד עברה ומשלם להם ענש על כל העברות שעושים ועל כל בטול מצוה שמבטלים, אבל גם כן יש לו שכר הרבה לתן לאנשים האלה שטורחים ועמלים בכל כחם להציל ישראל מיד עכו"ם ולהציל עשוק מיד עושקו. מה טוב חלקם ומה נעים גורלם. ואם כל כך גדלה מצות הצלת נפש, על אחת כמה וכמה טובה כפולה להציל את חברו מלחטא ומזכה את חברו לדבר מצוה, מאחר שאמרו (במדבר רבה כא, ד תנחומא בנחס ג) שהמחטיאו הוא יותר מההורגו כן המזכהו הוא יותר מהמחייהו:

הסכמה

ראוי בכל קהל מישראל שיעשו הסכמות ותקנות לגדר גדרים לאפרושי מאסורא, ושלא להרבות בהוצאות וכדומה הכל לפי צרך שעה. וצריך דעת גדול במתקני התקנות וההסכמות שלא יעשו הסכמה בדבר שאין רב הצבור יכולין לעמד ויבואו להתריס ולפרץ גדר ולעבר על ההסכמות. לכן צריך פלס ומאזני משפט לכלכל דבריהם במשפט על פי המקום והזמן ולפי מה שהם בני העיר. ואיזהו חכם הרואה את הנולד (תמיד לד, א), אחרית דבר מראשיתו: וטוב למתקני תקנות שימלכו באנשי העיר, ובפרט עם אותם שנראה בעיניהם שהם מחרחרי ריב ואנשי מדון, עמהם יהיה דבריהם ראשונה וידברו עמהם בנחת דברים הנכנסים ללב באפן שהם יעמדו לימין צדקם, ואף שהוא בלתי אפשר להמלך תחלה עם כל אנשי העיר מקטן ועד גדול ובפרט עם הריקים והפוחזים, אבל על כל פנים כיון שנמלכים עם רבים יהיה קיום והעמדה לדבריהם, כי רבים יהיו בעזרם וישברו מלתעות רשע, כי כן ראוי לכל בר דעת אפלו אם לא נמלכו עמו ועשו תקנה והסכמה שאינה הגונה לפי דעתו, אפלו הכי כל שעשו מנהיגי העיר לפי דעתם לשם שמים כל איש טוב יצא לקראת נשק לעזרת ה' בגבורים ויכה על קדקדם של המנגדים וישתקם בנזיפה ויאמר להם שתוקו. כך היא חובתנו וכך נאה לנו לקבל ההסכמות והתקנות שמתקנים לנו מנהיגי העיר כי ה' נצב עליהם, ובזה יהיה ישוב ותקון העיר כשישמעו אל השופט אשר יהיה בימים ההם אל כל אשר יאמר, אפלו אם יאמר על שמאל שהוא ימין, ואוי לה לעיר שכל אחד מתנשא זה אומר בכה וזה אומר בכה וכל אחד רוצה לפרץ גדר ולעשות מה שלבו חפץ ואין דורש ואין מבקש, אותה העיר נחרבת חס ושלום (ונכתב בזה בערך "תקון"): ומה טוב למתקני תקנות והסכמות שלא יגזרו בכח נח"ש [נדוי חרם, שמתא] וכדומה, פן ימצאו פורצי גדר וינשכם נח"ש ונפל ממנו רב חס ושלום, אלא יתקנו בכח הסכמה ובקנס ממון, ודי שהעובר על תקנות הקהל עברה היא בידו. וגם לא יתקנו תקנה ויאסרו אסור לדור דורים עד עולם, כי לא תדע מה ילד יום, ושמא יבוא זמן שלא יוכלו לעמד באותה תקנה ויחרקו שן עו יעברוה, לכן משעה ראשונה לא יתקנו אלא על זמן מה או יניחו מקום לכל שופט ומנהיג בזמנו לשנותה, או להוסיף ולגרע כפי ראות עיניו: ואין ראוי לחטט כל כך אחר העוברים על ההסכמות בסתר ובחדרי חדרים, שלא תהא ההסכמה גדולה ממה שצוה לנו הקדוש ברוך הוא, והן בעון רבו המתפרצים ובפרט בסתר, עד שכשברך רבן יוחנן בן זכאי את תלמידיו אמר להם הלואי שיהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם (ברכות כח ב). ולכן לא יחטטו כל כך אחריהם ליסרם כדי שלא יוסיפו לחטא ולהתריס, ודין להם שיתמעט הדבר וסוף שיתקים. ואם רואים שהוא דבר שהרגלו בו רבים והם אדוקים בו הרבה לא יעקרו הדבר תכף לגמרי אלא יתחילו לבחר הרע במעוטו ולאט לאט יעקרו אותו לגמרי על דרך דכתיב (שמות כג ל) מעט מעט אגרשנו. וכי היכי דאיכא אסור משא פנים בענין הדין, הוא הדין לענין ההסכמות ותקנות הקהל צריך כל אפיא שוין, לא ישא פני דל ולא יהדר פני גדול, תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכלם. עושי אלה לא ימוטו לעולם, ובלבד שיהיו כל מעשיהם לשם ה' אל עולם:

השתדלות

השתדלות צריך מאד לכל דבר טוב, בין למלי דעלמא בין למלי דשמיא, שאף על פי שהכל בידי שמים, אבל כבר מלתי אמורה שלפעמים כך גזרה חכמתו יתברך שלפי ההשתדלות והחריצות שיעשו כן יקום דבר. וביותר צריך השתדלות וחריצות וזריזות רב להציל לקוחים למות בטרם יצא הקצף חמת מלך מלאכי מות, רחמנא לצלן. וכמה פעמים ראינו ושמענו מעשים שהיו יכולים להציל לקוחים למות בדבר קל ומתוך התרשלות שאומרים אין פחד אין פחד וחוששים להוציא ממון, וסוף שנתגדלה המדורה והשלהבת עולה עד שנצרכים לעשות פזר גדול כדי להציל, והלואי שיוכלו להציל, לכן חיובא רמיא על כל העם אשר בשער ובפרט האנשים אשר יש להם יד ושם טוב בין השרים למהר ולהציל את הנופל בידם, שהרי נמשלו כתוא מכמר, מה תוא מכמר (שהוא המצודה) כיון שנכנס שם אין מרחמים עליו, כך העכו"ם אין מרחמים כיון שנפל בידם (ב"ק קיז א). וידוע גדל מצות הצלת נפשות שנתנה כל התורה לדחות על פקוח נפש, וכל שכן וקל וחמר שחיבים כל ישראל לפזר כל ממונם ולמכר אפלו הספרי תורות בשביל הצלת נפש. ואמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין לז, א) כל המקים נפש אחת מישראל כאלו קים עולם מלא. כי אבינו הראשון אחד היה אברהם ויצאו ממנו רבבות אלפי ישראל, ומאדם הראשון יצא כל העולם, לכן חיובא רמיא לכל דבר טוב למהר להשתדל וכל אשר בכחו יהיה עושה, וה' הטוב בעיניו הוא יעשה, וקובע שכר הרבה למשתדל כאלו הוא גומר ועושה:

הנאה

כתבו חכמי המוסר, שהעולם הזה עם העולם הבא הם צרות זו לזו, וכל זמן שאדם הולך אחר תענוגי והבלי העולם ונהנה מן העולם הזה, הוא סימן שעדין הוא מבחוץ מלהשיג ארחות חיים כדי לזכות להנות מזיו השכינה, וכל ענש חבוט הקבר וכמו מחט דין תולעת, הכל הוא לפי שנאחז בו הקלפה על ידי שהלך אחר תענוגי העולם הזה שהם חלק הסטרא אחרא ונהנה מהם, אבל גופין דצדיקיא דלא אתהנו מדילה כלום לא שלטא בהו, ועליהם נאמר (תהלים טז ט) אף בשרי ישכן לבטח. כי אמרו בזהר הקדוש כי מי שהוא אדוק באהבת ה' לא ימצא הנאה ונחת רוח משום דבר של תענוגי העולם הזה, רק יתענג באהבת ה' על דרך דכתיב (שה"ש ז ז) מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים. אבל שאר עניני העולם הזה המכרחים עושים כמי שכפאו שד לשם שמים על דרך שאמרה אמא שלום על רבי אלעזר בעלה (ב"מ נט ב): וראוי לכל אדם להתחזק ולהעמיק במחשבות טהורות להבין ולהשכיל שכל תענוגי העולם הזה הבל המה מעשה תעתועים, בן רגע היה ובן רגע אבד, ולא יהא רודף ונמשך אחריהם, ואפלו אם יזדמן לו שום הנאה, כגון רוח ממון וחך יטעם לאכל מאכל טוב או מלבוש טוב וכדומה, תכף יהביל אותה הנאה ויאמר, אם כך אני נהנה מדבר זה שהוא הבל וריק, על אחת כמה וכמה תהיה הנאת העולם הבא אשר צדיקים יושבים ונהנים מזיו השכינה, שהיא הנאה גדולה עד אין חקר, שאין אנחנו יכולים לציר אחד מני אלף כל עוד נפשנו בגופנו, ויותר ויותר על אחת כמה וכמה צריך שתהיה הנאת אהבת השם יתברך וקיום מצוותיו, כי יפה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא (אבות קיז). ויפה שעה אחת של קרח רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (שם). ומתוך כך לא יבטל תורה ומצוות כדי למשך אחר הנאות העולם הזה, ואם יתן את כל הון ביתו באהבה בוז יבוזו לו (שיר השירים ח ז). כזאת וכזאת יחשב בכל עת שהוא מוצא הנאה וקרת רוח מעניני העולם הזה: ואם יבקש לאכל איזה דבר מתוק וערב לחכו כדי להשכיל, את זאת למצוה תחשב, וכן מנהג אנשי מעשה לאכל או לשתות שום דבר שערב לחכם בקבלת שבת כדי לקבל שבת בשמחה באפן האמור, כי מתענוג ושמחת הגוף יכול לעורר תענוג הנפש ושמחה רבה של מצוה עד שתענוג הגוף מהבל ימעט ולא יהנה ממנו: ובפרט מענין הכבוד המדמה צריך להתחזק מאד שאם זכה לכבוד לא יהנה ממנו כלל, שהרי כתב בספר החסידים (סימן ח) שכל מה שאדם נהנה מן הכבוד שמכבדין אותו בעולם הזה מנכין לו מזכיותיו ומשכר העולם הבא. הנה כי כן לא מבעיא שאין ראוי לרדף אחר הכבוד שרעתו רבה כדתנן (אבות ד כא) שהכבוד מוציא את האדם מן העולם, ובאמת שהוא הבל ורעות רוח והרודף אחריו מרעה אל רעה יוצא וימצאוהו רעות רבות וצרות בעולם הזה ובעולם הבא וחייו אינם חיים כאשר יראה ויבחין כל בר דעת, אלא אפלו אם הוא בורח מהכבוד והכבוד רודף אחריו, שכך היא המדה, אז יתגבר כארי במחשבות טהורות לבל ישיאנו יצרו להנות ולהיות לו נחת רוח מן הכבוד, אלא אדרבא יצטער בחשבו חטאיו לו יריחון שכניו, ומה יעשה ליום פקדה אם יראוהו מכבדיו שהוא נבזה וחדל אישים, הלוא אז ישבע קלון מכבוד. כזאת וכזאת החי יתן אל לבו כדי שלא להנות מן העולם הזה, ובזה מחזה שדי יחזה: אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח, א) גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים. לפי שהנהנה מיגיעו לא יצטרך להחניף לשום אדם, על דרך שפרשו המפרשים בפסוק (משלי יד כד) עטרת חכמים עשרם (ואז) ואולת כסילים אולת. ומשום הכי נאמר גבי נהנה מיגיעו וטוב לך (תהילים קכ״ח:ב׳) לעולם הבא; מה שאין כן בירא שמים דנהי שמצד אחד אשריו בעולם הזה אף שמצפה לשלחן חברו, מכל מקום חיי נחת יחיה שקט ושאנן, אבל טובתו לעולם הבא אינה שלמה כאמור: ואיתא בש"ס (פסחים קיג, א) דאמר לה רב לרב כהנא פשט נבלתא בשוקא וטל אגרא, ולא תימא כהנא אנא, גברא רבא אנא. ולא כמו שעושים רבים מעניים ובפרט אם היו עשירים וירדו מנכסיהם זילא בהו מלתא לעשות מלאכה בזויה, כגון להיות חוטבי עצים ושואבי מים וכדומה, ובוחרים להיות מיושבי קרנות, או נע ונד בשוקים וברחובות, ובני ביתם מטלים ברעב, עוללים שאלו לחם פורש אין להם (איכה ד ד), שגם צדקה בושים מלשאל ומלקבל, ואף אם יקבלו אין הקמץ משביע (ברכות ג, ב). ולו חכמו ישכילו כי בושה הוא גנב הנמצא במחתרת, אבל להשתדל להרויח באשר ימצא ליכא בושה ולמצוה רבה תחשב להיות נהנה מיגיעו ולהביא טרף לביתו, שהרי אמרו (כתובות נ, א) על פסוק (תהלים קו ג) עשה צדקה בכל עת. זה הזן בניו ובנותיו, ואם על כל פנים לא יוכל להסיר מסוה הבושה מעל פניו ילך למקום שאין מכירין אותו ויעמל וכל אשר בכחו לעשות יעשה מלאכה להביא טרף לביתו וישבע לחם ויהיה לו לכפרת עון, כמו ששנינו (אבות ב, ב) יפה תלמוד תורה עם דרך ארץ, שיגיעת שניהם משכחת עון: אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות י ב) הרוצה להנות יהנה כאלישע. דקדקו לומר "כאלישע" דכתיב (מלכים ב ד ח) ושם אשה גדולה. שהיתה גדולה בעשר, וגם ותחזק בו, שמורה שבעין יפה נותן. וידוע מעשה דרבי פנחס בן יאיר דמיתי בש"ס (חולין ז, ב) שלא היה רוצה להנות משום אדם באמרו יש חפץ ואין לו, ויש שיש לו ואינו חפץ, ושניהם הנהנה מהם מעל, שאם חפץ ואין לו הרי נכנס בגדר נהנה מסעדה שאינה מספקת לבעלה, ואם יש לו ואינו חפץ ויהב משום כסופא גם זה יש בו סרך גזל כידוע (ספר חסידים סימן שטז): ה. נה כי כן האיש הירא את ה' יירא ויפחד שלא לכשל באחד מאלו, חס ושלום, כי באמת אמרו (ערובין סה ב) אדם נכר בכיסו. והוא המבחן היותר גדול לאדם, שאם אינו מנצחו יצרו בענין הממון והנאת עצמו והוא שונא בצע במקום שיש צד נדנוד אסור, זה לאות ולמופת שהוא גבור הכובש את יצרו, ומי שהוא ירא חטא כאשר יאות למחש בעי על כל האסורין אפלו על ספק ספקא, וכן לענין זה, לכל אדם יהא חושדן שמא אין לו עד שידע בברור שיש לו, ושמא אינו חפץ ומקפיד מאד אפלו על שוה פרוטה, ולא למראה עיניו ישפט, שמראה לו פנים שוחקות וטוב לב, כי יש ויש רע עין אשר אכל ושתה יאמר לך ולבו בל עמך. ורבה רעת האוכל את לחם רע עין, עד שאמרו בזהר הקדוש שמוטב לו לאדם שיחנק עצמו ואל יאכל את לחם רע עין. ולכן לא יהנה מאחר עד שיהא הדבר ברור לו כשמש בלי שום ספק כי בלב שלם הוא נותן: וההולך לקבץ בערים זוהי דרך ישרה שיגיד צערו לרבים ויאמר להם רעי, חנוני חנוני כמתנת ידכם וכברכת ה' אשר נתן לכם, ויתרצה במה שנותנים לו בפעם ראשונה בלי סרוב כלל, אז יהא נכון לבו בטוח שבלב שלם נותנין. ונהי שאמרו (ב"ב ח, ב) כופין על הצדקה. זהו למי שאינו צריך לטל, יכול לכפות בדברים בשביל אחרים שיתנו להם כפי ברכת ה' אשר נתן להם, אבל הצריך לטל אם נותנין לו משום כסופא שכופה אותם בדברים עברה וגזל הוא בידו. אך מה יעשו הצריכים לטל ולהתפרנס משל אחרים שאינם יכולים לזהר כל כך בזה, שאם יבואו לדקדק בכך אפשר יהיו מטלים ברעב, לכן מאד ישתדל אדם לעסק במלאכה שיתפרנס ממנה, ואם הוא תלמיד חכם שאינו יכול לעסק במלאכה, ובפרט בזמן הזה שאי אפשר כל כך לעשות תורתו קבע ומלאכתו עראי, ואם אינו לפי כבודו של התלמיד חכם בזמן הזה, על כל פנים יעשה עצמו מלמד תינוקות בשכר או חזן הכנסת וכדומה במקום אשר ימצא באפן שיתפרנס מיגיע כפיו. ולעולם כל הרוצה להנות ישתדל מאד שלא לכנס בספק גזל, ושלא לגרם רנון וצד חלול השם חס ושלום. והבוטח בה' חסד יסובבנו ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב, כי באמת אמרו (ביצה טז א) מזונותיו של אדם קצובין לו מראש השנה חוץ מהוצאות מצוה שאם מוסיף מוסיפין לו. והרבה שלוחים למקום והרבה אפנים לתן לכל אחד מה שקצוב לו, אין חסר אין יתר. זה כלל גדול למי שרוצה שתהיה כל פרנסתו פרנסה טובה בנחת והתר הדבר הזה לזכרון בין עיניו יהיה, ובזה חיי נחת יחיה וימצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. דוק במדה זו ותמצא שהיא סמא דחיי דכלא בה. אשרי אנוש יעשה זאת ובן אדם יחזיק בה (ישעיה נו ב), אשריו בעולם הזה וטוב לו לעולם הבא:

הנהגה

כל אדם צריך להיות לו הנהגה טובה לידע להתנהג עם בניו הקטנים ועם בניו הגדולים ועם אשתו ועם משרתיו, וביותר צריך הנהגה לפרנס על הצבור לידע להתנהג עמהם לפי צרך שעה ולפי מה שהם לפי דעתם ולפי מדתם בסבלנות גדולה. וההנהגה צריכה רבה להתנהג לפי הצרך, ובפרט למנהיגי הערים לפי חכמת ההנהגה כך יהיה תקון העיר ושלומה, ועם שאפלו אם יהיה דבר ומנהיג גדול לא יוכל לצאת ידי חובתו שיהא רוח כל העיר נוחה הימנו, כי לא כל הדעות שוים, ואפלו משה רבנו עליו השלום לא יצא ידי חובתו עם ישראל, רק דין להם למנהיגים לצאת ידי חובתם אלבא דרבא. וגדר לדבר להיות שומע לעצה, כי מרבה עצה מרבה חכמה (אבות ב, ז), ותשועה ברב יועץ (משלי יא יד). וגדר שני להיות מתון מתון, חושב מחשבות לראות את הנולד ופונה לכל הצדדין שאינו מתקן. ואל השלשה לו בא, שהיא עולה על גביהן, שיהא נמלך בקונו וישפך נפשו לפני ה' אלו דברים שאין להם שעור, לא כל האדם ולא כל העתים שוות, ולכן צריך שיהא חכם ומבין מדעתו, ואם אינו סומך על ידיעתו שידע להתנהג כפי צרך שעה, יהיה כלל זה בידו, להתנהג לעולם עם כל אדם ברכות ופנים שוחקות ומלות מתוקות, כי ודאי קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד, ובפרט בדורות הללו שחצפא יסגא אפלו הבנים קטנים אינם מקבלים כל כך קשות, ולשון רכה תשבר גרם (שם כה טו), כלי האי ואולי יהיו דבריו נשמעים, ובזה יהיה אדם אהוב למעלה ונחמד למטה כל הימים, וה' לא ימנע טוב להולכים בתמים:

הגדה

זו אחת מהדברים המועילים דרך סגלה לכלא פשע ולהתם חטאת, כשהחכם יושב ודורש בדברי הגדה ואומר קדיש ועונין אחריו אמן יהא שמה רבא, הקדוש ברוך הוא מוחל עוונותיהם של ישראל, כך אמרו רבותינו ז"ל (שבת קיט, ב) ובודאי שזהו אם יקדים להתחרט על העבר ויקבל עליו להשתדל שלא ישוב עוד לכסלה לעשות רשע גם ה' נושא עון ועובר על פשע. ואף גם זאת צריך שיהא שומע הדרשה בחבה ועונה אמן יהא שמה רבא בכונה אז עושה נחת רוח גדול ליוצרו, שהרי אמרו רבותינו ז"ל (סוטה מט) דעלמא קימא אקדישא דאגדתא. ואף שאין אתנו יודע לכון מעשה ידינו כוננה עלינו וגם ה' יתן הטוב ויצוה מחילה. ועל כן נהגו בכל תפוצות ישראל לומר אחר כל למוד תורה שבעל פה רבי חנניה בן עקשיא וכו', שהוא הגדה, כדי לומר קדיש על מלתא דאגדתא: והנה נקרא אגדתא על שהוא מושך לבו של אדם, והוא מלשון נגד ונפק מן קְזדמוהי (דניאל ז י). וכל דברי הגדה הם מלאים התעוררות ליראה ולאהבה את ה'. צא ולמד מהגדה זו שאומר (מכות כג, ב) שרצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות. זו אהבה גדולה וטובה גדולה שאין כמוה, וכן כל מלי דאגדתא ימצא האדם ללמד מהם מוסר ויראת ה', כי יתן האדם את רוחו אליהן. ואף באגדות התמוהות שכבר הודיעונו רבותינו המפרשים שהפשט מהם יפשט רק כונו בהם רבותינו ז"ל לרמז הרומז על האר"ש מלבד שצפון בהן סתרי תורה והגדות הן הן סודות, וכבר אזהרה שמענו שלא ללמד ושלא להגיד אגדה תמוהה בפני עם הארץ שיסבר שהיא כפשוטה ויבוא להלעיג על דברי רבותינו ז"ל, חס ושלום, ומה טוב כשילמד דברי הגדה בפני המון עם שיגיד להם גם כן המוסר היוצא ממנה, כי לא כל אדם שם על לב להבין דבר מתוך דבר: ובפרט בקריאת ההגדה בליל פסח שהיא מצוה דאוריתא דכתיב (שמות יג ח) והגדת לבנך. וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משבח. ועקר המצוה לספר לבניו ואשתו מעשי ה' בפרטי פרטות ולהרבות להגיד שבחו של מקום ועצם יכלתו והשגחתו פרטית וגדל אהבתו וחבתו וחמלתו וכמה מעלות טובות למקום עלינו ושעל כן חובה מטלת עלינו ליראה ולאהבה את השם ולעבדו עבודה שלמה זה כל פרי ההגדה: ומאחר שכל דברי רבותינו ז"ל באו במספר במשקל וטמון בהם צפוני סודות, לכן ראוי לכל אדם לקרות ככל בבא תחלה בלשון הקדש ואחר כך יפרשנה לבני ביתו, ויכון שבל תבה תעלה למעלה ויתקנו הדברים בשרשן במקום עליון. והפליגו בזהר הקדוש בשבח המגיע למספר ביציאת מצרים, וחדי בההוא ספורא כמה נחת רוח עושה לפני אבינו שבשמים וגמולו ישלם לו. וכבר נדפס זה המאמר של הזהר הקדוש פרשת בא בסדורים, וראוי לתן לב להתעורר בשמחה לחשב מעמק, מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו שכל כך אהבה וחבה יתרה נודעת לנו מאבינו רוענו מלך רם ונשא אשר לגדלתו אין חקר, ובמאי דקמן חבה יתרה נודעת לנו אשר קדשנו במצותיו, וצונו לספר בנסים שעשה עמנו וזכר עשה לנפלאותיו, וצונו לאכל מצה ומרור וכו', וכל דבר ודבר וכל דבור ודבור ובפרט השמחה שלנו עושה פרי למעלה ועושה נחת רוח ליוצרנו, ובונה בשמים עליותיו על ידנו מה שאין יד שכלנו מגעת, רק אנחנו יודעים שמעשה ידינו כוננה עלינו והקדוש ברוך הוא קובע לנו שכר טוב על כל זה. היש חך מתוק מזה, אשרינו מה טוב חלקנו אי אפשר שלא לשמח. ונהי שהכל לפי מעשיו של אדם ולפי זכות נשמתו כך תתעורר נשמתו לאהבה ולשמחה, אבל חיובא רמיא עלן לטרח במחשבות ובהתעוררות חיצון לעורר את האהבה ואת השמחה בין רב למעט כאשר תשיג ידינו, ה' יהיה עזר לנו כי הבא לטהר מסיעין אותו מן השמים (שבת קד א). (ונכתב עוד בזה בערך "פסח"): וכבר מלתי אמורה שלכל דבר צריך הכנה מקדם וזהירות מביאה לידי זריזות (ע"ז כ ב), כן בדבר הזה צריך להקדים לעשות הכנה שלא יהא רעב ולא יהא מטמטם בשנה, ואפלו הבכורות שמתענים בערב פסח וקשה עליהם מחמת התענית להאריך בהגדה ואי אפשר כל כך לשמח מחמת חלשת הלב, על כל פנים השעה צריכה להתחזק ברב עז ותעצומות וכל אשר בכחו לעשות יעשה, וישתה קאו"י ומרק טוב קדם קריאת ההגדה ויקדים לישן ביום אם יוכל: וגם הנשים צריכות להתחזק ברב עז ותעצומות לעמד על עמדן לשמע כל קריאת ההגדה כתקונה ולקים כל מצוות הנוהגות בזאת הלילה כתקונן, כי גם הן חיבות בכל כאנשים, ולא תעמד באמצע קריאת ההגדה להכין המאכל, שעברה היא בידה, לכן תכין הכל מקדם ותהיינה אזניה קשובות לכל דברי ההגדה בחבה, ואם היא מתנמנמת מחמת שהיא עיפה ויגעה יעוררנה בעלה ותדחק עצמה ברחיצת פנים וכדומה כדי שלא לאבד טובה הרבה, ולפם צערא אגרא (אבות סופ"ה). ולא טוב עושים רבים מהמון העם שמקצרים הרבה בקריאת ההגדה בליל ראשון של פסח, הרצים יצאו דחופים ומניחים להאריך בליל שני, כי עקר מצות [ספור] יציאת מצרים אינו אלא בליל ראשון כידוע וליל שני אינו אלא מדבריהם משום מנהג אבותינו בידינו, ואף כי הדברים עתיקים ויש חיוב גמור מכל מקום עקר מצוה דאוריתא הוא בליל ראשון, לכן צריך להתחזק ולעשות עקר להאריך ביותר בליל ראשון, החלש יאמר גבור אני לקים דבר בעתו מה טוב וה' יתן הטוב:

התעוררות

התעוררות הוא כלל גדול בתורה וזה כל האדם שיתן לב להתעורר ליראה ולאהבה ולקים כל דבר טוב כתקונו כדת מה לעשות ולמשך ידו מעשות כל רע. אבל מה יעשה הבן שאין לו דבר שיעוררהו על ההתעוררות, והיצר הרע מפיל תרדמה על האדם ואינו מניחו להתעורר, אבל לכל יש תקנה ובתחבולות יעשה מלחמה, כי בעדנא דיצר הרע הוא דלית למדכר ליצר הטוב אף אתה קדמה לרשיעא עד לא יקדמנך, ועשה כמו שכתבתי בערך "גדר", שתכתב לכל דבר התעוררות הצריך ותקרא בו או בספרים המדברים באותו ענין אם דבר הנוהג בכל יום תקרא התעוררות מדי יום ביום, ואם הוא דבר הנוהג מזמן לזמן יקרא התעוררות סמוך לזמנו ודבר בעתו מה טוב. וטוב לגבר שילמד או יאמר לבני ביתו התעוררות הצריך לכל דבר ודבר בעתו, שמתוך שמוציא הדברים מפיו בהרחבת לשון למודים ולהשכילם מה המצוה הזאת ואיך ראוי לעשותה ומה טעם יש בה, וכן על זה הדרך מה העברה הזאת ומה חמרה ואיך ראוי להתרחק ממנה, גם הוא יוסיף דעת ויוסיף להתעורר ולהתחזק יותר ויותר הרבה תורה למדתי מרבותי וכו' ומתלמידי יותר מכלם. וגם טוב לגבר שיעשה התעוררות חיצון להוראת אהבה ויראה ושמחה רבה וכדומה, דבר בעתו כאשר צריך, כך יהא נכר בהכרת פניו ותנועת גופו כל דליכא למחש ללעג המלעיגים ולמחזי כיהרא כה יעשה וכה יוסיף, כי ההתעוררות חיצון מעורר וגורם גם התעוררות פנימי: ואולם ההתעוררות מועיל למי שהוא חי, אך ישן הוא. כשמעוררים אותו ואומרים לו בן אדם מה לך נרדם, העירה והקיצה, אז ייקץ משנתו ויעשה חובתו, אבל מי שהוא מת לא יועיל לו התעוררות, שאין בשר המת מרגיש באזמל, כן הדבר הזה שמי שנגע יראת ה' בלבו אלא שתקפו יצרו והעבירו על דעתו ועל דעת קונו, עד שברב הימים נעשה לו הדבר ההוא שהרגל בו כהתר, אז כשיבוא לו התעוררות על ידי למודו ספרי המוסר או שמעו בלמודים, יתעורר לבו ויחיל בקרבו ויתחרט חרטה גמורה ויבקש תרופה למחלתו ושב ורפא לו, ולא כן הרשעים שכל כך טבעו ביון העברות עד שאין יראת ה' נגד פניהם כלל, כי מחמת טמאת עונותיהם רחק מהם מאד זיו השכינה ורוח הטמאה מבית ומחוץ תצפנו ורבם עונות, ומחמת הרגלם נעשו להם כהתר ודרכם ישר בעיניהם, על האנשים כאלה אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות יח ב) רשעים בחייהם קרויים מתים, ואז לא זו שלא יתעורר מעצמו כלל אלא אפלו אם ישמע כפעם בפעם איזה התעוררות מפי ספרים או מפי סופרים לא חלי ולא מרגיש, באזן אחת יכנסו הדברים ובאזן האחרת יצאו, וכמעט אין להם תקנה, ושערי התשובה נעולים בפניהם, כי איך ישובו מאחר שדרכם ישר בעיניהם ואין לבם מתעורר כלל לעשות למצא עונו לשנא ומואס בחכמים ומפקפק בדברי רבותינו ז"ל הקדושים, וכמו שאמרו רבותינו ז"ל (ילקוט שמעוני ריש פרשת בחוקותי), והביאו רש"י בפרשת בחקתי, ששבעה עברות הראשונה גוררת השניה עד השביעית שכיון שאינו לומד אינו עושה וכשאינו עושה מואס באחרים העושים כי חפץ שיהא רעת רבים נחמת שוטים, ואחר כך שונא את החכמים ומונע את אחרים, ונותן יד לפושעים וכופר במצוות וכופר בעקר. הנה כי כן אור לא נגה עליהם ובחשכה יתהלכו עד יום מותם ולעולם הם עמלים ורצים לבאר שחת באין מרפה: רק זאת מצאנו תקנה אחת יש שאם יוכל לכף את יצרו ללמד או לשמע בלמודים תדיר יום ליום ולילה ללילה אפלו על כרחו שלא בטובתו עץ חיים היא למחזיקים בה וכל העוסק בטל תורה מחייהו, וכתיב (דברים לב ב) יערף כמטר לקחי. כמו שטפות המטר סוף שנוקבים האבן, כך התורה סוף שנוקב את לב האבן ומסיר את לב האבן ורוח נכון יתחדש בקרבו וכמאמרם ז"ל (סוכה נב, ב) משכהו לבית המדרש אם אבן הוא נמוח אם ברזל הוא מתפוצץ. אבל צריך שקידה רבה וברב הימים ימצא תרופה וירגיש בעצמו איך את נפשו לו חיה: ויש עוד תקנה, אם יסיעוהו מן השמים שיזדמן לו שיעשה מצוה רבה, אז מצות ה' ברה היא תהיה לו בעוזריו, ויגרם לו שיחתר לו ה' חתירה מתחת כסא הכבוד להחזירו בתשובה, ובפתע פתאם רוח נכון יתחדש בקרבו, ויתעורר לבו ותתלהב נפשו וישוב בתשובה שלמה, וילך בדרך ישרה עד שכל מכיריו ויודעיו יאמרו אחר הוא. וכבר ספרו מעשה (וכמדמה לי דאיתא במדרש) שפעם אחת היה רשע אחד שלא הניח עברה שלא עבר, והלך אצל חכם כמתלוצץ, אמר לו: יש לי תקנה, היה לפני החכם אוד מצל מאש, אמר לו כשיוציא פרות זה האוד יהיה לך תקנה. ואחר עבר איזה ימים ראה החכם את האוד ויוצא פרח ויצץ ציץ. ושלח לקרא לאותו האיש, אמר לו מה עשית כי חפץ בך ה', ראה האוד אשר אמרתי לך. וספר לו שבא מעשה לידו באחד שהיה מחטט אחר קבר של נערה אחת שמתה להוציאה מקברה כדי לבעלה, וקנא קנאת ה' צבאות ושלף חרבו והרגו. אמר לו הינו דאהני לך. וחזר בו ונעשה בעל תשובה גמור. וכבר כתבו בעלי המוסר שבבוא לאדם התעוררות לאיזה דבר תכף יחזיק בו ויאחזנו ולא ירפנו וימהר לעשותו טרם יתקרר חמו, ומצוה גוררת מצוה שיעמד בו טעמו, ויהי אלקיו עמו:

הוראה

ידוע מאמר רבותינו זכרונם לברכה (סוטה כב, א) על פסוק (משלי ז כו) כי רבים חללים הפילה, זה תלמיד חכם שלא הגיע להוראה ומורה, ועצמים כל הרגיה זה תלמיד חכם שהגיע להוראה ואינו מורה. ואמרו רבותינו ז"ל (שבת קמהק ב) על פסוק (משלי ז ג) אמר לחכמה אחותי את אם ברור לך הדבר כאחותך שהיא אסורה לך אמרהו, ואם לאו, אל תאמרהו. וזה נאמר בש"ס אפלו על מלי דלא נפקא מנה מידי לענין דינא, כל שכן כי נפקא מנה לענין דינא, ולא זו בלבד כי איכא למחש שיתיר את האסור או שיטהר את הטמא, אז יחרד האיש וילפת ויראה כאלו חרב מנחת לו בין ירכותיו וגיהנם פתוחה לו מתחתיו ולא יוציא מפיו לומר מתר או טהור, עד שיהא ברור לו הדבר כשמש, ולא יסמך על זכירתו, אלא יעין הדבר בספר בשעת מעשה פן ואולי זכרונו כוזב, ואם לא ימצא הדבר מפרש להקל לא יסמך על ידיעתו לפסק הדין לקלא על ידי פלפולו אפלו אם הוא חכם גדול לעיני כל העם לא יבוש מלשאל לחכמים אחרים כי טובים השנים מן האחד (קהלת ד ט) וכל אדם כוזב ולפם חרפא שבשתא (ב"מ צו ב): וכבר אמרו בש"ס (סנהדרין ז ב) דרבא כי אתי טרפתא קמה הוה מכניף לכלהו טבחי דמחוזא, אמר כי היכי דלמטי להו שיבא מכשורא, ופרש רש"י שיגיע להם חתיכה מן העץ, שאם אטעה בדין לא יהיה כל משא הענש עלי, אלא נשא בין כלנו והקל מעלי. ואנן יתמי דיתמי מה נענה בתרה. לכן אם אין הדבר מפרש בספרים לא יורה להקל עד אשר ישא ויתן עם חכמים אחרים. ואפלו להחמיר צריך עיון רב, שאם הוא דבר המתר ואוסרו כמה רעות עושה. אחד, שאפשר יש ניצוצות הקדושים באותו המאכל שהיו עומדים להתקן ונמצא שנפש הוא חובל. ועוד, שנמצא גוזל את בעל הדבר שמפסידו. ואם הוא מטמא את הטהור רעתו רבה כי שמא חס ושלום יגרם שיבוא בעלה לידי עברה של קרי והוצאת שכבת זרע לבטלה, לכן כל חכם לב בבוא הוראה לפניו יחרד מאד ויכנע לבבו וישא עיניו למרום ויאמר לישועתך קויתי ה'. ויעין היטב היטב עד מקום שידו מגעת. וכן בדיני ממונות שהם מקצוע גדול בתורה יחרד מאד להוציא ממון מיד המחזק אם אין ברור הדבר כשמש או עד שישא ויתן בהלכה עם חכמים אחרים: וכבר כתבתי בזה תקנה אחרת שהדרך הישר שימנו בכל עיר ממנים שיעמדו לימין המורה צדק, ולא יעמדו על דבריהם על דין תורה אלא על פי הישר בפשרה קרובה לדין. (וכל האמור בענין ויותר בערך "משפט ודין" אינו בשביל יושבי כסאות למשפט, כי מה ידעתי ולא ידעו, ובודאי שהנכנס לתגר זה מקדים ללמד הלכות דינים כדת מה לעשות, רק יהיו דברי אלה לעצמי לזכרון בין עיני ולאנשים פחותי הערך כגילי, ואיני כמזהיר אלא כמזכיר.) ולעולם יקדים תפלה וישפך נפשו לפני ה' שלא יכשל בדבר הלכה ושלא יצא מתחת ידו דבר שאינו מתקן, ובודאי אין לדין אלא מה שעיניו רואות (ב"ב קלא א), ואין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו (ע"ז ג, א). אלא יעשה את אשר בכחו לעשות ויבדק עד מקום שידו מגעת, ואם לא ימצא הדבר ברור ואין לו ממי לשאל וצריך לפסק הדין הלכה למעשה תכף ילך לחמרא ויבחר הרע במעוטו, כי יותר טוב לאסר את המתר מלהתיר את האסור, ובמקום שיש אנשים שיכולים לדון ולהורות לא יאבה ולא יקבל להיות יושב בראש אפלו אם הוא צריך פרנסה והוא גדול בחכמה ובמנין, אפלו הכי יברח מן הרבנות וישליך על ה' יהבו והוא יכלכלהו ויניח הגדלה למי שחפץ בה והוא יחשך עצמו מן הדין כי רבה רעת הרבנות (כמו שאכתב בערך "משפט"). אך במקום שאין אנשים ישתדל להיות איש לזכות את הרבים ויסמך על רחמי שמים מרבים:

הדלקה

הדלקה עושה מצוה (שבת כב ב) בנרות שבת ונרות חנכה (וכמו שאכתב בערך "נר"). והדלקת נרות בבית הכנסת גם כן מצוה, כדכתיב (ישעיה כד טו) בארים כבדו ה'. אמנם כבר מלתי אמורה שצריך שיהא אדם בוחר בין טוב למוטב, ומי שאין לו כל כך הרוחה כדי לקים אחז בזה וגם מזה, במקום שיתן נרות ושמן לבית הכנסת שבלא נתינתו לא יחסר כי אין צבור עני והרי זה דומה קצת למטיל מים לים, ונהי דמצוה קא עבד שיהא המצוה נעשית בממונו, אבל יותר טוב אם יתן אותם הנרות ואותו השמן לעני הגון או לתלמיד חכם שידליק נר שבת או ילמד לאורן, ולכן אפלו ביום יארצייט כה יעשה, כי כפי אשר יגדל המצוה כך מוסיף לעשות ניח רוחא לנפש הוריו, אם לא שעושה משום יקרא דחיי ודשכבי וכדי שלא ירננו אחריו, דלאו כליי עלמא ידעי כי טוב למעבד כדין, אבל לא ירבה בהדלקות אם אין ידו משגת כל כך. וגדולה צדקה יותר מן הקרבנות (בית המדרש ילינק ג,) כל שכן מהדלקות בית הכנסת, ובתנאי שיפריש ממונו מה שהיה רוצה לתן לשמן ונרות ויקנה שמן ונרות ויתן לתלמידי חכמים ולעניים יותר על מה שהיה בדעתו לחלק צדקה ותיטב לה' ולנפש הוריו: ואם איש עני הוא חייו וחיי אנשי ביתו קודמין, ויותר טוב שיקנה שמן ונרות לעצמו כדי שיהיה לו בהרוחה להדליק נר שבת וללמד לאורה וצדקה תחשב לו יותר מאשר יתן לבית הכנסת. והכל לפי מה שהוא אדם, שאם הרחיב ה' גבולו זהו כבודו כי ירבה כבוד בית הכנסת ובאורים יכבד ה', ובזה יזכה לנר מצוה ותורה אור לו ולזרעו. וראיתי אנשי מעשה שהיו מחבבים הדלקת נרות בית הכנסת ולא היו מניחים אותה לעשות על ידי שמש הכנסת, אלא הם בעצמם ובכבודם מדליקים אותם. ושמעתי שיש מקומות שמוכרין ההדלקה, ובודאי שזהו חבוב מצוה ומנהג יפה הוא. וידוע מאמרם ז"ל (ירושלמי שביעית ספ"ג) שמה שזכה שאול למלוכה היה על זכות זקנו שהיה מדליק נרות במבואות האפלים ועושה חסד עם הרבים, וכן דבורה זכתה לנבואה על ידי שהיתה מכונת לעשות פתילות עבות לבית המקדש (ילקוט שמעוני שופטים רמז ד). ישמע חכם ויוסף לקח ויעשה את אשר בכחו לעשות טוב, וה' יתן הטוב. ומה טוב ומה נעים למי שהרחיב ה' את גבולו שיהא נר דולק לו כל הלילה (בבית שאינו משמש מטתו) שזה הכנה דרבה לעמד בהשכמה, כי רב גרוי היצר הרע הוא מחמת עצלות להדליק הנר. הנה כי כן להוצאת מצוה תחשב, וה' ישלם לו בהלו, יהי שלום בחילו:

הן צדק

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (פסחים קיג א) הן שלך יהיה צדק ולאו שלך צדק. ואמר לה רב לרב כהנא (שם) הפך בנבלתא ולא תהפך במלי. וראוי לאדם שיהא בו מדעת קונו שלטובה אינו חוזר ולרעה חוזר. וכן יעשה האדם הטוב שאם הוציא מפיו לעשות טוב עם חברו או שלא לעשות עמו רעה לא יחזר בו בשום אפן ולשום סבה שבעולם כי בושה גדולה היא, אבל אם הוציא מפיו לעשות רע או שלא לעשות טובה לא יעמד בדבורו. וכבר אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ערובין סה, ב) כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו. דכתיב (בראשית ח כא) וירח ה' את ריח הניחח. פרש רש"י כל המתפתה ביינו, כששותה מעט יין הוא נחם על הרעה מחמת דבדיחא דעתה וכשמפיסים אותו הוא מתפיס, יש בו מדעת קונו, שעל ידי הקרבן שהקריב נח נחם על הרעה ונשבע שלא להביא עוד מבול לעולם. וכתיב (שמות לב יד) וינחם ה' על הרעה ויאמר סלחתי כדברך: ולולא ה' צבאות היה חוזר ממדת פרענות למדה טובה הן גוענו אבדנו, חס ושלום, וכל דבר טוב שיצא מפי הקדוש ברוך הוא אפלו על תנאי אינו חוזר. ונהי דאשכחן דכתיב (בראשית לב ח) ויירא יעקב מאד, ואמרו רבותינו ז"ל (ברכות ד, א) שאפלו שאמר לו ושמרתיך בכל אשר תלך (שם כח טו) ירא שמא יגרם החטא. וכן אמרו רבותינו ז"ל (שבת לג, א) שכל המנבל את פיו אפלו נחתם עליו גזר דין של שבעים שנה לטובה נהפך עליו לרעה. והכי נמי אשכחן בחרבן בית המקדש שחזר בו ואמר (יחזקאל ט ו) וממקדשי תחלו, ממקדשי תחלו (שבת נה, א). פשר דבר, שלעולם לטובה אינו חוזר ודבר אלקינו אשר דבר טוב על ישראל יקום לעולם, ואת הטוב נקבל בלי שום ספק בעולם שכלו טוב, ולפום שעתא גורם החטא שיהפך עליו לרעה להנאתו ולטובתו, וכל דעבד רחמנא לטב עבד, דטב לה לאדם עבדי לה, כי יפה שעה אחת של קרת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה (אבות ד, יז), וכל כי הא אם יראה לו לאדם שבעשותו הטובה שדבר לעשות לחברו יהיה נזק לחברו מצד אחר או לאדם אחר אין הכי נמי שנתנה רשות שיחזר בו דהוי לה כמו לרעה שחוזר: והן רבים עתה שיש להם מדה זו שעומדים בדבורם בכל ויוצא שכרם בהפסדם, שהרי נוהגים כן אף לרעה או כשדבר שלא לעשות טוב, אפלו אם ירבו עליו רעים לא ישוב בו ואמור יאמר, דברי אי אפשר שיעשה שנים ומוצא שפתי לא אשנה אי יהבי לי כל חללי דעלמא. אדם כזה פגיעתו רעה ומרחיק ממנו אוהב ורע ורבו שונאיו ומרבה עליו שנאה ותחרות, ואפלו בנוה שלו לא ינוה, ואאנשי ביתה לא מקבל, כיון שאומר לעולם, כמו שאמרתי אני כן צריך שיהיה, ודברי לא ישוב ריקם. זו רעה חולה, גורם כל מחלה: וזאת תורת האדם הטוב, שיחזר בו ויבטל דעתו מפני דעת אחרים לפי צרך שעה, ויהא מתרצה ברחמים ומתפיס בתחנונים, ולעולם יחשב מאד קדם שיוציא מפיו לעשות דבר טוב לחברו או שלא לעשות רע, וכיון שהוציא בפיו מוצא שפתיו ישמר ויעשה ולא יעבר. ולכן יותר טוב שיקדים תחלה לומר שלא יעשה טוב ויחזר בם משיאמר שיעשה ויחזר בו, כי דברו אחור אולת היא לו וכלמה. ולאידך גיסא דבר חברו לא ישיב ריקם ולא יסתר את דבריו כאשר יוכל אפלו אם הוא שונאו כדי לקים (תהלים לד טו) בקש שלום ורדפהו. ולא כמו רבים אנשים מדינים שאומרים לא איכפת לי לעשות זאת, אלא שלא יהא כמאמר חברי ולא יצא בשלו זו מדת סדום, ואין ראוי לעשות כן אלא לילדיו הקטנים כדי להנהיגם וללמדם שלא יהא להם מדה רעה זו להחזיק ולעמד בשלו ושלא להפך מידיעתו, אבל לשאר כל אדם ואפלו אצל בניו הגדולים, טוב לגבר שלא יעמד על דעתו ויהיו הגדולים נשמעים לקטנים כדי להרבות אהבה ואחוה שלום ורעות. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה (תענית כ, ב) לעולם יהא אדם רך כקנה ואל יהא קשה כארז. ובזה לזכר עולם יהיה צדיק כתמר יפרח כארז:

הסח דעת

זה כלל גדול לענין היהידות שאל יסיח דעתו מכל הדברים שהם חובת הגוף וחובת הלבבות, ואם ארע שהסיח דעתו כשיזכר צור קדשו ישוב ירחמנו יאחזנו ולא ירפנו, ככה יעשה אפלו ברצוא ושוב יזכר מה חובתו וימהר לעשות אותו. וכבר מלתי אמורה שהגדר הגדול שלא להסיח דעתו היא הכתיבה, שראיה מביאה לידי זכירה. ובפרט על התפלין צריך זהירות יתרה שלא להסיח דעתו מהם, ומתכלית כונת הבורא יתברך שמו בהם הוא לזכר מה שכתוב בהם והתועלת הנמשך ממנו ליראה ולאהבה וכדומה, כי בזה תלוי עקר קיום מצות תפלין ואחר כונת הלב הן הדברים (וכבר כתבתי בערך "לב" קצת דברים שהם חובת הלבבות שראוי לאדם שלא יסיח דעתו מהם). וכן אם קבל טובה כל דהוא מחברו ראוי שלא ישכחנה ולא יסיחנה מדעתו, כל קְבל דנא אם עשה לו חברו רעה גדולה ישכחנה ויסיחנה מדעתו לקים מה שאמרה תורה (ויקרא יט יח) לא תטר. וכן בבא לדעתו מחשבות זרות והרהורים רעים, ובפרט בשעת התפלה ותלמוד תורה ועבודת השם יתברך, יסיחם מדעתו, ולו בכח יגבר איש להסיחם מדעתו ויפנה לבו לדברי תורה או לעבודת השם יתברך ולבו למו אב אבינו שבשמים יצעק ויאמר הושיעה אדוני המלך, הצילני מטיט ואל אטבעה, אולי ירחמנו עושהו: וכן אמרו רבותינו זכרונם לברכה (יומא עה א) דאגה בלב איש יסיחנה מדעתו. בפרט בעדן חדוה ובעת עבודת השם יתברך מבעי לה ליתובי דעתו, ועל ידי העמק במחשבות טהורות ובעזר משדי ימצא טענות מספיקות להסיח מדעתו כל מה שצריך להסיח מדעתו, ומאחר שאין דעת האדם סובלת לחשב שתי מחשבות כאחת בבוא אליו מחשבה ממחשבות אלו שצריך להסיחן לו יחליפנה וימיר אותה רע בטוב, ואם לא יוכל עשוהו לבדו על זה אמרו (שם): ישיחנה לאחרים ילך אצל חכם ויגיד צערו, והוא ילמדנו דעת למען יקיץ משנתו ולא יהיה נרדם, ולא יהפך מימי היאור לדם, אלא יכלכל דבריו במשפט כי זה כל האדם:

