עשירית האיפה על ספרא/ויקרא נדבה/פרשה ד
עשירית האיפה על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרשתא ד
[עריכה](א) וסמך ושחט: דרש ליה ממה שאמר וסמך ושחט שנראה שקאי על אדם אחד והלא הסמיכה הוא בבעלים והשחיטה הוא בכל אדם. ולכן דרש שפירוש זה הלשון יתפרש להשוות אותן יחד בדברים אלו האמורים בברייתא.
ומה שיש להקשות בברייתא זו שכאן אמר שחיטה בטהורים ולקמן אמר אפילו בטמאים -- עיין זבחים דף ל"ב מבואר שהשחיטה בטהורים אינו אלא מדרבנן שלא יגעו טמאים בבשר ולקמן מיירי בדאורייתא.
(ב) ושחט שחיטה כשירה בזרים ובנשים: מדלא כתיב כהן אצל שחיטה. ובטמאים משכחת דשחיט בסכין ארוכה דלא נגעי בבשר.
ואמר אח"כ או אינו אלא בכהן ומה שלא נכתוב כהן מפני שסמך על הכלל הנאמר "לכל דבר המזבח", וכשהוא אומר והקריבו הכהנים הרי אצל קבלה פירש כהן ולא סמך על הכלל, מכלל מקבלה ואילך מצות כהונה ושחיטה כשירה בזרים.
(ג) בן הבקר לפני ה': הוקשה לו לתנא אחר אומרו שהשחיטה כשירה בזרים האיך אמר הכתוב ושחט את בן הבקר לפני ה' שנראה מזה שהשוחט צריך שיהיה לפני ה', וכיון שהשוחט צריך להיות לפני ה' בהכרח שהשחיטה בכהן טהור. ולכן מפרש שתיבת "לפני השם" לא קאי אלא על בן הבקר אבל השוחט ישחוט בסכין ארוכה מבחוץ.
ושמעון התימני סבר שהשחיטה הוא בכהן טהור ודרש ליה מהכא שעל כן לא כתיב כהן בשחיטה שסמך על אומר "ושחט לפני השם" שבהכרח שוחט גם כן צריך לפני ה'. ואם שחטו על הגבול צריך שיהיה ידו לפנים מבן הבקר. ודברי הרב זללה"ה דחוקים.
(ד) והקריבו זו קבלת הדם: שהיא עבודה ראשונה שאחר שחיטה. או אינו אלא זריקה שהוא יותר משתמע במשמעות לשון של תיבת "והקריבו"? וכשהוא אומר וזרקו הרי זריקה מפורשת. ומעתה תיבת "והקריבו" אינו מפורש מה הוא. ולכן הונח בודאי על עבודה שאחר שחיטה שהוא קבלה.
ואם לא היה מפורש זריקה הייתי בהכרח מטיל תיבת "והקריבו" על הזריקה אחר שהוא משמעות הכתוב בתיבת והקריבו והייתי אומר שהתורה הכשירה בפירוש זרים לקבלה והולכה. אבל עתה שזריקה מפורש כבר שהוא בכהן, ואם נטיל תיבת "והקריבו" על הולכה אבל קבלה כשירה בזרים זה אי אפשר אחר שהולכה הוא עבודה שאפשר לבטלה, ואם קבלה כשירה בזרים מכל שכן הולכה שאפשר לבטלה. ולכן מסברא זו אי אפשר לפרש "והקריבו" על הולכה, ובהכרח נפרש שהוא קבלה.
ומעתה אם קבלה צריכה כהן אפקיה רחמנא לקבלה בלשון הולכה להורות שגם הולכה אם לא ביטלה צריכה כהן שהיה סברא אף על פי שקבלה הקודמת צריכה כהן, הולכה דבתרה אינה צריכה כיון שאפשר לבטלה, ולכן בהכרח צריך הכתוב לרבות הולכה.
ואמר התנא כהן כשר לאפוקי חללים. וכלי שרת היינו בגדי כהונה כי בכיהונו משמע. ובא רבי עקיבא לפרש שהכהן לא משמע בכיהונו אלא מגזירה שוה, נאמר להלן אלה שמות בני אהרן הכהנים המשוחים אשר מלא את ידם לכהן -- הרי כהן כשר, דהא אלעזר ואיתמר כתיב, ונאמר אשר מלא את ידם דהיינו בגדי כהונה דכתיב ומלא את ידו ללבוש את הבגדים.
(ה) אמר רבי טרפון עד מתי אתה מגבב: הוא ענין ליקוט, כי רבי טרפון שמע שרבי עקיבא מצריך כהן וכלי שרת בקבלה והוא שמע שיש חילוק אצל העובד בין קבלה לזריקה ולא ידע לפרש.
ואמר רבי עקיבא ההפרש בין העובד הוא שקבלה לא עשה בה מחשבה כמעשה מבואר בגמרא אע"פ שמפגלין בארבע עבודות אעפ"כ יש הפרש בין קבלה לזריקה אם שחט על מנת לקבל דמו למחר לא נפסל הזבח במחשבה זו. ואם עשה מעשה וקבל דמו למחר נפסול הזבח. אבל אם שחט על מנת לזרוק דמו למחר הרי זה פיגול. ומה שמפגלין בארבע עבודות היינו אם קיבל ע"מ לזרוק דמו למחר או לשפוך שיריים למחר או להקטיר אימורים למחר.
ויש בדיני פיגול שלש חלוקת קבלה אינה מפגלות.
- אם חשב בעבודה אחרת על הקבלה למחר, אלא אם כן חישב בקבלה על עבודה אחרת דהיינו זריקה או אפילו שפיכות שיריים הכל נפסול אם חישב בשעת קבלה עליהם.
- זריקה בין אם חישב בעבודה אחרת עליה, בין אם חישב בשעת זריקה על דבר אחר הכל נעשה פיגול.
- שפיכות שיריים והקטרת אימורים ואכילת בשר אינן עבודה אם חישב בארבע עבודות עליהם נתפגלו הזבחים. ואם חישב בשעת עבודה שלהם דהיינו אם שפך שיריים ע"מ להקטיר אימורים למחר או לאכול בשר למחר לא נתפגל הזבח. וכן אם הקטיר אימורים לאכול בשר למחר לא נתפגל הזבח.
כך כללי השמועה לשיטת רש"י זללה"ה.
ויש להראב"ד שיטה אחרת שההפרש בין קבלה לזריקה הוא זה, אם חישב על דבר שאינו מעכב הכפרה כגון שפיכת השיריים והקטרת אימורים אם בקבלה חישב על דברים הנ"ל לעשותן למחר לא נתפגל הזבח. ואם בזריקה חישב על דברים הנ"ל נתפגל הזבח. אבל אם שחט ע"מ לקבל למחר או קבל ע"מ לזרוק הכל מפגלין עיין בדברי הרב ז"ל.
קבלו בחוץ שאצל חוץ לא נחייב על הקבלה וכן טמאים לא נתחייבו על קבלה דבעינן עבודה שאין אחריה עבודה כמבואר בגמרא.
ואמר ליה רבי טרפון לא הטיתה ימין ושמאל אלא השגת הדעת האמיתי המכריע, ולכן הפורש ממך כפורש מן החיים כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם והבינהו, עיין דברי הרב ז"ל.
(ו) בני אהרן יכול חללים ת"ל הכהנים וכו': בכאן ממע' בעלי מומין מתיבת "בני אהרן" ולקמן בפ' אמור מרב' בעלי מומין מתיבת "בני אהרן" דאמר "בני אהרן - יכול חללים ת"ל הכהנים יצאו חללים, ומנין לרבות בעלי מומין ת"ל בני אהרן". ומקודם דרש בני אהרן ולא בנות אהרן, עיין שם, והוא לכאורה סתירה גמורה עיין לקמן.
ולפרש זה דע שסתם מלת "בני אהרן" יורה גם על חללים וגם על בעלי מומין שהרי הכל נקראים בני אהרן, וכי משום שהוא חלל אינו בנו? אבל אם יהיה לך הכרח בפסוק לפרשו באופן אחר אזי תדחק ותאמר מה אהרן כשר אף בניו כשירים. ומלת "הכהנים" יונח מן הסתם על כהנים כשירים שאינם חללים ולא בעלי מומין שהרי פירושו של "כהן" הוא עובד, ובעל מום וכן כולם פסולין לעבודה לכתחילה עכ"פ דכתיב לא יקרב ואינן נקראים כהנים דהיינו עובדים.
אבל אם יהיה לך הכרח בפסוק לפרשו באופן אחר, דהיינו שגם בעלי מומין נקראים כהנים שהרי אוכלין בקדשים וגם להשתלשלות זרע כהונה הרי זרעם מיוחסי כהונה, ואם יהיה לך הכרח קאמר שגם בעלי מומין בכלל כהנים, אבל חללים אין אופן לפרש במלת "כהנים".
ומעתה כשנכתוב בתורה שניהם -- "בני אהרן" וגם תיבת "הכהנים" הרי הם סותרים זה את זה סתירה גמורה, כי "בני אהרן" גם חללים ובעלי מומין בכלל "בני אהרן" ובמילת "הכהנים" אין גם אחד. ולכן בהכרח לומר שאחד בא לפרש את חבירו. ומן הסתם תיבת השניה הוא פירוש הראשונה. ולכן בפרשת אמור דרש כך כי שם נאמר "הכהנים" ואח"כ "בני אהרן", ואמר שם התנא "בני אהרן - יכול חללים" כמו שאמרנו למעלה, כי תיבת "בני אהרן" יסבול מן הסתם לפרש על כל יוצאי חלציו, יהיו מי שיהיו, "ת"ל הכהנים" - שתיבת "כהן" לא יסבול כלל חללים. ומעתה יצאו חללים.
אבל באמת לפי פשטות וסתימות הכתוב גם בעלי מומין יצאו מכלל תיבת "הכהנים" אם לא שיהיה הכרחי לרבות אותו ולכן אמר "ומנין לרבות בעלי מומין", כי בהכרח משם "כהן" לפי הסתם יצאו בעלי מומין גם כן, דאם לא תפרש כן דברי התנא יקשה, ולמה לי לרבות בעלי מומין אחר שאין לך מיעוט למטעם ממילא נשארו באיסורם מבלי לטמאות למת דהרי חללים הוצרך לך מיעוט למעטם. אלא בהכרח לפרש שתיבת "כהנים" מן הסתם יורה למעט גם בעלי מומין שאינם כהנים, שהרי אינם עובדים, אבל אם יהיה לך הוכחה בפסוק שגם בעלי מומין בכלל "כהנים" בהכרח נפרש שהם גם כן כהנים לענין היוחס עכ"פ, ולכן אמר שם התנא "ת"ל בני אהרן" פירה(?) שאם תרצה לומר שגם בעלי מומין נתמעט היה לו לכתוב תיבת "הכהנים" בלבד ומזה יצאו הכל -- כל הפסולין לעבודה, ומדאמר אח"כ "בני אהרן" וכבר הקדמנו שתיבות אלו סותרים זה את זה עד שבא רעהו וחקרו ומדאמר "הכהנים" בתחלה ותיבת "הכהנים" אם נרצה לדחוק ולפרש יסבול גם כן בעלי מומין אבל חללים אי אפשר שיסבלוהו -- בודאי בא מלת "בני אהרן" לפרש מילת "הכהנים" -- איזה כהנים? אותם שהם "בני אהרן", דהיינו אפילו בעלי מומין שהרי הם גם כן בני אהרן.
ופירוש הכתוב: הכהנים בני אהרן, דהיינו הכהנים שהם בני אהרן, ולא סר השתלשלות הכהונה מהם. ומעתה לא תפרש "כהנים" - עובדים, שהרי הפסוק מפרש שאינו מקפיד אלא על שם כהן המונח על קשר השתלשלות של בני אהרן, ומעתה גם בעלי מומין בכלל "כהנים בני אהרן" שהם כהנים לענין היחוס אבל חללים סר מהם הכהונה לגמרי.
ולכן שם בפרשת אמור לפי הדרש יצאו חללים ונתרבו בעלי מומין. וכאן בברייתא זו אמר התנא "בני אהרן - יכול חללים" כמו שסתם "בני אהרן" מונח, שהרי כולם הם בני אהרן. "ת"ל הכהנים - יצאו חללים", אבל בכאן נכתוב "בני אהרן הכהנים" והם סותרים זה את זה ובהכרח תיבת "הכהנים" הנכתוב באחרונה יבא לפרש מילת "בני אהרן" ויהיה פירושו: איזה בני אהרן? הכהנים, דהיינו העובדים, ומזה יצאו בעלי מומין וחללים כי כאן נכתוב בהיפוך מבפרשת אמור להורות איזה בני אהרן? הכהנים עובדים, כמו שסתם מילת "כהן" מבטל כל הפסולין לעבודה.
אבל עדיין התנא לא גילה זה ולכן אמר "אוציא את החללין ולא אוציא את בעלי מומין" כמו שבפרשת אמור נאמר הכהנים ולא יצאו בעלי מומין, כי בודאי מן הסתם מורה שם "כהנים" על הכשירים לעבודה אבל אם כבר גילה לנו בפרשת אמור שיש מילת "כהנים" אשר שמם מונח עליהם לענין היחוסי כהונה גם כן כאן נפרש "הכהנים" בדרך הזה.
ואמר התנא "ת"ל בני אהרן" דהיינו כאן אינו כמו בפרשת אמור. בכאן כתיב בני אהרן ואח"כ הכהנים, ואם היינו מכשירין הבעל מום למה שינה כאן מבפרשת אמור? היה בכאן גם כן לומר "הכהנים" - איזה כהנים? בני אהרן, דהיינו ששמם עליהם. אבל בכאן אמר בהיפך "בני אהרן" - איזה בני אהרן? "הכהנים" -- דהיינו עובדים, שכך הוא פירושו סתם של "כהנים", ממילא הכרח לך בכאן לפרש מה אהרן כשר אף בניו כשירין.
ואם יקשה לך לכתוב "כהנים" לבד ואנא ידענא שסתם כהנים עובדים? -- אבל זה אינו, כי אחר שבפרשת אמור נתפרש מילת "הכהנים" באופן אחר ולכן בהכרח ניטעה, ולכן הוכרח לכתוב "בני אהרן הכהנים".
ומעתה ראה נועם דברי התנא שחזר ומפרש "יצאו חללים ובעלי מומין", כי באמת ממילת "כהנים" נתמעט הכל אלא שבא מילת "בני אהרן" לפרש מילת "הכהנים" שלא נטעה לפרש כמו אצל טומאה. והבינהו מאוד.
זהו כתבתי על פי דברי הרב שדייק החילוק שכאן נאמר "בני אהרן הכהנים" ושם נאמר "הכהנים בני אהרן", אף על פי שנטיתי מפירושו כדי להסיר הדוחקים שיפלו על פי דבריו.
אבל אחר העיון לא נצטרך לכל זה הדוחק, כי יש בכאן ב' מיעוטים -- אחד "בני אהרן" ולא אחרים, ואחד "הכהנים" שממעט. ודרש התנא כאן תיבת "הכהנים" להוציא חללים אע"פ שעיקר תיבת "הכהנים" ב??? צריכין אנו למעט את ישראל ואת מחוסרי בגדים אבל בהכרח מהמשמעות בלא יתור תיבה הבאה למעט אלא בהכרח כי אם נכתוב תיבת "הכהנים" להוציא את ישראל ממילא יצאו חללים, כי גם הם אינם כהנים. ושם בפרשת אמור דרש גם כן הכהנים להוציא את החללים. ומעתה קם ליה מיעוט "הכהנים" אצל טומאה למעט חללים ובכאן העיקר בא למעט את ישראל להורות מקבלה ואילך מצות כהונה, כי שני פסוקים לדבר אחד לא נצטרך, כי אם יכתוב בטומאה שהותר לו לטמאות את עצמו למת ממילא ידעינן שאין קדושה חל עליו להיות עובד, כי אחר שמותר לטמאות עצמו למתים ממילא אין קדושת כהונה עליו להיות עובד, ולא ממעט כאן אצל הקרבה חללים מיתור הכתוב כי אם כבר נתמעטו בטומאה לא נצרך כאן מיעוט אחר. אלא עיקר כאן למעט את מחוסרי בגדים וממילא ממשמעות הלשון נתמעטו ישראל וחללים בלא יתור. כי לא נצטרך כי מטומאה ידעינן, כי אחר שישראל וחללים מותרין לטמאות למת בודאי אין קדושת כהונה עליהם, ולא איצטריך כאן מלת "הכהנים" אלא למחוסרי בגדים. ודו"ק.
ומעה נשאר כאן עוד מיעוט אחד, תיבת "בני אהרן" שהוא בהכרח מיותר ובא למעט. ומעתה יש לנו ב' דברים שיתמעטו על ידו -- בנות אהרן ובעלי מומין, וחלקם התנא, כי בטומאה אמר מתחלה "בני אהרן" ולא בנות אהרן, ומיעט מיתור תיבת "בני אהרן" את בנות אהרן, ממילא ידעינן שפסולין לעבודה ולא איצטריך בכאן למעטם. ולכן אייתר ליה בכאן "בני אהרן" להוציא את בעלי מומין. אבל בטומאה אחר שאין לנו מיעוט למעטם נשאר באיסורם.
אבל יהיה לך כאן קושיא על התנא: מה ראית למעט בנות אהרן מפסוק של מצות הטומאה ואזי ממילא נתמעטו גם כן מהקרבה ובעלי מומין ממעט התנא מיתור הפסוק של ההקרבה וממילא נשאר הבעל מום באיסורו אצל טומאה כי אין לנו מיעוט למעטו. -- אמור איפכא, ד"בני אהרן" דטומאה למעט בעל מום ממילא יפסול מהקרבה, ו"בני אהרן" דכאן ימעט בנות אהרן, אבל אצל טומאה ישארו בנות אהרן באיסורם כי אין לנו מיעוט למעטם.
זה אי אפשר, כי ממלת "בני אהרן" הן אמת כשהוא יתר אנו בהכרח נטיל אותו למעט בעל מום אבל ממשמעות הלשון לא ימעטהו, ולכן אם תדרוש בני אהרן למעט בנות לא יתמעט בעל מום ממשמעות הלשון של "בני אהרן", אדרבה גם בעל מום במשמעות "בני אהרן". אבל אם תטיל פסוק דטומאה למעט בעלי מומין בהכרח ממשמעות הלשון בלי יתור יתמעטו גם כן בנות אהרן ולא ירויחו בנות אהרן באמור איפכא הנ"ל. אבל אם אמרת בדרשת התנא שממעט בטומאה הבנות, אז ישארל בעלי מומין באיסור טומאה כיון שגם הם במשמעות "בני אהרן" בלי יתור לרבות. כי למאי נצרך לרבות אחר שאין לך מיעוט. אלא שאם אין מכחישו ומסירו ממילא נשאר באיסור טומאה. וזהו כוונת התנא שם אחר דדרש "בני אהרן ולא בנות אהרן" ודרש "הכהנים למעט חללים", הקשה לעצמו "ומנין לרבות בעלי מומין" -- לא היה בכוונתו שנצרך ריבוי כי אחר שאין מיעוט ממילא נתרבו, אלא שקשה לו קושייתינו -- דרוש איפכא, ואזי יתמעטו בעלי מומין ויתרבו בנות אהרן לטומאה. "ת"ל בני אהרן" ואי אפשר שיתרבו בנות אהרן דהרי "בני אהרן" אם ממעט בעל מום מכל שכן בנות אהרן שהם אינם כלל בכלל "בני אהרן" שבודאי יתמעטו ממשמעות עצם פירושו של "בני אהרן" אף אם אינו מיותר כדי למעט אעפ"כ יתמעטו בנות אהרן מפשטות הכתוב כמבואר לעיל בדברינו.
וזהו כוונת רש"י בפרשת אמור "בני אהרן אף בעלי מומין במשמע". ודוק היטב כי לדעתי הוא כפתור ופרח.
ומה שהוצרך כאן למעט בעלי מומין, והרי מקרא מלא שהם פסולין אפילו לזריקה כמבואר בתורת כהנים אמור -- הוצרך כאן לקבלה והולכה שאין זר חייב עליהן מיתה, וכן בעל מום אעפ"כ אסורין. ועיין באשר"י הלכות טומאת כהנים מוכרח לפרש כפירוש שני ואי אפשר לפרש לפי דבריו דלשם כפירוש ראשון.
(ז) ת"ל דם דם: ששניהם יתירים שהי' די באמרו "והקריבו וזרקו" ואנו ידעינן שאין זורקין אלא את הדם, ולכן דרש יתור תיבת דם אחד לנתערב במינו שאפילו אם נתערבו חיים יקרבו, ודם השני דרש לנתערב באינו מינו שאם נתערב חיים לא יקרבו אבל אם נתערבו הדמים יקרבו, והחילוק שאם נתערבו חיים יש להם תקנה ברעייה ולכן לא ימעט במתנות לכתחלה דהא אם נתערב עולה וכיוצא בבכור יצטרך למעט במתנות ולא יתן אלא מתנה אחת והואיל ויש להם תקנה לא יעשה כן, אבל הדמים אין להם תקנה אחרת ולכן מרבינין להכשיר ולא יצאו מהריבוי אלא הפסולין לגמרי כמבואר לקמן. ואשם ותודה ושלמים -- הכל נקרא מינו לענין זה ולא יצטרך הריבוי אלא לבכור ומעשר, וזה שאמר "אביא את שנתערב בבכור ת"ל דם דם".
(ח) ת"ל דמו: למטה בעולת הצאן אוציא וכו' ולא צריך קרא למעט פסולין כי מסברא אוציא אותם ומנין באפילו בחטאות הפנימיות שלא יקרבו אלא ישפכו לאמה. אוציא שאלו מבפנים ואלו מבחוץ והיכא נעביד ניתב מבחוץ והדר מבפנים מצוה להקדים פנימי לחיצון, ניתב לפנים והדר לחוץ - הרי יפסלו הדמים החיצונים בהכנסה לפנים. ולכן אין תקנה אפילו לפנימיים כי אנן לא נפסול החיצונים בידים אלא מניחים עד שקיעת החמה וישפכם לאמה ולכן לא יצטרך קרא לזה אלא קרא אתי לדמים החיצונים שאלו למעלה ואלו למטה כיון שנשתנה במקום אין להם תקנה.
(ט) יכול זריקה אחת: שאין במשמעות "וזרקו" יותר מזריקה אחת, ת"ל סביב שצריך שיקיף מארבע רוחות. יכול יקיפנו כחוט. ת"ל וזרקו, ובזריקה אי אפשר להקיף. אלא נותן שתים שהן ארבע ויתקיימו שני מקראות הללו. ונותן מזרחית צפונית ומערבית דרומית על קרן א' שיתפוס ב' רוחות. עיין תמיד.
(י) נאמר להלן סביב: בפרשת המלואים, מה להלן הפסק ארבע מתנות שהרי על ארבע קרנות הי' נותן אף כאן צריך ליתן בקרן מזרחית צפונית ב' מתנות לצד צפון ולצד מזרח. וכן למערבית דרומית נותן ב' מתנות ולא מתנה אחת המתפשטות לשני הרוחות. ותנא קמא גזירה שוה לא גמיר ומפרש הפסוק וזרקו סביב שיהיה הזריקה בדרך סביבה דהיינו היקף.
(יא) מה ת"ל שוב את הדם: בהכרח לצחות הלשון צריך לומר פעם אחד תיבת "דם", אלא לעיל דריש מה ת"ל דם דם ולא דמו דמו כמו בבן צאן ולכן דרש לרבות לנתערב, וכאן דרש יתור תיבת "דם" ולא נתייתר אלא פעם שני תיבת "הדם" ודרש הכא והקריבו את הדם זה קבלה בכלי.
וזרקו את הדם אמר פעם שני דם אע"פ שאינו אותו הדם מכוין אלא שנעשה בו שינוי שנראה שהוא דם אחר אעפ"כ כשר דהיינו אף שנשפוך מהכלי על הריצפה וחזר ואספו. ותיבת "הדם" בה"א מיעוט הוא שאם לא נתקבל בכלי פסול, ופירוש "הדם" הוא הדם האמור למעלה דהיינו שנתקבל בכלי. ובגמרא מרבינן זה מ"ולקח דם מהפר - דם מהפר יקבלנו". התם לק"ק והכא אפילו לקדשים קלים. כן פירש הראב"ד.
(יב) הדם על המזבח: ולא אמר וזרקו בני אהרן על המזבח את הדם, כי כן ראוי לפי צחות הלשון, ובא להסמיך הדם אל תיבת "על המזבח" ולהפסיק בין בני אהרן לתיבת "על המזבח" לומר שהם אינן צריכין להיות על המזבח.
דבר אחר: מדייק למה אמר "על המזבח" שהרי הזריקה היה בצד המזבח, לא עליו. ומפרש הפסוק הדם על המזבח למעט אע"פ שהבשר לא היה על המזבח, ומה אני מקיים ועשית את עולתיך הבשר והדם שירצה שעיקר עולה הוא הבשר והדם. זה אינו, אלא להשוות בשר לדם שגם הבשר יזרוק כמו שזורק את הדם דהכהן עומד על הארץ ואויר קרקע מפסיקו. כך היה אויר בין הכבש למזבח ועומד בכבש וזורק הבשר על המערכה. ולעמוד למטה ולזרוק למעלה אי אפשר שהיה המזבח גבוה עשר והמערכה היה ב' אמות לפנים מן המזבח.
יכול יהא זורק ורובג: הוא ענין ריבוי כמו מרבך של אבנים בפרק ג' דאהלות שפירש התוי"ט שהוא ענין ריבוי דהיינו צבור של אבנים, וגם כאן פירושו צבור ולא מסודר בסדר נעים. ? ת"ל וערך שירצה אע"פ שיזרוק יכוין שיזרוק בסדר נאה בערוכה ושמורה.
(יג) המזבח סביב: שהיה לו לומר "סביב המזבח", ולמה הפסיק בין "המזבח" לתיבת "פתח אהל מועד" שהוא תנאי המזבח? ולכן אמר שגם "סביב" הוא תנאי המזבח שיהיה המזבח שלם.
(יד) אשר פתח אהל מועד וכו': הוא יתר, אלא בא לומר שאסור לעבוד אלא בזמן שיש פתח לאהל מועד ולא בזמן פירוקו.
ורבי יוסי דרש ליה שהמזבח צריך שיהיה כנגד הפתח ולא יפסיק הכיור בין המזבח לפתח אלא כלפי דרום, כי ר' יוסי סבר המזבח בצפון קאי. עיין גמרא זבחים באריכות פירוש דברי רבי יוסי על מתכונתו.