עשרה מאמרות מאמר הנפש א ו
ולנו סוגיא דשמעתא פרק בהמה המקשה (חולין סח, ב), שייך הכא בכלל הדרוש הזה, דרב אמר יש לידה לאברים, קסבר הני תקוני יקר של האיפה כולה ולכל אחד מישראל, והיינו עם גבר מעיקרא אתקון, אבל אחריני דתלי בחלקי האיפה ובניתוח אברים ופרקים, שבתם וקמתם אחור וקדם, כל חד מתחדש בשעתו, ומודה רב שאז בשעת החידוש, כל אחד מהם קונה איפה לעצמו, וקאי בהֶן כָּל אֵלֶּה יִפְעַל אֵל (איוב לג, כט), אבל רבי יוחנן סבר אין לידה לאברים, אלא כלהו מעיקרא אתקון, בסוד יָמִים יֻצָּרוּ (תהלים קלט, טז), וכל שכן בפרטי אברים של איקונין שניה כמו שזכרנו, ואין כל חדש תחת השמש, וכך הם דברי רבי שמעון בפ' לך לך דף צ' סוף ע"ב[1], כרבי יוחנן. והנה כל אחד מאותם תיקונין מהצלם הכולל, יוצא לאויר העולם כפי מקומו ושעתו כראוי לו בהזדווג רעים אהובים להרבות את הדמות, כל תיקון נעשה צלם לעיבור המתהווה באותה שעה, והצלם הזה נכנס במעי אמו משנזרע כאמור, והולך וגדל עמו כל ימי חייו, ויחולו עליו האורות העליונים דבר בעתו כמו שיבוא, ואפשר לפרש יש לידה לאברים ע"ש נקודת האצילות שנאצלו מבינה אחת אחת, ואין לידה לאברים, דלאו שמיה לידה אלא פליטה, הואיל והוצרכו גניזה דחשובה מיתה, וכולן לא היו אחר כך אלא אברים, כתקון לפרצוף אחר כמבואר במקומו.
- ^ דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן, כְּתִיב זֶה סֵפֶר תּוֹלְדוֹת אָדָם. וְכִי סֵפֶר הֲוָה לֵיהּ. אֶלָּא אוּקְמוּהָ דְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אַחְמֵי לֵיהּ לְאָדָם הָרִאשׁוֹן דּוֹר דּוֹר וְדוֹרְשָׁיו וְכוּ׳. הֵיאַךְ אַחְמֵי לֵיהּ, אִי תֵימָא דְּחָמָא בְּרוּחַ קוּדְשָׁא דְּאִנּוּן זְמִינִין לְמֵיתֵי לְעָלְמָא. כְּמַאן דְּחָמָא בְּחָכְמְתָא מַה דְּיֵיתֵי לְעָלְמָא. לָאו הָכִי, אֶלָּא חָמָא בְּעֵינָא כֻּלְהוּ. וְהַהוּא דִּיוּקְנָא דְּזַמִּינִין לְמֵיקַם בֵּיהּ בְּעָלְמָא כֻּלְהוּ חָמָא בְּעֵינָא, מַאי טַעְמָא בְּגִין דְּמִיּוֹמָא דְּאִתְבְּרֵי עָלְמָא כֻּלְהוּ נַפְשָׁאן דְּזַמִּינִין לְמֵיקַם בִּבְנֵי נָשָׁא כֻּלְהוּ קָיְימִין קַמֵּי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא בְּהַהוּא דִּיוּקְנָא מַמָּשׁ דְּזַמִּינִין לְמֵיקַם בֵּיהּ בְּעָלְמָא