הכאה

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (מו"ק יז, א) המכה בנו גדול חיב נדוי. ולפם טעמא אף אנו נלמד דלאו דוקא מכה בנו גדול, שהרי הטעם הוא לפי שגורם לבנו שיהא בועט בו ויהא מקלה אביו ונמצא עובר על ולפני עור לא תתן מכשול (ויקרא יט יד), הנה כי כן לא גדול גדול ממש אלא אפלו קטן כל שיודע בו שאינו מקבל מרות, כגון בדורות הלל. ו דחצפא יסגא ובן בועט באביו לא על ידי הכאה, אלא אפלו אם גוער בו בכעס, גם הוא יכעס ואינו מקבל גערה, ואמת אמרו (משלי יז י) תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה. במבין אמרו, אבל מי שאינו מבין אינו מקבל גערה. ויש בן שאינו שומע בקול אביו ובקול אמו, וכל כי הא צריך דעת באב ואם ביודעים ומכירים את בניהם שהם קשים ואין יראת ה' נגד פניהם ואינם שומעים בקול אביהם ואמס, לא יצוו עליהם שום דבר שישרתום, וישתדלו שלא לכעס עליהם ושלא לגערם ולא ידברו אליהם אלא בלשון רכה. ונהי שלא כל העתים שוות ופעמים שלא יוכל אב ואם להתאפק מלצוות את בניהם שום דבר ומלכעס עליהם ולחרפם ולקללם, כי יחרקו שן ונמס לבם בראותם שעושים הבנים דברים שאינם מהגנים, על כל פנים את אשר בכחם לעשות יעשו ויבחרו הרע במעוטו: והנה רצון אב ואם לזכות נפש בניהם שיעשו רצון אביהם ואמם ויזכו את נפשם בעשות נחת רוח ליוצרם, אבל מה יעשו כשאין הדור דומה יפה, וכל זמן שהבנים והבנות אצל אביהם ואמם אינם חפצים במצוה זו כל כך ואין מחשיבים אותם כל כך, אבל כשילכו לארץ ישראל או לבית עולמם אזי יאמרו, מי יתן לי אב ואם ואלחך עפר כפות רגליהם ואנטלם ואנשאם ואעבד אותם בכל כחי, אבל אם רוצים שה' יחשב להם אז כאלו עשו, כה יעשו בהיות יכלת בידם לעשות, ואז מחשבה טובה כשאין יכולין לעשות הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה. ולפי הדורות הללו שבני עליה שישמעו בקול אביהם ואמם הנם מועטים, ובפרט כשנושאים נשים שכלה מתקוטטת בחמותה והדבר קשה המציאות שינהגו כבוד כאשר יאות, מה טוב ומה נעים לאב ואם אם יהיה באפשרות להם שיפרישו את בניהם שלא יהיו סמוכים על שלחנם, וכן טוב לבנים אם הוא ברצון אביהם ואמם שיפרשו מעל שלחנם, כי ההעדר טוב ממציאות הרע, ומי יתן והיה לבבם של בנים לכבד אביהם ואמם ויקבלו שכר טוב פרות בעולם הזה, שגם הם יכבדו מבניהם בנים טובים והקרן קימת לעולם הבא: ואסור הכאה אינו רק לבנו, אלא גם לשאר כל אדם איכא לאו ד"לא יוסיף פן יוסיף" (מכות כג א), וכבר אמרו (סנהדרין נח, ב) הסוטר לעו של חברו כאלו סוטר לעו של שכינה. ופרש רש"י, המכה על הלחי. והוא הדין בכל מקום אלא שדברו בהווה. וכתיב זרוע רמה תשבר (איוב לח טו). ואיש זרוע לו הארץ (שם כב, ח). ורב הונא קץ ידא (סנהדרין שם). וכן ראוי לכל מנהיגי הערים ליסר את אנשי זרוע ובפרט לאנשים בני בליעל שמכים את נשותיהם מכת אכזרי, תפח רוחם של עושי אלה שמחזיקים את בנות ישראל כשפחות ודורסים ומכים ובועלים ואין להם בשת פנים, וראוי למי שיש יכלת בידו ליסרם כאשר יוכלו, ואם יוכלו להוציא נשותיהם מתחת ידם אם הוא ברצון האשה, כי אין אשה דרה עם נחש במקום אחד, מצוה רבה עבדי להציל עשוק מיד עושקו: ואפלו להכות ילדים קטנים אין רשות לשום אדם אלא אב לבנים ורב לתלמידים ופרנס על הקטנים. ואפלו הרב לתלמידיו, כתב בתשובות (הלכות קטנות ח"א סימן קכה) שהיה ראוי להושיב בית דין להכותם במדה ובמשורה אלא שלא נהגו. ואיתא בש"ס (ב"ב כא, א) שאמר לה רב לרב שמואל בר שילת כי מחית לינוקא לא תמחה אלא בערקתא דמסאנא, דצית צית. וכן איתא בספר החסידים (סימן מט) שאין רשות להכות אלא הרב לתלמידיו. וכן איתא בתשובות מוהרשד"ם (אורח חיים סי' כ') שאם אחד הכה לקטן ותבעו לדין נזקקין לו וקוצבין לו קנס. וזכורני באיש אחד ירא השם, שהיה פרנס על הילדים, שבשעת פטירתו צוה להכריז בבית הכנסת שהוא שואל מחילה מכל הקטנים אם הכה אותם שלא כדין, כי בודאי אפלו לבניו הקטנים ותלמידיו לא התרה הרצועה להכותם שלא כדין על לא חמס בכפיהם, ואפלו אם יש צרך להכותם, לא התר להכותם מכה רבה מכת אכזרי על הראש ועל העין מקום שיוכל לעשות מום ופקוח נפש חס ושלום, אלא יכם בנחת על הרגלים בלי כעס, וזה כלל גדול כי טוב איש יכלכל דבריו במשפט במדה במשקל ובמשורה, זוהי דרך ישרה:

הלבשה

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוטה יד א) הקדוש ברוך הוא מלביש ערמים אף אתה תלביש ערמים. דכתיב (בראשית ג כא) ויעש ה' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם. וכתיב (ישעיה נח ז, ח) כי תראה ערם וכסיתו אז יבקע כשחר אורך וכו'. ובאמת שהוא צרך וחיוב גדול לרחם על העניים בענין המלבוש יותר מן האכילה, כי לאכילה יוכל להיות מצטמק ומסתפק במועט ויצא אדם לפעלו ויטרח כל היום וירויח שתי פרוטות ויקנה לחם לאכל בלילה וישבע לחם ויהיה טוב ואינו צריך לבריות כל כך, לא כן לענין המלבוש צריך הרבה מעות ביחד ואין יד העני משגת, כי אפלו לאכל לשבעה אין לו ומתוך כך הולך וחסר ובגדיו נעשים קרעים קרעים וטלאי על גבי טלאי עד שלא נשאר לו אלא חלוק אחד ומלבוש מבלויי הסחבות באפן שחייו אינם חיים, וראוי לבני ישראל רחמנים בני רחמנים שיהמו מעיהם ויתמלאו רחמים עליהם: והאיש אשר חננו ה' עשר וכבוד כה יהיה משפטו, שיעשה לעצמו ולכל בני ביתו בגדים חדשים מדי חג בחג מכף רגל ועד ראש, ויתן בלאותיו לעניים מהגנים, ובפרט לתלמידי חכמים שצריכים לנהג סלסול ואינו לפי כבודם ללבש בלויי הסחבות ובגדים קרועים ומטלאים, צריך לרחם עליהם ביותר. ובזה יתהלל עשיר בעשרו. ומה שנראה לעשיר בזוי ושסוי ובלוי, אצל העני הוא חשוב ועלוי. והן אמת דקרא כתיב (במדבר יח ל) בהרימכם את חלבו ממנו. ופרשו רבותינו ז"ל (תמורה ה א) שצריך להפריש החלק מן המבחר והמשבח והיפה, הכל לפי מה שהוא אדם. שהרי אמרו (ב"מ סב א) חייך קודמים. והוא קודם ללבש את החדש, וישן מפני חדש יוציא. אמנם טוב לגבר שידקדק אם יוכל להכיר ולידע אם המקבל דבר הוא חשוב אצלו וחביב בעיניו וצריך לו, ואם יארע שנתנו לעני איזה בגד מבלויי הסחבות שאינם חביבים אצלו כלל, לא יתרעם על העשיר ולא ידבר תועה עליו בפני אחרים, כי זה גורם להיות נועל דלת בפני העשירים מלתן בלאותיהם לעניים. ודרך איש טוב שיש לו דעת נכונה ומישבת, שכל שחברו חשב לעשות לו טובה וקנה לו איזה דבר, אפלו הוא דבר רע וקנאו ביקר, וכן אם נתן לו מתנה דברים פחותים, יראה לו פנים יפות ויחזיק לו חנות גדולות כאלו הדבר הזה נצרך מאד וחביב ונחמד ונעים, כי היכי דתהוי לה ניח רוחא ושלא ינעל דלת בפני גומלי חסדים זהו דרך טובים: והנה יש מקומות רבים שנהגו הלבשה לילדים בני עניים ומלבישים אותם מחנכה לחנכה, אשריהם מה טוב חלקם, כי מצוה רבה עושים. אבל מי יתן והיה לבבם ויכלתם לעשות כן גם לעניים גדולים הם ונשיהם וטפם, החלש יאמר גבור אני למצוה זו כי רבה היא שתגן להניח ברכה והצלחה לכל מעשי ידיהם, הון ועשר בביתם ולעולם הבא יאכלו פרי צדקתם, ישאו ברכה מאת ה' ומאת העניים האמללים, גבור בארץ יהיה זרעם והניחו יתרם לעולליהם:

הלואה

ידוע שהיא אחת מתרי"ג מצוות להלוות למי שצריך ללוות בין לעני בין לעשיר, אלא שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (ב"מ עא, א) עני ועשיר, עני קודם. ואפלו לעכו"ם ברבית ולישראל בחנם ישראל קודם (תנחומא משבטים, יד). ואף על פי דבהלואה לעכו"ם ברבית נמי מקים מצות לנכרי תשיך (דברים כג כא), ויש לו רוח שאוכל פרות, מצות הלואה לישראל עולה על גביהן. ואבינו רוענו אינו חפץ בהפסד שלנו ואין מעצור לה' לשלם רוח פרות בעולם הזה כפלי כפלים ממה שנותן העכו"ם. ואפשר דהכי נמי אם עשיר רוצה לקח בשכר בדרך התר בתורת עסקא ועני בחנם, עני קודם, וכל שכן הוא, שהרי בלקיחת שכר מישראל ליכא מצוה, ואף על גב דהלואה גופא לעשיר מצוה היא, אפשר דכשנותן בשכר להנאתו ליכא כל כך מצוה אפלו אם העשיר בקש ממנו שיעשה לו חסד זה שילוהו בשכר בשעת דחקו. ומיהו נראה שהכל לפי הצרך, שאם העני רוצה ללוות לקנות איזה דבר של מותרות דסגי בלאו הכי והעשיר רוצה לשלם את בעל חובו כדי שלא לבוא לידי בושה וכלמה ובזיון ושלא להפסיד את אמונתו (כגון בפריעת ה"פוליסא") שבאותו פרק חבלי יולדה יבואו לעשיר, כל כי הא בודאי העשיר קודם דהוא ניהו העני באותה שעה יותר מכל העניים: ובודאי שלא נאמר זו דלעכו"ם בשכר וישראל בחנם ישראל קודם, אלא למי שהרחיב ה' את גבולו ויש לו מקום להרויח כדי חייו ממקום אחר ואינו מלוה לעכו"ם ברבית אלא כדי לקים מצות לנכרי תשיך, אז מצות הלואה לישראל קודם, אבל אם צריך לו לקח שכר משום כדי חייו הרי אמרו חייו קודמין. אך דא עקא שעכשו פתח פתוח מצאו לומר שעכשו הכל צריך לכדי חייו, ואוהב כסף לא ישבע כסך (קהלת ה ט), ומוצא לעצמו טענת פטור לומר שאין ביכלתו להלוות בחנם, והלוא אלקים יחקר זאת כי הוא יודע אם יכול אם לא יכול, ולפי שטבע אנוש שדורש טוב לעצמו ועינו רעה בשלו, לכך החמירה תורה באזהרה וכתב (דברים טו ט) השמר לך פן יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר קרבה שנת השבע שנת השמטה ורעה עינך באחיך האביון. ופרשו רבותינו ז"ל (ב"ב י א) שחשוב כעובד עבודה זרה. כתיר, הכא, בליעל, וכתיב התם, יצאו אנשים בני בליעל. ולפי חמר שבו יחרד האיש וילפת, ולפם מאי דכתיב (שם) קרבה שנת השמטה. איכא למשמע, דאפלו אם יש מקום לחוש להפסד ממון לא ימנע מלהלוות וה' ישלם לו: ובודאי שהכל לפי מה שהוא אדם, וידוע שלכל דבר אפלו דבר טוב ומדת חסידות, יש גבול וקצבה וצריך פלס ומאזני משפט שלא להטות לאחת משתי הקצוות, אלא אמצעי שלם, וכדתנן (אבות ב א) איזוהי דרך ישרה, כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. וכבר אמר החכם (חובות הלבבות בהקדמה) מכלל הזהירות שלא תהא זהיר הרבה, וכל שכן בענין זה שעליו נאמר (תהלים קיב ה) טוב איש חונן ומלוה יכלכל דבריו במשפט. ובודאי שלא טוב לעשות באפן שתכלה קרנא ולא יוכל להתמיד לעשות הטוב ויצטרך הוא לבריות, אלא זוהי דרך ישרה שיבר לו האדם, שאם חננו ה' עשר ונכסים יותר מכדי צרך פרנסתו, יפריש חלק מנכסיו כברכת ה' אשר נתן לו, או אם הוא נוהג מנהג טוב להפריש מעשר מאשר מרויח, חלק ממנו יהא מנח אצלו להלוותו הלואות חן וחסד, וזה יהיה קרן קים לעשות בו מצוה זו כל ימי חייו, ואף כי אחר מותו לא יהיה חפשי מן המצוות ותהי צדקתו עומדת לעד ותלך לפניו ולאחריו צדקתו: ואם לא יוכל עשות זאת בחייו, לפחות זכור יזכר בעודנו באבו, שלא לעזב לאחרים כל חילו ולמשבק נפשה ערטילאי, ולא יסמך על שלחן בניו שישלחו לו פרי צדקתם, אלא יעשה צואה כדת מה לעשות באפן המועיל שלפחות מעשר עזבונו או חלק מסים מנכסיו יהיה לו לעצמו להיות קרן קים ביד נאמן לרוח קרוב לשכר ורחוק מן ההפסד לעשות צדקות והלואות. ויותר טוב אם יניח איזה קרקע לענין זה, שהארץ לעולם עומדת. וכמה יערב לו ויבשם לו בכל פעם שתלך אחריו צדקתו ופרי מעלליו יאכל, אזי יתן הודאה על חלקו ויתחרט על שלא עשה יותר. וגם לזה צריך פלס ומאזני משפט, שאם בניו תלמידי חכמים ועניים הם קודמים לרחם עליהם כרחם אב על בנים, ולהחזיק בידם שיעמדו על המשמר על התורה ועל העבודה: וכשיבוא להלוות יקים דברי חכמים שאמרו (ב"מ עה, ב) המלוה את חברו שלא בעדים עובר על (ויקרא יט יד) לפני עור לא תתן מכשל וגורם קללה לעצמו, ולכן לא יעבר על שום הלואה, בין בממון בין בפרקמטיא שלא יעשה שטר שלא בעדים, או כתב יד בכל תקף שיהא חשוב כמו שטר ושיגבה בו אפלו מנכסי יתומים קטנים, ולא לחוש לפשיטי דספרא או ילמד לכתב לעצמו, שכמה פעמים יקרה מקרה בלתי טהור שלא יוכל לגבות חובו מחמת שאין לו שטר, או כתב יד, ואז שניו יחרק ונמס וישוע ואין מושיע, וכדאי הוא שיפסיד ממונו על שעבר על דברי חכמים. ואם בא להלוות לאיש שאינו בטוח כל כך, לא ילוה לו כי אם על המשכון, ויותר טוב אם ינהג כן עם כל אדם אפלו בטוח כדי שלא לביש את מי שאינו בטוח ושלא להטיל קנאה ושנאה, לכן יותר טוב שכל יודעיו יכירוהו שאינו מלוה בלא משכון אפלו למלך, ומה גם כי לא תדע מה ילד יום וכמה בני אדם שכבו עשירים וקמו ממטתם עניים, ולכן אמרו, משכון בבית שלום בבית. ואם איש עשיר הוא, יקח ממנו מעט רוח כדי להוסיף על הקרן של הלואות, אך לעני ילוה בחנם הלואות חן וחסד. ואם יודע שאין ללוה מה למשכן כנגד הלואה, לפחות יבקש ממנו ערב טוב: ואם יודע בו שגם ערב אינו מוצא, אז אם שואל ממנו שעור שאם יאכלנו יוכל לסבלו והוא בחזקת איש טוב ויש לו מקום להרויח שיוכל לשלם את חובו, אם ירצה אז ילוה לו פעם אחת על אמונתו, אך לא יתן לו חוב על חוב עד שיהא מעביר אחד ואז ישוב ירחמנו כאותו שעור, ולא יסמך על אמונתו להוסיף להלוות לו הרבה, דשכיחי רמאי שיגדלו פרע ארבע וחמש פעמים עד שיחזיקו אותו לנאמן, ויתנו לו הרבה ואז יאכל גם אכול את כספם, לכן בל יוסיף ויתן לו אותו השעור אפלו על מנת שיאכלהו. אך לאיש שמחזיקו לרמאי לא ילוה לו כלל בלי משכון, וכדי שלא ישיאנו יצרו להחזיק לכל אדם לרמאים ושלא להלוות לשום אדם בלי משכון ונמצא כאלו נועל דלת בפני לווים, שהרי על הרב אינו כל כך באפשרות ללוות ולתן משכון עד שנמנע מללוות, ולכן בזאת יבחן אם הוא באמת חשוד אצלו שהוא רמאי או אם הוא עצת יצרו, יציר בעצמו בינו לבין קונו על דרך אמת, אם היה זה האיש בא אצלו ללוות הימנו בשכר ורוח טוב אם היה מאמינו ומלוה לו, אז יהא מחשב שכר מצוה כנגד השכר והרוח שהיה נותן לו הלוה ויאמינהו להלוות לו בחנם אפלו בלא משכון, ואם לא היה מאמינו להלוות לו אפלו בשכר, אז לא יאמינהו בלא משכון: ועל כל פנים אם איש עני הוא ושואל ממנו דבר מועט, אפלו אם קרוב הדבר אצלו שלא יוכל לשלם, אל ישוב דך ונכלם, ויתן לו על מנת שלא ישלם באפן שלא יהיה הלוה רשע כשלא ישלם, שאז הוא עובר משום לפני עור, ולא סגי במה שהוא מוחל לו בלבו, שהרי על כל פנים הלוה לאסורא קא מכון, שלפניו אינו גלוי שמחל לו, אלא צריך שיפרש שיחותיו לו ויאמר לו, אל תצטער על שאין אתה יכול לשלם כי לא איכפת לי והריני כאלו התקבלתי, ואם ירחיב ה' את גבולך אזי תשלם לי. ובזה לו יהיה זכיה בשתי מצוות, הלואה וצדקה, וה' ישלם לו, כדכתיב (תהלים לז כא) וצדיק חונן ונותן. ופרשו רבותינו זכרונם לברכה כשלוה רשע ולא ישלם הצדיק המלוה חונן ונותן במתנה כדי שלא לעבר על לפני עור וכדי שלא יענש שום אדם בסבתו. אי נמי צדיקו של עולם חונן ונותן ומשלם לו את החוב ממקום אחר באפן שעושה מצוה לא ידע דבר רע ומי שהוא יהודי כשר שמאמין באמונה שלמה באלו דברים של רבותינו ז"ל הנאמרים באמת, לא יקשה בעיניו אם הלוה סלע לעני בשעת דחקו ואכל ממנו, שיאמין באמונה שלמה שכבר ה' שם כספו באמתחתו ביתר שאת, ולא ירע לבבו באחיו האביון ולא יהא נועל דלת בפני לווים במקום הראוי להלוות בלי משכון על דרך האמור: אמנם כשהיה הלואה מרבה ואין האיש בטוח, לא ילוה בלי משכון כדי שלא יהא תוהה על הראשונות, ולא ידחנו בדברים לומר לו, לך ושוב, אשוב אראה, וכן לא יעשה כמנהג איזה עשירים שחושבים לעשות נדיבות לב וצדקה ובמקום צדקה תהיה צעקה, שבבוא אליו איש עני לחלות פניו שיתן לו בהלואה דרך משל עשרה אריות וחושש עליו שלא יפרעם לו אומר, הילך שני אריות בתורת מתנה וה ישאר בקש לך, ושתים רעות עושה, אחד שאינו נותן לו די מחסורו, ויותר היה חפץ העני שיתן לו העשרה בתורת הלואה לנוח מעצבו ממה שנתן לו שנים במתנה, כי לאחר עמלו שחשב מחשבות עד שהוציא מסוה הבושה מעל פניו לבוא לחלות פני עשיר זה סוף שיצא בפחי נפש, וצר לו מאד בחשבו אנה יפנה לעזרה, אם זה שחשב שקרוב הדבר שימלא שאלתו עשה כן איך ילך למקום אחר. ועוד רעה חולה שבמה שנותן לו אלו שני האריות במתנה נועל דלת בפני העני, שלא יבוא עוד אצלו לבקש הלואה, כי יאמר עתה יחשב העשיר שאני תובע בפה שיתן לי עוד בתורת מתנה מאחר שידעתי כי זה דרכו: הנה כי כן הטוב טוב, שכשאינו יכול למלאת רצון העני יאמר לו בפרוש שאין ידו משגת באותו פרק ויפיסנו בדברים ויפק לרעב נפשו שיאמר לו, חי נפשי, צר לי עליך אחי והייתי חפץ לעזרך בכל נפשי, אך מה אעשה שאין ידי משגת. ואם יש לו אך אינו רוצה לתן בלי משכון יאמר לו בפרוש שיביא משכון וילונו. ואם אינו רוצה לדכא את העני, יוכל לשנות ולומר לו, אני אין לי, אבל אם תרצה תביא לי משכון ואבקש לך מאוהבי. ואם לא ירצה להלוות לו לא יתן לו באותו פרק צדקה, דנפק חרבא כדבר האמור: וכשילוה על המשכון יפרש שיחותיו בכתב וחתימת יד הלוה שאם לא יפרע לו לזמן הקצוב יהא רשאי למכר המשכון שלא ברשות בית דין ואפלו בשוקא חריפא, ושיהא המשכון באחריות הלוה ושיהא נאמן על פי דבורו הקל על כל אשר יאמר. וכל כיוצא בזה יפרש בכתב מפרש כדי שלא תאנה אליו רעה תחת טובה ונחם על הטובה חס ושלום, וכדי שלא יהא לבני אדם תרעמת עליו. והדרך הטוב, שאותו חלק ממון שהפריש לענין זה ימסרהו ביד שליש, ויצוה עליו להתנהג בדרך זה שלא לתן בלי משכון ובכתב מפרש כדבר האמור, ואז אין מקום לתרעמת כי שליח עושה שליחותו ואינו רשאי לשנות. וכבר אמרו רבותינו ז"ל (יבמות סג א), שהמלוה סלע לעני בשעת דחקו עליו הכתוב אומר (ישעיה נח ט) אז תקרא וה' יענה תשוע ויאמר הנני. ופרשו המפרשים דרצונם לומר בשעת דחקו של מלוה, שאף על פי שבאותו פרק הוא דחוק למעות ידחק עצמו יותר להלוות לעני: ומצות הלואה אינו רק במעות אלא גם בפרקמטיא. אם נותן לו בהקפה ואינו מוסיף על דמי המקח לתן לו יותר ביקר בשביל שהוא בתורת הקפה מצוה קעבד ועולם חסד יבנה. ומאחר שדרך לתן בפרקמטיא בהקפה אפלו לעכו"ם ואינו קשה עליו כל כך כמו הלואת ממון, בקל יוכל איש לקים מצוה רבה זו, דכתיב (ויקרא כה לה) כי ימוך אחיך ומטה ידו והחזקת בו. שהיא הגדולה שבצדקות, ויתן לו בפחות ממה שמוכר לאחרים כדי שישאר לו מקום להרויח, כמו שפרשו רבותינו ז"ל על פסוק (שם שם יד) וכי תמכרו ממכר שיתן לו באפן שגם הקונה יהיה לו ממכר וירויח בו ויגבה ממנו בפרוטות מעט מעט שכל פרוטה ופרוטה מצטרף לחשבין גדול, ויכול להיות סבה שיתפרנס בכבוד מיגיע כפיו ושיעשה קרן ויוכל להגיע לעשר גם כן בעזר משדי. על כגון זה נאמר (משלי כא כא) רדף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד. ומכל מקום טוב לגבר שיבחר לו אפן משא ומתן שלא יצטרך לתן בהקפה, שהרי אמרו רבותינו זכרונם לברכה (סוכה נו, ב): טב קרא מקרי. פרש רש"י, טוב מעט רוח ביד מהרבה בהקפה. ואמרו על חסיד אחד, שהיה מתפלל הרחמן יצילני מפזור הנפש, דהינו פזור ממונו שהוא פזור הנפש. ובפרט הנותנים לאנשי מקומות רחוקים וצריכים לשום לדרך פעמיהם בדרכים שהם בחזקת סכנה כדי לגבות ויכולים לומר בנפשנו נביא לחמנו. וטוב פת חרבה ושלוה בה (משלי יז א). וברכת ה' היא תעשיר (שם י כב) אם נגזר עליו שיהא עשיר המרבה לא המעיט והממעיט לא החסיר:

הלכה

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (ברכות ח, א) מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה. ואמרו (שם) אוהב ה' שערים המצינים בהלכה. ויש בזה שני פנים, שניהם כאחת טובים. האחד הוא למוד הלכה, דהינו הגמרא בפלפול להקשות ולתרץ, על זה אמרו (ב"מ לג, א) גמרא אין לך מדה טובה הימנה, שבמקום לפלפל על שאר ספרים ודברי האחרונים יותר טוב לפלפל בגמרא, שעל ידי הקשיות והתרוצים הוא מברר קש מן התבן ומקשט את "הכלה" אותיות "הלכה". ועל זה אמרו חדי קדשא בריך הוא בפלפולא. ולכן ראוי לכל תלמיד חכם שתורתו אמנותו, שיהא לו עת קבוע כל יום ללמד הלכה אחת בפלפול עצום כפי כחו. ואם אין ידו משגת לפלפל בחכמה, ילמד ספרי רבותינו המפרשים המפלפלים בזה. ויש פרוש אחר המצינים בהלכה, שמפלפלין לברר הלכה למעשה ולהוציא דין אמת לאמתו. גם זה טוב מאד לברר ספקי דדיני: וידוע שספרי השאלות ותשובות שעושים בכל דור ודור הם היו לנו לעינים. ולא אלמן ישראל, וראוי לכל מי שחננו ה' דעת שיברר הדין שנכנס בו לבית הספק ויעין היטב בגמרא ופוסקים, עד אשר יצא כנגה הלכה על תלה בדברים המפרשים כשמלה. ויכתב בספר רק הנוגע לענין דינא ולא יערב מלאכת השיטה במלאכת התשובה, ובזה יהא מועיל לרבים לדורות הבאים. ועל כל פנים אין לסמך על כל הנמצא כתוב עד יבחנהו בבחינת שכלו האמת אתו, כי כל אדם כוזב ולפם חרפא שבשתא (ב"מ צו, ב). ויש דינים שהם כהררים התלויים בחוט השערה (עי' חגיגה י ב) שבחלוק מועט משתנה הדין, וזה הדבר מטל על יושבי על מדין, שיהיו חדין להבין עמק הדין, ולדמות בקל דין לדין, ורחמין למבעי על רזא דנא, שאלקים יחננו חכמה ודעת ותבונה:

הרשאה

אמרו רבותינו זכרונם לברכה (שבועות לא א) ואשר לא טוב עשה בתוך עמיו (יחזקאל יח יח) זה הבא בהרשאה, שהוא עובר ומתעבר על ריב לא לו. וכבר יש צדדים להתר כמפרש בפוסקים, אבל האיש השלם שהוא אוהב שלום ורודף שלום, לא יאבה לכנס בתגר זה על בצע כסף וכדומה להרחיק ממנו אוהב ורע, ובפרט התלמידי חכמים צריכים לזהר מאד כמו שצריכים לזהר בכל עניניהם ביותר יזהרו בזה, שאם יגרמו להוציא ממון מזה לזה בדינא ודינא על ידי טענותיו, האיש אשר יצא חיב בדין לא יוכל להתאפק מלדבר תועה על התלמיד חכם, כי הד"ם הוא הנפש (דברים יב כג). ונמצא עובר על ולפני עור לא תתן מכשל, וגם אסו"ר נלוה עון חלול השם החמור, ובפרט אם הרב מורה צדק, והתלמיד חכם חותר חתירה ברב טענות ופלפולים לחיב את הזכאי, זה הדבר אש אוכלה הוא ושלהבת המחלקת עולה ונפק חרבה רבה (וכמו שאכתב בערך "משפט ודין"): אי לזאת התלמיד חכם שהוא ירא את ה' אי יהבי לה כל חללי דעלמא לא יכנס בתגר זה, ודורשי ה' לא יחסרו כל טוב. אמנם יש אפנים שאי אפשר לומר ונקה מלהיות מרשה, כגון אם אביו ואחיו הולכים לארץ ישראל והניחו מעותם ביד אחרים שצריך לפקח על עסקיהם ועל נכסיהם, כי מי יחוס עליהם יותר ממנו, ואפלו אם איש זר הולך לארץ ישראל ואין לו קרובים לסמך עליהם ואינו מוצא איש הגון שיפקח על עסקיו, במקום שאין אנשים חיובא רמיא לעשות חסד גדול כזה לזכות נפש מישראל שילך לארץ הקדושה. אך אם יוכל, יתנה שאינו מקבל לצאת לריב ולדון עם אחרים בדינא ודינא, רק שיהא משתדל לפקח על עסקיו עד מקום שידו מגעת בשלום ובמישור: וכן להיות אפוטרופוס על נכסי יתומים מצוה רבה קעבד לילך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא שהוא אבי יתומים, וליכא למחש למידי אם יצא לריב עליהם, כי אפלו מאן דשקלי מנה ממונא בדינא ודינא לזמר וליזיל, שנצל משד עניים מאנקת יתומים, וכל באי שער עירו יהללוהו בשערים מעשיו שהוא מפקח טוב על נכסי יתומים כדת מה לעשות. ומצוה זו מטלת ביותר על ראשי ומנהיגי הערים, שתהיינה עיניהם פקוחות מאד על נכסי יתומים לבל תכלה קרנא חס ושלום, וידחקו את האלמנה בנעם שיח שתוציא מתחת ידה את כל אשר לה, ושתסתפק בהוצאה מועטת בדחק ובצער כדי שיהיה להם קרן קים בגדלן, וירדו לדין עם כל אדם בין בדיני ישראל בין בערכאות של גויים, ויכפו אותם בכל מיני כפיות כדי שלא להניח לאבד מנכסיהם אפלו פרוטה קטנה, ואין בזה עון אשר חטא ולא מקום חשדא אלא מצוה ודבר חמדה. ואפלו לגדול אם אינו בר דעת אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ורוצים לעשקו ולגזלו, כגון דא מצוה רבה לכל מי שידו מגעת להציל עשוק מיד עושקו. ועל זה אמרו (משלי ל ו) פתח פיך לאלם. ואלו דברים שה"ן להם שעור וגבול ובין טוב לרע בל יוסיף ובל יגרע:

השואה

אמרו רבותינו ז"ל (שמו"ר מז ה) אזלת לאתרא אזיל בנימוסה. וכן אמרי אנשי, למקום שתלך כמו שתראה כן תעשה. ואמרו רבותינו ז"ל (פטחים נ, ב) לא ישנה אדם מפני המחלקת, וכל המשנה ידו על התחתונה. ואמרו רבותינו ז"ל (כתובות יז א) לעולם תהא דעתו של אדם מערבת עם הבריות, לא ישמח בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים, לא ישב בין העומדים ולא יעמד בין היושבים. כללו של דבר, כל אשר עושים שם הוא יהיה עושה, אי ליכא נדנוד אסור: ושכיחי אנשי חסרי מדע שאינם בתורה ולא בדרך ארץ, וכשהולכים אצל חולה אשר נפש אנשי ביתו עגומה עליו והם מרבים שם בדברי שחוק וקלות ראש, וכן בהלכם לבית הקברות אשר קרובי המת שם אוננים ומצטערים בצער מתחולל והעוסקים בקבורה מרבים שם באכילה ושתיה ושחוק וקלות ראש. וכן יש לפעמים בעיר קטנה שאלה מפה בוכים וצועקים מרה על צרתם, ואלה מפה מרימים קול ששון וקול שמחה של מרעות והוללות שמחה של רשות, ולא ידעו תועי רוח בינה כי עושה אלה הוא כקוצים בעיניהם וכשכים בצדיהם של המצטערים ומוסיף צערם ויגונם ואנחתם ויחרקו שן. ומרגלא בפמיהו דאנשי לומר: מי שיש לו רעה שיבכה, מי שיש לו טובה שישמח, ולא נאה ולא יאה כן לנו עם בני ישראל, כי אנשים אחים אנחנו כאיש אחד כגוף אחד, וכמו שיש מכה ברגל מרגיש הצער כל הגוף, כך היא חובתנו וכך נאה לנו, שכלנו נרגיש ויכאב לבנו על צער כל אחד מישראל ונשמח בהיות שמחה לאיש אחד, ועל כל פנים אף אם לא יכאב לבבו, ארח ארעא להראות עצבות וצער למען תהיה חצי נחמה ליושב בצער בראותו שמצטערים בצרתו. וכן אין ראוי לאדם להגיד עצבו וצרתו בבי הלולא ובמקום שמחה ובעדן חדוה, אלא יסתיר מאד צרתו וישמח עם השמחים, אם לא בלב לפנים. זה דרכם של אנשים חכמים ונבונים: