עשירית האיפה על ספרא/ויקרא נדבה/פרק ח
עשירית האיפה על הספרא
מפרשים על הפרק: מלבי"ם | חפץ חיים | קרבן אהרן | הר"ש | רבינו הלל | הראב"ד | עשירית האיפה
פרק ח
[עריכה](א) כך לא בא ת"ל והקריב: שיעור הכתוב יהיה צריך להיות "ואם מן העוף עולה מן התורים או מן בני היונה קרבן". ומעתה מיתור ליה מלת "והקריב" ומלת "את קרבנו" דסיפא דקרא ודריש ליה לקמן והכא דרש מלת "קרבנו" דרישא דקרא ממעט ציבור כמבואר לעילממיל' כל שאינו ציבור שם יחיד עליו ונקרא קרבנו אפילו בשותפת הכל נקרא קרבנות היחיד. ובא מלת "והקריב" לרבות זה שאותן הניקראין בלשון יחיד ממלת "קרבנו" והקריב מן התורים דהיינו לרבות שותפת. דאם תאמר "והקריב" למעט קרבן שנים כפשט המורגש דמלת "והקריב" משמע לשון יחיד אתה סותר דבריך כיון דאמרת קרבנו למעט קרבן ציבור ממילא כל שאינו ציבור נקרא קרבן יחיד אפילו שיהיה בשותפת.
ואם תקשה לך אחר שבמלת "קרבנו" הממעט קרבן ציבור ממילא נתרבו קרבן השותפת שהרי הוא בכלל "קרבנו", למה לך "והקריב" לרבות?
אמור שאם לא "והקריב" הייתי ממעט מ"קרבנו" קרבן השותפים ולא קרבן ציבור. אבל עתה שנכתוב "והקריב" מיותר והוא גם כן לכאורה מיעוט ע"כ "קרבנו" ממעט קרבן ציבור. ואי אפשר עוד לומר שבא מלת "והקריב" למעט קרבן השותפין שהרי נתרבו ממלת "קרבנו". ולכן בהכרח בא לרבות שאותן הנקראים יחיד במלת "קרבנו" - והקריב מן התורים - יכול להקריב. ודוק מאוד כי מלת "קרבנו" דרישא דקרא דריש לעיל למעט קרבן ציבור ומלת "והקריב" דמשמע גם כן לשון יחיד דריש לרבות נדבת שנים, ואי אפשר לומר אדרבה שבא למעט נדבות שנים -- זה אינו, דהא "והקריב" הדר לרישא דקרא וברישא דקרא אינו ממע' אלא קרבן ציבור אבל שותפין הם בכלל קרבנו לשון יחיד ועל שותפין קאי והקריב. והבן כי נכון הוא. ודברי הרב לא הבנתי.
(ב) רבי אומר הרי וכו': בפ' אמור פתח בלשון יחיד "אשר יקריב" ומסיים בלשון רבים "יקריבו", לומר לך אחד יחיד ואחד שנים מקריבין בשותפות כל הקרבנות חוץ ממנחה שהוציא הכתוב בפירוש דכתיב "נפש".
(ג): רבי דריש ליה למלת "והקריב" דאייתר לדידיה ודריש ליה שאם לא נאמר אלא "ואם מן העוף מן התורים" הייתי אומר דגזירה של הכתוב הוא כך אם מן העוף מן התורים האי "אם" קאי על "מן התורים" -- אם מן התורים אבל הוא הדין לעוף אחר. ת"ל והקריב, שהקרבה לא יהיה אלא מן התורים.
תורין: גדולים ולא קטנים. ובגמרא דחולין בעי מאי משמע כלומר נהי דמלת "תורים" מתפרשת לפי פשט המורגש גדולים כמו פרים אלים שהם גדולים, ובני יונה משמע קטנים, שמלת "בני" יורה על הקטנים -- זהו למצוה, אבל לא לעכב דעכובא מנא לן.
אמר רבא לא לישתמיט קרא ולכתוב בשום מקום "מן בני תורים או מן היונה", כלומר כיון דכמה פעמים נכתוב בתורה תורים ובני יונה -- שנה עליו הכתוב לעכב, תורים גדולים כמשמעותו ובני יונה קטנים כמשמעותו.
והדר פריך בגמרא ואימא בני יונה דכתב רחמנא בני קטנים אין, גדולים לא. תורי' אי בעי גדולים לייתי אי בעי קטנים לייתי. פי': דהמקשה הוקשה לו אמת דמלת "בני יונה" לא יתפרש אלא קטנים, והשתא דשנה עליו הכתוב הוא לעיכוב. אבל מלת "תורים" יתפרש לפי הפשט גדולים וקטנים כמו גמלים שהוא שם לגדול ולקטן, ומדלא אישתמיט לכתוב "בני התורים" יורה לנו שמצוה בגדולים אבל עכובא מנלן, כי לפי הפשט אי בעי גדולים אי בעי קטנים, ומדלא אישתמיט לכתוב "בני התורים" היה מצוה בגדולים אבל עכובא מנלן.
ומתרץ הגמרא דהיקש הכתוב תורים לבני יונה, מה בני יונה אינם כשרים בהכשר תורים דהיינו גדולים, אף תורים אינם כשירים בהכשר בני יונה דהיינו קטנים. כך יתפרש הסוגיא לדעת רש"י ז"ל דמתחלה סברת הגמרא דתורים משמע גדולים כמו פרים ואלים אלא שהוקשה לו לעיכובא מנ"ל. ותירץ דשינה עליו הכתוב לעכב. ואח"כ הוקשה דזה אינו, דמלת תורים יתפרש גדולים וקטנים כמו גמלים, ומדשנה עליו הכתוב יהיה מצוה בגדולים אבל לעכב מנלן. כי לפי הפשט אי בעי גדולים לייתי אי בעי קטנים. ותירץ לו דהקישם הכתוב יחד.
והשתא נפרש הברייתא תורין גדולים ולא קטנים היינו מדהקישם הכתוב ואמר שיכול מכח סברא לומר בהיפך. וגם הוא הדין לומר בהיפך. דהיינו אילו לא הקישם הכתוב אלא היה כתוב "מן התורים" רחוק מ"בני יונה" או שאלו אמר בהיפך - "בני יונה או מן התורים" דהשתא הוה הדר מלת "בני" גם לתורים דהשתא הייתי אומר מסברא שסתם מלת "תורים" יונח לגדולים ולקטנים כי כמו גמלים, וגם דין ק"ו היה מחייבנו לומר כן.
ת"ל תורים דהיינו הקישא דקרא, לומר דתורים גדולים ולא קטנים לעיכובא.
(ד) בני יונה קטנים: זהו ממשמעות. ומדשנה עליו הכתוב הרבה פעמים הוא לעיכוב. קטנים ולא גדולים.
והשתא אמר שיכול והלא דין הוא, דהיינו אם לא הוי כתב כתב אלא פעם אחד "בני יונה" ובכל השאר "יונה" ממילא הוי ידעינן דמצוה לכתחלה בקטנים, ובתורים גם כן הוי ידעינן דמצוה בגדולים לכתחלה מדשנה עליו בכתוב הרבה פעמים ולא כתב "בני התורים". והשתא מכח קל וחומר הייתי דן שאצל בני יונה אין חילוק בין קטנים לגדולים שמצוה בשניהם, כי מהכתוב שנכתוב פעם אחד "בני" הייתי מכשיר הקטנים, ומכח ק"ו הייתי מכשיר גם כן בגדולים, דהיינו ומה אם התורים שלא כשרו למצוה לבא קטנים כשרו למצוה לבא גדולים היינו מדשנה עליו הכתוב.
בני יונה שכשרו למצוה לבא קטנים: מדכתיב "בני יונה" פעם אחד, אינו דין שיכשרו לבא גם כן גדולים, ויהי' קטנים וגדולים כשירים בבני יונה. ת"ל בני יונה כמה פעמים לעכב קטנים ולא גדולים. ומעתה אני דן היקשא שגם אצל תורים לא יתכשרו קטנים אפילו לעיכובא. עיין תוספות חולין ובדברי הרב שדחקו עצמם לפרש הסוגיא ולדעתי הענייה יתפרש הברייתא היטב כפי פירושנו בפירוש מורווח. בריך רחמנא דסעיין.
(ו) יכול כל התורין: משיצאו מכלל הקטנות וכל בני יונה כל זמן שלא באו לכלל גדלות יהיו כשירים. ת"ל "מן" דמשמע מקצת, פרט לתחלת הציהוב משיתחיל לצהב הכנפיים שסביבות צווארם פסול בזה ובזה לפי שיצאו מכלל קטנים ולכלל גדולים לא באו.
משיזהיבו: שיהיה הכנפים גדולים ואדומים כזהב.
(ז) קרבנו תורים ואין הכשרו: דהיינו הכשר גופו.
ת"ל קרבנו: והוא יתר כמו שביארנו לעיל, אלא שבא לומר שאין הכשרו תורים וכו'.
(ח) ת"ל והקריב: זה לא מיתורא דקרא קא דריש אלא מפשט הכתוב.
שאין כשר לפנים אלא תורים ובני יונה: היינו לשיטות רבי והבן.
(ט) אמר ר' יהודא: רבי יהודא סבר דקרא לא איצטריך אלא לעשיר מצורע, וכיון שידענא בעשיר שאין הכשרו בתורים ממילא ידעינן לעני בקל וחומר. מה אם במקום ששוה המכשיר שבפנים והוא העשיר מצורע ששוה המכשיר דהיינו אשמו דאתי להכשירו לאכול בקדשים. ומכפר, דהיינו חטאתו המכפרת עליו, ובעשיר שניהם מן הבהמה, ועל כל זה אינו שוה המכשיר שבחוץ שהוא צפרין גם בעשיר.
מקום שלא שוה המכשיר שבפנים דהיינו עני שהמכשיר שלו הוא בהמה ומכפר שלו הוא תורים, אינו דין שלא שוה המכשיר שבחוץ דהיינו להביא גם כן תורים, הא דין לעני ולעשיר צריך קרא קרבנו תורים ואין הכשרו תורים, ולעני קל וחומר מעשיר.