עשרה מאמרות מאמר חקור דין ד טז
וגם אמנם כה משפטם של מחשבי קצין שהם מעכבים בפועל הגאולה לעצמם כמו שאירע לבני אפרים בצאת ישראל ממצרים, ואין גאולה שלמה אם יהי נדחך בקצה השמים, אם כן יפה אמרו חכמים שהם מעכבים את הגאולה בכלל, לפיכך כשם שבן דוד מחולל מפשעינו, כך בן אפרים ידקר על זאת ועוד אחרת, ומשיגיע עד שערי מות ויהרהר תשובה בלבו, אז בן דוד וכל קדושים עמו יבקשו עליו רחמים ויחיוהו, כדכתיב ושפכתי על בית דוד ועל יושבי ירושלים רוח חן ותחנונים והביטו אלי את אשר דקרו, על דרך צורם מכרם. וכן אברהם ויעקב אמרו ימחו עונותיהם על קדושת שמך כמבואר במדרש איכה מהזוהר, ופירושו בהמסרם על קדושת שמך מיד ימחו עונותיהם, אף כאן בית דוד ויושבי ירושלם זה בית דין הגדול נטורי קרתא העוסקים בישובה עילא ותתא, דקרוהו לבן אפרים שהסכימו בדינו, ועכשיו בתפלתם יזכה עד דכא לתשובה שלמה, כדכתיב והביטו אלי מן ההפעיל, שהעומד ממנו ונבט לארץ. וכתיב ביום ההוא יגדל המספד בירושלם כמספד הדדרמון בבקעת מגדון, ומתרגמינן כמספד אחאב בר עמרי דקטליה הדדרמון ברמות גלעד, וכמספד יאשיה בר אמון דקטליה פרעה חגירא בבקעת מגדון, ויש במקרא קצר זה כפלים לתושיה ממה שהשמיענו התרגום עם אריכותיה, כי אמנם אחאב ויאשיהו שניהם מתו בחצים, כדכתיב כטוב כחוטא. ואחאב לא נספד מחסידי ישראל אלא ממשרתיו רשעים, כדאיתא בסוף פרק ארבעה אבות, אדרבה ויעבור הרנה במחנה. כמה דאת אמר ובאבוד רשעים רנה. כדאיתא בפרק אחד דיני ממונות, דייקא נמי דכתיב ויעבר חסר וי"ו, שהוא כמו ויעבר אלהים רוח על הארץ. פועל יוצא, וכמו שדרשו התם הוא אינו שש אלא ישיש באבוד רשעים. והנה הסופדים על יאשיהו בבקעת מגדון הגדילו המספד בזכרם מה שעשה הדדרמון, ואמרו ידינו רמה היה המספד, לא מיתת אחאב, שהרי אמר לו מיכיהו עלה והצלח פועל יוצא, והבודד צלח רכב אמר שיצליח את אחרים, ונתן ה' ולא פירש מי הנותן דרך מוסר ביד המלך זה הדדרמון, אלא ודאי קושטא קאמר והצלחת אחרים היא מה שפירש לו אחר כך, ישובו איש לביתו בשלום. ולמה זה יספדוהו הטובים והכשרים אם במות אדם רשע נסתלק חרון אף מן העולם, ואז איש וביתו הבאים מצרימה את יעקב כמבואר בזוהר, ישובו בעטרה שעטרה לו אמו למלך שלמה אלא כדאמרן, והמלך אחז גם כן לא רצה חזקיה לספדו, אדרבה גרר עצמותיו לטהרן אחרי שצפה לעצמו בנין דלא מעלי שאינם כדאי לצרף עסת אביו עד דור שלישי, ואף בהספדו של בן יוסף שימסר ביד גוג ומגוג על חטאת ירבעם יזכירו מיתת שאול ויהונתן שהיו צדיקים גמורים, ויהונתן היה בוחר לבן ישי. פירוש בוחר את המלוכה למסור אותה לדוד דאתי מלאה, לבשת שני בניה של רחל הוא דאתי מבנימין, ואמו מיוסף שהיתה משבט מנשה מיבש גלעד. ואלמלא ששאלו ישראל מלך שלא כהוגן לא אכלוהו פגה למלכות ראשונה, ודוד ויהונתן המלך והמשנה היו מזומנים לעשות מלוכה של קיימא על ישראל, אבל מאסם מלכות שמים והמכשלה של פסול מיכה שהיה ביניהם גרמה להקים להם מלך שאול, כשמו כן הוא מושאל לכתר מלכות לפי שעה. ואבדן האתונות הוא רמז לקלקול הדור שהקלפה פרצה גדרה מאין חובש, ולו יאתה להחזירן שהיה צדיק גמור בלי דופי כדברי חכמים אלא שהיה מעלמא דנוקבא, דאתי מבנימין דאתמר לאמיה גם זה לך בן. והנערות היו מוליכות אותו בית הרואה והיו מרבים שיחה עמו ומסתכלות ביופיו, לא על חנם כי צדקניות היו, אך מזלייהו חזי כי הוא המלבישן שני עם עדנים, ורבי ישמעאל כמוהו כדתנן במסכת נדרים, והקפיד עליהן מאד הואיל וכן הוא על מה שנתנו לדוד הרבבות ולא האלפים. ודבר ה' בפיהן אמת, כוון להלכה כי מדת בנימין צעיר היא המעשר אל הפלא העליון, דכתיב ביה נפלאתה אהבתך לי. כדלקמן, ובעלילת מלחמת עמלק באחת לא עלתה לו, ונתקיימה נבואת שמואל גם אתם גם מלככם תספו. ולא עוד אלא שלא נספדו שאול ויהונתן כהלכה, ובאותו הספד האחרון רחל מבכה על עון בניה, שזה מיוסף וזה מבנימין מאנה הנחם עליהם כאשר איננו, לזה המעורר את הבכי כמו שאמר יעקב דומה עלי כאלו שניהם מתו ביום אחד, ודי בכל זה הערה למבין. וידוע כי יונה בן אמתי הוא בן הצרפית אשר החיה אליהו, וכאשר בא אצלה בדבר ה' התחיל לחקור אותה על עסקי טהרה, כי הוא היה אוכל חלות, והכי דייק קרא דכתיב לקחי נא לי פת לחם בידך. דהאי בידך מלתא יתירתא היא לדרשא זו, והיא חשדה אותו שכוונתו לחקור על עסקי תשמיש מטומאה יוצאה מגופה בלבד כנזכר בפרקי רבי אליעזר ונענשה על זה. ואין נסתר מה שכתבו בתוספות על בן הצרפית, ומזה נדע למה חרה לו ליונה שלא נתקיימה בימיו הפיכת נינוה, כי חושש היה להם ממלחמת גוג ומגוג, ונבין גם כן מה שאמרו בתעניות גבי כ"ד ברכות, דמשום דבעי מחתם מרחם על הארץ, הקדימו יונה לדוד ושלמה, כי אחרי השתפך כמים מדתו של זה יציץ ופרח כסא דוד, אף אנו נצדיק דין שמים להתבונן עד כמה פעמים הגיע המשנה עד שערי מות, נאמן הדיין ברוך הוא אשר לא ישא פנים: