עשרה מאמרות מאמר חקור דין ד יא
התקון הכולל אשר אמרנו בהפסק הזוהמא מכל היצור הוא המקווה אלינו תמיד ולא תמצא בכתוב ברכה לאלהים בלתי לה' לבדו אלא כשקדם אליה מעין המאורע הזה בפירוש או ברמז וכן בבני גד ובני ראובן כשהוציאו עצמם מחשד עבודה נכריה במזבח אשר בנו כי לא תאות ברכה זו אלא אם כן זולת. על כן אמרו בירושלמי בן נח שברך את השם עונין אחריו אמן ברך בשם אין עונין ומסתברא לן בפירושא דמלתא דמברך שם בשם קאמר בסיפא בדבר הלמד מענינו ואתיא ממגדף שהרי ידיעת ההפכים אחת וכי הא דאמר הושע השמים יענו את הארץ שהוא בשפת אחת במאמר דוד מלכנו כי לך ה' הוחלתי אתה תענה ה' אלהי קדמאה ביו"ד ה"י תניינא באל"ף דל"ת ובכי האי גוונא חיישינן ליה לשתוף שם שמים ודבר אחר כיון שאין לו עסק בתורת משה רבינו וחייב מיתה עליה שאינו יורד לעמקה ומשנה את טעמה אבל מברך את השם סתם מתורת בני נח הותרה לו והרי הוא עליה ככהן גדול. ועל התקון הכולל הזה אמרו בני קרח כל העמים תקעו כף וכל המזמור כנראה מפשוטו ואמר ידבר עמים תחתנו ואו בחר לנו את נחלתנו את גאון יעקב אשר אהב סלה כי מתאב אנכי את גאון יעקב כתיב ולא ניחא למרייהו שיפורש כמו מתעב חלילה אלא מן גרסה נפשי לתאבה וכביכול הוא מתאב למה שאין בידו להשיגו כי הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים ומשה רבינו ע"ה אמר על הכוונות האלה תביאמו ותטעמו בהר נחלתך כי ודאי שמוש הרבים בכתוב הזה מוסב לעמים שזכר ראשונה כי נבהלו מפני פחד ה' ומהדר גאונו והיה ראוי להם ללמוד מיתרו שהיה בתחלה כהן לכל האלהים והמה לא אלהים ואחר כך נכנס תחת כנפי השכינה ומכל האלהים דכתיב בהו אעשה שפטים ידע כי גדול ה' כיתרון האור מן החשך. או ידעתי יותר מכל האלהים הנעבדים כי גדול ה' וחסרון ידיעתם בשביל הדבר שזדו על עצמם שנתפתו להעבד לעתיד ליפרע מהם אי נמי ידעתי מהם כי גדול ה' כי הכל מודים באלהות הסבה הראשונה כטעם מי מלך הגוים שלא ייראך דרב ייבא סבא ולו חכמו ישכילו זאת העמים סביבותיו היה להם להטהר כמותו בשכון ישראל אצלם במדבר והיה מתקיים בימי משה רבינו ע"ה מה שנכסף אליו באמרו ה' ימלוך לעולם ועד ואף על פי שלא אמר ה' מלך ה' מלך אף הוא השלים בכוונת תפלתו מה שקצרה לשונו כמו שזכרנו בסוף החלק הקודם כי בקש על ההווה שיתמיד על האופן העתיד ועל תקון העבר גם כן כטעם שמחנו כימות עניתנו שקדם באורו בתחלת המאמר ובני קרח אמרו מלך אלהים על גויים אלהים ישב על כסא קדשו הוא הכסא שראה יחזקאל על דמותו דמות כמראה אדם עליו מלמעלה ועל זאת הדוגמא הנפלאה כתיב אני אמרתי אלהים אתם ובני עליון כלכם והשתא מיהת קושטא קאמר לה נחש לחוה והייתם כאלהים כי אבדנו השלמות העצמי ונשאר הדמיון בלבד וכן הן האדם היה כאחד שלא ברצון גבוה כי חפץ בו שיהיה אחד ממש כטעם כל הנשמה תהלל יה לא אמר כל נשמה ולא כל הנשמות אלא כל הנשמה דעהו ועבדהו ותבין אמרו תהלל יה כי ההלל והמהלל והמהולל אחד וטעם אלהים ובני עליון על הצלם והדמות כמו שבארנו: