עשרה מאמרות מאמר המידות ח
המדה השמינית:
כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כלו יצא. ידוע כי מלכות הוא דבור כולל כל הדברות, ומאמר כולל כל המאמרות, שהם נעלמים במקומם ונגלים ומושפעים מנה ובה, והוא בכלל העשר נטיעות המתפשטות ברחמים, ויצא מן הכלל ללמד דין, כמלמד הזה שמלמד את הפרה לתלמיה, לא ללמד על עצמו בלבד יצא, שיש בזה קצוץ נטיעות ח"ו אלא ללמד על הכלל כלו, שהסכים לפעולת הדין ולא ללמד דין על עצמו יצא, כאלו היה מתפעלת ממנו ח"ו, דכתיב אני ה' לא שניתי. והפוגם ומכחיש בה כופר בעקר. הא מאי אית לן למימר, כי כשם שאין הכלל יורד ממעלתו בכך וכבוד שמים במקומו עומד, משפט אחד אליה גם כן, אלא ללמד דין על התחתונים בשביל הכלל כלו יצא, בסוד מעוט הירח שהכבוד העליון פושט את כתנתו בלבד, כטעם בצע אמרתו. והוא אינו חסר כלום. עוד משה רבינו ע"ה היה בכלל אכול תאכל. ואמרו בירושלמי שבועה שלא אוכל שבעה ימים מלקין אותו ואוכל לאלתר. יצא משה מזה הכלל שעשה בהר ק"כ יום, ולא כאליהו שהלך מ' יום בכח האכילה אלא משה נתמרק תחלה מאכילה ושתיה שבמעיו, לא ללמד על עצמו בלבד אלא לכפר על הכלל כלו. באופן זה אומר היה האר"י זצ"ל כי כשם שהפסקת יום ראשון לכל אחד מישראל מונין לו אחד, יום ב' מונין לו כ"ו, יום שלישי שכבר הורגל הטבע שלא לאכול אין מונין לו אלא י"ג צרופן מ' כך, ג' ימים ראשונים חשבינן להו תענית אחת להפסקות הגדולות, יום ד' כ"ו כנגדו יום ה' שהורגל הטבע בהפסקות הגדולות מונין לו י"ג כנגדו סך כל חמשת הימים יחד אלף ות"ר, יום הששי שהוא קצה הגבול מונין לו מ' זמנין כנגד כלם, אם כן יעלה יום הששי לבדו ס"ד אלפים כנגד פני החיות, שגופו נעשה כאחת מהן. ועם אלף ת"ר ראשונים הרי אלה ס"ה אלפים ות"ר, דהיינו אדנ"י פני שכינה, ושש מעלות לכסא כבודה הכל לפי רוב המעשה, ובלבד דמצי לצעורי נפשיה ויכוין אדם לבו לשמים. והנה אחר כל ששת ימים יש לנו יום שבת שבו היה משה רבינו ע"ה ניזון ממש מזיו שכינה, דהיינו בעבור שמו הגדול, כמה דאת אמר ויאכלו מעבור הארץ. ובכלל הצומות אל יבא הסר י"ז שבתות מכלל קי"ט יום שהם בגימטריא מעט מאלהים, ישארו י"ז פעמים ס"ה אלפים ות"ר יעלו בידינו קי"א רבוא חמשת אלפים ומאתים. הרבבות הם הב"ל הבלי"ם. פירוש ג' פעמים הב"ל. דהיינו הבל שת משה לקיים וכפר בעדו. ועוד הוצרכו חמשת אלפים ומאתים לקיים ובעד ביתו. דהיינו לב"ת א"ש תלת זמני למשה שת הבל. שכן אותיות לבת אש משלימות לאותיות משה מותר ג' שמות, אלא שנכנסה אל"ף תחת ה"א של סוף שמו ממש דלגופיה, לקיים בו אשם נפשו, עיין מאמר חקור דין סוף פרק י' מהחלק החמישי כי אותיות משה סתם הם נוטריקון משה שת הבל. שי"ן ואל"ף במקום ה"א הרי אש. ב"ל של הבל, ת' של שת הרי לבת. והנה אל"ף של לבת אש תחשב אלף בסגולה, דהיינו מספר גדול וג' פעמים אלף תשל"ב הם ה' אלפים ומאתים, אחרי שהוספנו עליהם ארבע היתרים בה"א שהחלפנו באל"ף או אמור להוסיף ה' יתרים כנגד כל הה"א, שלא תתרעם כמו שנתרעמה יו"ד של שרי, שכן יום אחרון של ק"כ יום אינו מן המנין הראשון ואין מונין לו אלא א' אחרי שעבר עליו יום שבת כמו שבארנו, עוד משה שת הבל במלוי אותיות הן בגימטריא לבת אש. פירוש אלף תשל"ג והוא גם כן בגימטריא תפארת עם הכולל, דהיינו ישרא"ל תרי זמני ותר"נ דהיינו היכל בכללות עשר, ועוד אלף שנים של אדם ודוד הם ל"ו רבבות וחצי של ימים, ועוד ב' אלפים ימות משיחנו שהתענה משה רבינו ע"ה בעד שלשתם, הרי אלה ק"ט רבבות וחצי, פשו להם רבותיים ומאתיים שהם מ' יום דהיינו כדי הפסקה אחת גדולה לכל אחד מחמש מאות כנגד יוצאי מצרים שמתו בימי אפלה ולא נגאלו, שהם עשר הפסקות לאחד מחמשים אלו ואלו רבותיים ועוד הפסקה אחת לכל אחד מחמשה הרי מאתים, ואתיא ככלהו רבנן דאגדתא אקרא, דכתיב וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים. עוד כל אחת מן הצומות של משה רבינו ע"ה היה שקול כשנים של כל אדם בשביל מרוק אכילה ושתיה כדלעיל, הרי אלה רכ"ג רבבות ות', הסר מהם רי"ט רבבות לשית אלפי שנין הוי עלמא ומ' אלף לחד חרוב, מ' יום לכל אחד מאלף דור נשארו עשר פעמים ארבעים יום למשה גופיה, דכתיב ביה ומשה עלה אל האלהים. שלא עלה משה למעלה מעשרה. ובהני שית אלפי שנין ידוקדק ב' אלפים תהו, שלסוף מ' יום ראשונים נשברו הלוחות שני אלפים תורה, שלסוף מ' יום אמצעיים נאמר פסל לך. ב' אלפים ימות המשיח, דהיינו גאולה. שלסוף ארבעים יום אחרונים היה יום הכפורים: