עקבי הצאן/עבודת אלוהים

<< · עקבי הצאן · עבודת אלוהים

כמו כל הציורים הגשמיים המוגבלים, וכלי התארים ילדי ההתפעלות, שאף- על-פי שנתיחשו כלם בתורה, בנביאים בכתובים, ובדברי חכמים, לאלהים, בכל זה לא שינו ולא פגמו את גדולת הציור הפנימי, המתאים עם קדושת האלהות, לפי המסורת והקבלה היותר צפונה וההגיון הפילוסופי היותר זך, טהור ונעלה. דוקא השפה הפשוטה והנמוכה יחד עם ההגיון המתנשא האצור בה בכללה ובפרטיה, הם המה יחד בנו את כל אותם הפלטרין של מעלה ושל מטה, לאצור בקרבם את ההשכלה האלהית ברום גובה השתרגות ענפיה ועומק תחתית הסתעפות שרשיה, להיות מכון לדרישת האמת והצדק המוחלט גם יחד, בחיי האיש, המשפחה, הלאם האדם והמציאות. כן הוא גם כן המושג הכללי של עבודת האלהים, שהוא הולך יחד עם הציורים החיצונים של השפה הנמוכה, ועולה ומתעלה עד רום ההגיון והמחשבה היותר אדירה וטהורה.

וכשם שההגשמה הנמוכה היא ההיפוך הגמור מהיהדות, ועם זה דברה תורה בלשון כל-כך חפשי, באין שום מעצור והגבלה, בכל התארים שלה, והם המה דוקא הובילו אותנו, בצרוף השכל והחכמה, ששניהם יחד הם לעד "נר אלהים בארץ" , אל מרומי טהרת המושגים, שיחידי הסגולה שבקרבנו בכל דור ודור הנם על-זה עדים חיים וקיימים. כן המושג הכללי, שלפי קריאת השם המורגל הוא אוצר בקרבו את כל המובן של "הדת", הוא מושג "עבודת אלהים", הוא כמוהם "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי אלהים עולים ויורדים בו" . ולפי רוב ההכשר, העלוי וההתפתחות, של כשרון השכל והצדק האנושי, כך הולך המובן הכללי הזה, הולך ומתעלה. ואם יזדמן איזה דור או דורות שכל מושגיהם הכלליים נתעלו והתפתחו, ועל אותה החלקה של המושגים האלהיים לא שלחו המפתחים והעובדים יד, אז נשאר אותו הדור במצב שפל ואומלל, והבקיעים הדתיים מתרבים בו, פרץ על פני פרץ. ואין לו רפואה כי אם בעבודה שכלית מרובה בעומק הצד הפנימי שבתורה, מצד הזיקוק של חכמת אלהים שהיא אור העולם שבתוכה, עד שההתמדה הגדולה של העובדים החלוצים תשלים את המהלך הנחשל, אשר פגרו איזה דורות בהתרשלותם, עד שיתרוממו המושגים האלהיים, לעומת אותו הגובה של ההתפתחות השכלית והמדותית של התרבות הכללית, שעלה עליו הדור בכללותו. ובזה תהפך הקללה לברכה, כי הריחוק של המושגים הבא מצד ההתפתחות הכללית בעולם יפנה דרך לבנינים שכליים רחבי ידים, שאף-על-פי שכבר היו גלוים לגדולי הרוח שבדורות עולמים, שהרי הרוח הכללי של השכלת היחידים הקדמונים עומד לנס לעד, למרות כל ההתגליות הפרטיות שנתחדשו "אלה הדברים עשיתים, כבר עשיתים לר' עקיבא וחבריו" מכל מקום ההכרה לבאר ולהשפיל את הדברים הנעלים, עד אותה המדה של הענינים הרגילים, אותו ההכרח עצמו עושה אותם לקנין הכלל כלו, ועל-ידי-זה מתרומם העם בכללותו, למדרגה עליונה ונשאה. על-כן מאותו העז של "ימים רבים לישראל ללא אלהי אמת" יצא מתוק - של "כל בניך למודי ד' ורב שלום בניך" .

על-כן אין לשער כמה גדולה היא החובה עכשו על גדולי תלמידי-חכמים, וכל מי שיש לו כשרון ונטיה לדברים רוחנים ונשגבים, לקבע עיקר הלמוד והעיון במרומי החכמה האלהית, שהיא כוללת האגדה בכללה, כאשר צוחו על זה מעולם אנשי הסגולה שבכל הדורות, מבעלי העיון בקבלה, חסידות, פילוסופיה, מחקר, מוסר, לצדדיהם השונים והמסתעפים. כל הניגודים שנפגשו במחנות הללו, ומכולם על המתיחדים בדברים מעשיים לבד, לא באו כי-אם מאותה הנטיה הקיצונית שנולדה בכל מפלגה לחשוב שהעולם איננו צריך לקיומו כי אם לה לבדה. ורק יחידי יחידים הסתגלו יפה אל ההשקפה הרחבה והאמיתית, שלא די שהעולם כולו אי אפשר לו לעמוד כי אם על ידי ההתרחבוח הגדולה של כל סעיפי הדעה וההרגשה, אלא שגם חלק אחד אי-אפשר שיהיה מובן כל צרכו כי-אם על-ידי שיתוף כל הצדדים השונים והנראים רחוקים ממנו, ורק בזה יוכן כסא לממלכת הדעות, "גדולה דעה שנתנה בין שתי אותיות" .

"משען לחם אלו הלכות, ומשען מים אלו אגדות" . העם צמא הוא מאד למים. יסודות ההלכות הנם ג"כ אגדות. האגדה הגדולה והאדירה, היא כוללת רזי תורה וכל מחקר נשגב וקדוש, שרק מי שמשים בה למוד של קביעות, מדי יום ביומו, יזכה לבא שעריה, ויבא גם עד אותה המדה להיות דולה ומשקה לאחרים , לכל דור ודור כפי צרכיו. כח החיים והתחלפות החומרים לדרכי הגדול והצמיחה, להעמיד הגופים והכחות התלויים בהם על מכונם, בא תמיד רק ממצב הלח, ועל-ידי מצב הלח ; המצב היבש הוא האוצר בקרבו את החומר המוכן למעשה, אבל רק המצב הלח יגיעהו לתעודתו, על ידי הפעולות החימיות והשפעת החיים. האגדה המאגדת את הפעולות, ההרגשים והמושכלות, את הפרט והכלל, היא תחלק שלל , היא 'תתן לכל חלק מחלקי האומה לכל דור ודור את מחסוריו מאוצר הכלל - אוצר החיים, ששם הוא חביון עז ההלכה וההגדה גם יחד. "הדעה הבהירה והרגש הבריא והער" ביחש לדעת האלהים, הם יכולים להחיות גם עצמות יבשות.

ימים רבים נעזבה האגדה, בצדה העליון, מהמון העם - מאפס יכולת לזה, ומרבים מגדולי כשרון - מסבות של הסכמות של חולשה, שלא יכלו לעקרן כל גדולי הדורות שנלחמו כנגדם. עד שבא עכשו הכח היותר נמרץ הוא ההכרח, שהוא מפתח את כל האזיקים, רק הוא יעורר את הרוח, רק הוא יאזר גבורה בלבבות נחשלים "ולבב נמהרים יבין לדעת ולשון עלגים תמהר לדבר צחות" . הרעב גדול בארץ, "לא רעב ללחם, ולא צמא למים, כי אם לשמע את דברי ד', ונעו מים עד ים ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ד' ולא ימצאו. ביום ההוא תתעלפנה הבתולות היפות והבחורים בצמא" . העילוף איננו בא מצד הרעב ; ההרגשה באה שאמנם רעב יש, אמנם חסר מזון מבריא ומעודד מורגש בדברים היבשים שהם עיקר הבנין המוחשי, התלמוד המעשי והקיום, בצירוף אותו הרגש הטוב והנעים של כניעת הלב, של תמימות הרוח ושחות הנפש, שהוא מעטר את האדם כשימצא בו כפי אותה המדה הנדרשת לו לעומת שארי רגשותיו ותכונותיו, "כקב חומטין בכור של חיטים שבעליה" . אבל "לא ימצאו", כי אין המקור של הרעב עומד ברעב עצמו כי-אם בצמאון בני ובנות הדור הצעיר, הם מעולפי צמא, - משען מים חסר להם, להחיות את הרגש והדעה, שהתעורר בקרבם לתחיה, ממקור החיים, ודבר זה אי אפשר שיתמלא כי אם על ידי פתיחת מעין האגדה בהרחבה גדולה, ודוקא על-ידי תלמידי-חכמים גדולים וקדושים, שקנו את התורה, היראה והדבקות האלהית, בלח עצמותם, ובדם-התמצית של לבבם. דוקא הם ראוים הם להורות ולהודיע, שאין הלמוד של מה ששיך למחשבה ורגש דבר עראי וטפל, גם לא דבר של רשות או איסור, וקל-וחומר שאיננו דבר של אבוד זמן ומעין בטלה, כי-אם עיקר יסוד החיים, עיקר מעין הישועה. השאלות הרוחניות הגדולות, שהיו נפתרות רק לגדולים ומצוינים, מחויבות הן להפתר עכשו, בהדרגות שונות, לכלל העם. ולהוריד דברים נשאים ונשגבים ממרום עזם, עד עמק הדיוטא הרגילה ההמונית, - צריך לזה עושר רוח גדול ואדיר, ועסקנות קבועה ומורגלת, שרק אז תתרחב הדעה, ותתברר השפה, עד כדי להביע הדברים היותר עמוקים בסגנון קל ופופולרי להשיב נפשות צמאות.

המושג של "עבודת אלהים" באופנו הנמוך, הוא מתאים עם כללות מושג האלהות, כשהוא עומד במעלתו השפלה אצל האדם - עבודת עבד, והוא מתגדל והולך באותה המדה שהציור הפנימי של דעת האלהים יגדל. ואם יהיה אדם במעלה כזאת שכחותיו המוסריים והמדעיים הנם מפותחים בו כראוי לפי ערכו ודורו, ודעת האלהים שבקרבו עומדת על מצב נמוך, אז מוכרח הדבר שימצא בקרבו נגוד עצום לכל המושג של עבודת האלהים. ואין שום תרופה לזה, כי-אם לרומם שם ד' בקרבו ברוממות פנימית, דהיינו ברגש נעלה ובידיעה מקפת, העולה על, ולפחות מתאימה עם שאר ציורי הגודל והשיגוב שבנפשו, ברכה בתורה תחילה , "כי שם ד' אקרא הבו גודל לאלהינו" .

אמנם כל זמן שהמושג של עבודת אלהים עומד בתור עבודה מתיחסת לעצם, ערום ומגולה מהכרות אידיאליות בפנימיות עצמות של מושג העבודה עצמו, אף-על-פי שיגדל הציור המדעי האלהי בצורה מיטפיסית ספיריטואלית, על ידי כל מיני גדולה פילוסופית ועיונית שבעולם, עוד לא יצא הדבר מכלל ההשקפה הילדותית הנפגשת תמיד רק עם העצמים. אבל ההכרה המבוכרת שהיא מיוחדת לישראל, "בני בכורי ישראל" "כענבים במדבר מצאתי ישראל כבכורה בתאנה בראשיתה" , והיא העיבוד של האידיאלים האלהיים, לעבדם, לשכללם, להשתדל לשגבם, להאדירם בעם, באדם, ובעולם. וזה הוא עמק הדעה של "עם חכם ונבון - אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים ככל התורה הזאת" , המלאה אידיאלים נשאים ועצות אלהיות אדירות ונאמנות איך להוציאם מן הכח אל הפועל לדור דורים. והדבר מפורסם וידוע שאפילו השמות האלהיות אינם מסמנים, על פי עומקה של תורה, את עצם האלהות, כי-אם את האידיאלים האלהיים, את דרכי ד', את חפציו, האצילות, הספירות, המדות, השבילים, הנתיבות, השערים והפרצופים, שמקצת תכנם האידיאלי חקוק וקבוע הוא גם כן בנפש האדם, אשר עשהו האלהים ישר והחפץ היותר אדיר הצפון במעמקי נפשו הוא להוציא את האור הצפון ההוא תמיד מן הכח אל הפועל, לקרבם תמיד יותר ויותר לאותה השלמות הבלתי מוגבלת של האידיאלים האלהיים בצורות החיים עצמם, של האיש, ושל הקיבוץ הכללי, של המעשה, ושל החפץ והרעיון ; זאת היא עבודת ד' הנאורה, עבודת בנים החשים בקרבם יחש פנימי אל אביהם מחוללם מקור הטוב החיים והאורה.
המושג האידיאלי הזה הוא תמיד מרחיב את הנפש ומרוממה, תחת אשר המושג של עבודת עבד, המתיחש לעבודה לעצם, בקציצת הנטיעות האידיאליות, הוא יכול להשתפל למושג אלילי, כשם שמושגי ההגשמה והתארים המוגבלים והמשתנים הם עלולים לזה, הוא מקצר את הנפש ומשפילה. אמנם כשם שהמושג העצמי, - מבלעדי המילוי האידיאלי באלהות, - אף על פי שהוא המושג היותר שפל, מפני שהוא מתילד מהסקירה הילדותית, בתקופה שאין האדם עדיין מבחין בין עצם לתואר, שעל-כן כל משאו ומתנו מתדמים לו שהם עומדים רק בחוג של דברים עצמיים, מכל-מקום הוא ג"כ המושג היותר עליון. דוקא אחר שהאדם קונה לו הכרתו השלמה, שכל מצוי שבעולם מושג הוא לו רק מצד תאריו ויחושם אליו, הוא מוצא בקרבו עז כזה שהיחש האלהי אליו הוא יותר עמוק, יותר נשא ויותר חי מכל יחש, עד שתבלט לפניו האמת הגמורה של הענוה העליונה, העומדת גם למעלה מהחכמה, "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה עשתה ענוה עקב לסוליתה" . רק אז יתברר, שמציאותו העצמית של האדם עצמו תחשב אצלו בתור יחש תארי, ויחש האלהות אליו - עצם החיים ואמיתת המציאות, "לשארית נחלתו למי שמשים עצמו כשירים" . אבל הדבר הנשגב הזה לא יצא מכלל רגש פנימי כהה מצד המרגיש, ולא יכול לבא לידי מחשבה מפורטת, ולא יכול לחולל רגשות, כבירים ומעשים מסודרים וגדולים. על-כן כל אותם אוצרות העיון וגדולת השכל המעשי והעיוני, שהם מקירים מהרגש הפנימי, הנם מיושבים ומבונים רק על הככר האידיאלי, הבא מצד היחש התארי, שהוא יליד הדעה האנושית המבוכרת, שרק היא יכולה להיות גם מעשית ואידיאלית באמת, לאחר שנתבררה על העסק הכללי של חזיון המציאות בכללו ויחוסו אליה. והרגש הפנימי הפונה אל עומת והעצם, היא הנקודה הנותנת חיים לכל היחש האידיאלי, באשר כל האידיאלים כולם הם נובעים ממקור חיי החיים, מצד אותה ההכרה הנצחית, המתרוממת מעל כל רם, ומשתפלת מכל שפל. כן הוא בתאור עבודת אלהים, שרק בעומק הרגש גנוזה היא המחשבה הראשית על דבר העצם, שהיא הנטיה היותר ילדותית גם היותר נשאה ; אבל המרחב של הדעה והדבור הוא תמיד מכוון לעומת האידיאלים האלהיים, שממילא מובן שהם נובעים ממקור אידיאל האדיאלים, חיי החיים, חפץ החפצים, רצון הרצונות או רעוא דרעוין עד אין-סוף למשגב ורוממות, ההולך ואור באורך העתיד. על כן מונח הדבר בטבע האדם, שאם יאמר אדם לדבר על דבר עצם האלהים, בלא חזיון האידיאלים האלהיים שעל ידם מדמים צורה ליוצרה על ידי גדולת כחם של נביאים , או לפנות במחשבתו ועבודתו לזה לבד, יאחזהו איזה רגש חשוך ועצוב אשר לא ידע שחרו, ולא יוכל להחזיק מעמד כזה בחייו התמידיים. ואם ימצא בקרבו איזה תביעה פנימית לזה, מאיזה צד שיהיה, אז יהיה מוכרח רק להקציע לזה בחייו זמנים וגבולים מצומצמים. ואם יגיע הדבר עד מרחב חיים חברותיים ולאומיים, תהיה ההתנגשות גדולה ואדירה בין הגבולים העולמיים והאלהיים. אבל לא כן הוא כשהאדם רוצה לדבר על-דבר האלהות, על-דבר האידיאלים האלהיים, שזהו מושג האלהות בצד מקביל, נגד מושג האלהים שאנו חפצים עכשו לסמן בו את העצם, במובן הסקירה המופשטת, אז ימלא בטבע עז וחפץ חיים ושמחה, הוא ירגיש אז שנפשו מתנשאת ושוטטת במרחבים רחבי ידים, להעלות ולהנשא, למצא מקום לפשט את החפץ האדיר היותר טבעי ופנימי לנפש האנושית, חפץ הצדק והאמת, חפץ הציור העדין והפעל הטוב, בחוג יותר נרחב וכביר "עד תאות גבעות עולם".

זהו הקו המחלק בין המושג של עבודת האלהים שהוא מושג הדת אצל כל עם ולשון, אפילו אצל אותם שנתמכו ביסודם על כתבי הקדש, שלא נתגלתה בהם אמתת האלהות בתור פועל ההיסתוריה שלהם ושותלה, "הנסה אלהים לבא לקחת לו גוי מקרב גוי", ובין המושג ההוא עצמו אצל ישראל. המושג הכללי שנלקח אצל העמים כולם, לפי אותו הנוגה שזרח עליהם באור כהה מאורו של ישראל, לא היה אפשר להנשא מהמושג הכללי שנלקח אצל העמים כולם, לפי אותו הנוגה שזרח עליהם באור מאורו של ישראל, לא היה אפשר להנשא מהמושג שהוא בעצמות יסודו מושג אלילי, והוא מתראה רק בצד החצוני של השפעת התורה וכנסת ישראל, דהיינו שעבוד ועבודה לאיזה עצם נשגב באפס יחושים אידיאליים בעצמותה של העבודה עצמה. זאת היא העבודה שמקורה היא הפלצות והזעזוע, - לא יראת הכבוד וההוד, המגדל את הנפש מעשירה ומרהיבה בגרון פנימי, על ידי יחושב השכלי והמגמתי למה שהוא מכובד למעלה בהרגשתה היותר פנימית, ולא הענג והאהבה, לאור השמחה והמנוחה הפסיכית המחוברים עמם. לא כן הוא מושג עבודת אלהים לישראל, שהוא מצין בקרבו אהבת עולמים להאידיאלים האלהיים, לטפחם, להרבותם ולהתעלה בהם ועל ידם, "מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה". בהם אוצר החיים השמחה והענג גנוז בטבע "ישמח ישראל בעשיו בני ציון יגילו במלכם. "אז תתענג על ה'...".

ההבדל נובע לא מצד עצם אמירת הענין של האמת הטפיסית הנשואה בדבר האחדות האלהית, שזה דבר שיכול להאמר גם מכל עם ולשון, כי אם מצד התכונה האלהית הפנימית של אהבת היושר והצדק והשאיפה האמיצה להאידיאלים האלהיים הללו ברום עזם, המלאה אהבת האמת השלם והמאיר המתיחד עם אור השלום וחפץ התעלותו לעד, בחיי האומה כולה וביחוד בחייה הלאומיים שלזה צריך סגולה נטועה וקבועה בנפש הלאומית בעצם טבעה. על כן צריך טיפוח לא רק השכל של היהדות, כי אם גם הטבע שלה. והטבע אינה נשמרת ומתברכת כי-אם בתהלוכה הגיינית הראויה לה, שהן כל מצותיה של תורה "דת משה ויהודית" בפועל, "דכולהו עובדין בכנסת ישראל תליין כענבין באתכלא", ואהבתם וכבודם ברעיון וברגש, בכל האמצעים החינוכיים הדרושים לזה. אלא שתחת כח המושך של החרדות התשה והרפויה צריך להכניס כח מושך חי ובריא יליד אומץ רוח ורעיון בהיר, שיעשה את כל הפעולות, שעשתה הראשונה ביתר שאת, "ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון". זהו רוח הזמן האמתי של היהדות, "רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ד' מעתה ועד עולם". ומה שהושגר שם שמים בין עמים רבים בסגנון דתי הועיל ביותר להרחיק את המושג האלהי מעל הטהרה של האידיאלים האלהיים, עד שיוכלו לצאת דוקא מתוך מושג הדת שלהם דרכי חיים לאומיים ופרטיים כאלה, שהם ממש הפך המוסר האידאלי, עד שאח"כ מוכרחת היא התרבות האנושית העולה ומתפתחת מצד עומק טבעו הישר, להפריד את מושג המוסר מעל מושג הדת, "ונרגן מפריד אלוף", ולבסוף לבא ג"כ לידי החלטה: שאין שום צורך כלל להמוסר האנושי זיקוק של דת, עד גמרה של שיטה תחתונה שהדת מזקת את המוסר האנושי. וכל זה בא להם רק מפני שלא נוסד, ואין אפשר כלל שיוסד, אצל כל העולם כלו מושג דתי ע"י עומק התביעה של האידיאלים האלהיים, שראשיתם גנוזים גם כן בנפש האדם וכשרונו הטוב, מפני שלא נוסד, ואין אפשר כלל שיוסד, אצל כל העולם כלו מושג דתי ע"י עומק התביעה של האידיאלים האלהיים, שראשיתם גנוזים גם כן בנפש האדם וכשרונו הטוב, מפני שאין מושג דתי זה נקבע לאנשים יחידים, שיכולים להמציא בתור חסידים בכל עם ולשון, כי אם לקבוצים חברותיים ולאומיים. ואין שום אומה בעולם שיסוד סגולתה הפנימית, ועריגתה העליונה הגנוזה בעמק נשמתה הלאומית, יהיה החפץ האדיר של הצדק האלהי והתפתחותו, כי אם בישראל, זה החפץ שבא לנו בירושה מורשת אבות,- הסתוריה גזעית-. ודוקא עכשו, אחרי שטף הזמנים הרבים הציור עומד ומבהיק לפנינו באורו ההיסתורי שהם שמו להם להאידיאל העליון של תכלית חייהם, להקים אומה בעולם, שימצאו בקרבה המגמות האלוהיות, של המוסר היותר עליון מקום לא רק בחיים הפרטיים של כל איש מאישיה, כי אם גם ובייחוד בחיים בחיים הלאומיים שלה. ולא שיהיו המה דבר נטפל ומתלווה לה כי-אם שזה יהיה יסוד הוייתה הלאומית בעצם, עד שתוכל להיות בעת גדלה ועוזה, כשיצא אל הפועל השלם, חוץ מאותה המטרה היסודית של שלמות האופי שלה באופן היותר שלם ונהדר, שמצד זה אפילו אם "כל העמים ילכו איש בשם אלהיו, ואנחנו נלך בשם ד' אלהינו לעולם ועד", גם משל לכל העמים אשר על פני האדמה, להרים את הוד מעלת האדם מעמק שפלותו אל מכונו המרומם, ועם זה תוסיף היא בעצמה ג"כ מעלה ויתרון ע"י התרחבות האידיאלים האלהיים, והוצאתם אל הפועל במרחב היותר גדול, שהם החיים שעל פי רוחה וחפצה, המביאים בעולם את הברכה והשלום, את העתיד ההולך ואור לבטח באין מעצור.

אומה זו, שאוצר חיים נצחי כזה גנוז בתוכה, היא יודעת יפה שכשם שהמאור הקולטורי מחק כבר חלק גדול מהאמונות האליליות, ע״י שנסתיעו מהשפעתה, שאמנם היה סיוע זה שלא בסבר פנים יפות מצדה, מפני שלא מצאה עדין את עצמה ראייה להשפיע, ולא את המקבלים ראוים להשפעה הרוממה הזאת, מ״מ בכל מקום שחדר האור כשלה האליליות ונפלה, אחרי שהניחה אחריה את הקוים והניצוצות שיש לצרפם עוד אל התרבות של העתיד, מפני שלעולם תרבות פחותה מפנה היא את מקומה למעולה וחשובה ממנה. — וכן כשיעבור הזמן שהרושם של ההתפעלות מכל מרום ונשא מצד העצם, כשאין עמו התנשאות עצמית וחיה בחוג הרחב של החיים המלאים טובה ואורה, לא יוכל כבר, רק הוא לבדו בלא התגלות המאורות האידיאליים שממקורו הנשא, להיות כח רודה בחיי האדם אפילו בהיותו עומד בכח המדמה של האדם ברום עזו היותר עליון, מפני שכל ציור עליון כשבא ברוח האדם כבר הוא נשפל מגדולתו, שהרי האדם מורידו לעמקיו הוא. ולעומת זה התרבות הטבעי הולך ומשתבח^[1], א״כ הלא יבא הזמן שימצא האדם שהציור העצמי של עבודת אלהים שלו — שהיא איננה מצד עצמה העובדה האידיאלית הגמורה, — לא יוכל להאיר לפניו את דרכו בחיים. ואם ירצה לשוב רק אל המוסר הטבעי היבש שלו, אז הוא נדח ואומלל, כי מה זה לא יוכל שרירות לב האדם החלש לחשב לדרך ישרה אע״פ שאחריתה דרכי מות ורשע, ואע״פ שלא יתראו בדקיה במעמד ההוה, הלא תגלה ותראה באורך התולדה והמון שינוייה, שכל זמן שאין המוסר העליון של החברה, יונק מהשכל העליון בצדו היותר רם ונשא, מוכרחים הם המאורות השכליים והמוסריים להיות נלקים, ומתמעטים. ואותה התורה העליונה, המוכרחת לעשות את כל העולם כולו הדום לרגליה, שהמוסר אפילו החברותי, הלאומי והאנושי יהיה רק אז שלם ונצחי דוקא כשיהיה יונק מהמדע היותר עליון ומבוכר מההתעלות הכללית, זקוקה לו דעת האלהים הברורה, בצורתה האידיאלית, הלועגת לכל הקטנונית השרויה בלבו של אדם בהוה, עד שהשאיפה ליבש את המביע של המוסר והאורה, תוכל ג״כ למצא בקרבו מקום, "יושב בשמים ישחק ד' ילעג למו", וכיון שאין לו מעין של אין-סוף מיד הוא מתדלדל ומתיבש, אז מוכרח יהיה הדבר שישעה האדם אל עושהו. ודרך עבודת אלהים הבנויה על היסוד של פתוח האידיאלים האלהיים הנצחיים והאמונה העמוקה, שבכח הנקודה הפנימית כל העתיד המתנהל והולך צפון הוא במילואו. יראת הכבוד והרוממות, והאהבה הנפלאה אליהם עם הבטחון הנמרץ בהצלחת חפצם, רק הוא יהיה מרכז החפץ, מכל אשר נשמה באפו, ובאשר דברים כאלה הוא רק בישראל אפשרים המה להמצא בבסיס לאומי מקורי והסתורי ע"כ ילכו עמם רבים ואמרו "לכו ונעלה אל הר ד׳ ואל בית אלהי יעקב ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו כי מציון תצא תורה ודבר ד' מירושלם".

המושג של עבודת האלהים, כשהוא בנוי ע"פ אותו הכח ההרגשי הנובע רק מרום המעלה, של הפגישה העצמית כשהיא יורדת עד עומק התהום של הלב החשוך והחלש אשר לאדם, כ״ז שלא תופיע עליו הנהרה של האומץ האידיאלי, הוא מוכשר להחליש את האדם בגופו ונפשו, למעט את רוממות עוזו, את שיא תועפות שאיפותיו, והוא נעשה נדכא, שח ושפל, אף שמכל החרדה הזאת תצמח ג״כ טובה של ביצור כח המשחית שבחית האדם, אבל היא טובה שאינה שלמה ודוגמתה היא כעין הטובה הבאה לעולם מבתי האסורים של הפושעים, שמגינים על העולם שלא ישחת, אבל מ"מ לא זאת היא המרגעה, ובצדק תובעים הם חלוצי העתיד שהאנושיות חיבת לשאוף שבתי ספר ולמוד טובים, ימלאו את מקומם של בתי האסורים, במה שילמדו ויחנכו באופן כל כך בריא וטוב את האדם, עד שלא יחטא ולא יפשע, ולא יהיה צריך להאסר, כ"א כל מה שיתעודד יותר כל מה שיהיה יותר אמיץ ומלא זרע עז, יותר יהיה מרבה להטיב, ולהיות צדיק חסיד ישר ונאמן בטבע תולדתו, ״לא יגער לריק ולא ילדו לבהלה, כי זרע ברוכי ד׳ המה וצאצאיהם אתם״.

ע׳׳כ תשאף נפש האדם להארה של עבודת אלהים הבנויה על יסוד הודעת האידיאלים האלהיים, והכרתם במילואם, שלהגשימם בחיי האנושיות, לא יוכלו יחידים, אפילו אם יהיו צדיקים ואנשי מעלה, בעלי תורה בעלי חכמה ועז, כי לעולם יהיה החסד, האמת והמשפט נרמס ברגלים בחיי לאומים, אשר לא ידעו את ד' ולא יקראו בשמו באמת; אמנם איזה אומה תוכל לשאת עליה ברמה את הדגל של עבודה האלהים האידיאלית? רק אומה כזאת שדרכה סלולה לפניה ע״פ האידיאלים האלהיים, מתוכן המוסר הגדול של העתיד, ההולך ואור, הולך ומתפתח, הולך ומתרומם מדור לדור, ומתקופה לתקופה. דוקא אומה כזאת שהתשובה האלהית על שאלתה את שם ד', לא היתה תשובה עראית, לא תשובה שתוכל לעבור ולהתישן בשטף הזמנים, כ"א תשיבה כזאת שדוקא שטף הזמנים מגלים את אורה ועז תפארתה ״אהיה אשר אהיה״ דוקא העתיד הנמשך ההולך ומתעלה, רק אומה כזאת שיש לה תורה שקפלה את מהלכה, ע״פ התגלות דעת אלהים כזאת, של אספקלריא המאירה, של ״פה אל פה אדבר בו", שהציבה את העתיד שלה בכל בהירותו. בכל דיוקיו פרטיים, מראשית הויתה עד כל נפילותיה ושיבתה לתחיה באחרית הימים, ברום מעלה ואורה נפלאה.

אומה כזאת, שהיא עם זה מוכנת מצד גזעה ותולדתה, שבכח יהיו בה חקוקים האידיאלים האלהיים שבאוצרה הפנימי הגנוז בלב, והיה חפצה היותר אדיר לראות ולפעול בשלטון הצדק המוחלט, ואור הדעה המוחלטת. אומה כזאת, שאם תמלא את כל מחסוריה החמריים, וכל משאליה הנפשיים היותר אסתתיים, לא תמצא עדין את עצמה שהיא שבעה ומלאה מנוחה, כי אם כשתחוש ותדע שמתמלאים המה החפצים שלה האידיאליים, שאיפת הצדק המלא והאורה של הדעה היותר רוממה, מבוררת ומזוקקת, ושתהיה האורה הזאת דוקא מחוברת אל צדק העולמים. זאת היא התכונה הישראלית האדירה והפנימית, שהיא גנוזה בכללות האומה, ושממנה לא יוכל לזוז אפילו הפושע שבישראל, כי אין ביד אדם להחליף את טבע נפשו המקורית. ובמדה זו, של שאיפת הצדק הפנימי בכל עז וחשק, יאמר באמת "דאע"ג דאינון משחיתים איקרו בני שנאמר בנים משחיתים, ואע"ג דלית בהו הימנותא איקרו בני שנאמר בנים לא אמון בם" . אין העצם מתחלף להיות אחר, רק מקרים זרים מציגים את אורח המוסר במושגים כאלה, שרק נפש נדיבה מפותחת תוכל לחדור לאורם ולהתמלא על ידם תיקון מוסרי ואמונה מאירה ; אבל אם הטבע הפנימי של נטיית הטוב עוד לא פותח ועובד, אז תצא מזה פעולה הפכית, שידון על התיקון והאמונה מאותו המבט של הקליפה החצונה שלהם, ועז האור הפנימי לא יוכל לחדור, ויהפכו בעלי האוצר הטוב, אבל רק בכח ולא בפועל, לבנים משחיתים וללא-אמון-בם. אבל מיד שקרני האור יגדלו כל-כך, עד שיחדרו מבעד לקליפת המושג החצונה, שהיתה מוזרה כל-כך, והאור הפנימי הגנוז יגלה ויראה, אז יגלה גם כן הטבע הפנימי הישראלי הגנוז, אפילו באותם שנעשו בנים משחיתים ובנים לא אמון בם, ויצא כנחל שוטף "ויעה ברד מחסה כזב וסתר מים ישטפו" .

מניעת ההכשר לרומם את רוח כלל האומה עד אותה המדה הראויה לה, שהיא ההשקפה הטהורה וההרגשה הברורה על פני האידיאלים האלהיים הגנוזים באוצרה, - שהיא מקור אורה, טהרה וגבורה שאין לה קץ, ושרק ע"י כחה זה זכתה להעמיד מבניה נביאי אמת וצדק ושרי קודש, שאפילו רק זיקים אחדים, שכאורות מאופל יצאו מבעד הערפל, הועילו להפיץ ענני עופרת רבים, מעל האופק האנושי, - גרם אמנם שירד ישראל ממעלתו, ירידה לשעה, "בשצף קצף הסתרתי פני רגע ממך" . ההשחתה של עבודה זרה, שלא מצא די אומץ להחלץ ממנה נגד זרם הזמן של כל העולם הישן, הקשיחה את לבו מעל רוממות האידיאלים האלהיים המאירים בקרבו, ויטוהו אל המושג הקודר של התיחשות העבודה לעצם נשגב מצד עצמו, בציור ילדותי, המשולל מכל אידיאל נשגב, שממנו תוצאות לעבודה-זרה. כי רק על ידי האידיאלים האלהיים אנו באים בבטחה להאחדות המאירה, הם רק הם מובילים אותנו לחוף בטוח להכרה פנימית: שאי-אפשר כלל שבחוג המתנשא יהיה דבר יוצא ונעדר מהאחדות. שכן אפילו כל האידיאלים היותר נשאים, שאנחנו מוצאים בנפשנו פנימה, כל-זמן שהם עולים ומתבכרים, הם באים למקור אחד, למגמה אחת עשירה ואדירה, כוללת כל, וברוכה בכל, - לאור החיים היותר מאירים ויותר שלמים, ורק החיים האידיאליים, כל מה שהם עולים הם יותר מתבכרים ויותר מתאחדים. והעמידה על מצב אידיאלי נמוך, וקל-וחומר העדר האידיאליות לגמרי היא ההשחתה הגמורה הסותמת את חלונות האורה של העולם לזמנים ולתקופות, אף על פי שאינה יכולה לאבדה ולהעדירה לעולמים, "למה נקרא שמם אלהים אחרים, שהם מאחרים הטובה מלבא לעולם" .

רק הרוממות של האידיאלים, והפיתוח של הכח הנסתר של האצילות שבנשמת האומה, היא תרומם את הרגש הפנימי המאיר אל מול העריגה להעצמות האלהית, שתהיה הולכת הלוך ואור, ע"י שפעת זרם של חיים שהיא נותנת תמיד בתוך האידיאלים האלהיים, המפכים והולכים ברוממות ומעלה, בקדושה ובטהרה, בגבורה ועז.

הרגש המלא והחפץ המעוטר בהכרה עליונה ועדינה, המתאמת עם טבע הנשמה הלאומית של ישראל, המה יחדיו מולידים חם של קנאה טהורה, של גבורה חמה וצוהלת, המדרכת עז ומאזרת חיל.

הידיעה האידיאלית המיוחדת לישראל, כשנחסרה מפני שקיעת אור האומה, השאירה את הרגש של העריגה אל העצמות האלהית שומם ונעזב. ובתוך אותה האפלה האיומה היתה יכולה לצאת, בסוף ימי בית שני, מערכה של אחדות רפודה אלילות, שארס משטמה לישראל טמיר בה, ובגרמתה היתה מוכשרת הכפירה השפינוזית, בימים היותר מאוחרים, לצאת בצורתה החשכה, להיות סבה ראשית לכמה שיטות תיאוריות צוררות לישראל, לפי אותה הצורה השפלה שרוב העולם היה עלול להבינה ולהיות מושפע ממנה, מאין יכולת להביט על רוממות החיים המפכים ממקור ישראל, ההולכים ומאירים את כל אפסי ארץ, שהנם נמשכים רק מההתרחבות של האידיאלים האלהיים, ההולכים ומתרחבים במשטר האנושי וסדרי המציאות בכללו. רק טמטום הלב והתבטלות האישיית על ידי כהות החיים של ימי הבינים, שרשומם ניכר גם בזמן החדש, למי שמכשיר עצמו להנגע במחלת החושך ההיא, רק הוא גרם שרגש החופש נדם כל-כך, ביחוד ע"י ההשפעה האפיפיורית, עד שהפילוסופיה, דוקא הרציונלית, שצריכה להקר מן החיים עצמם, אבדה את עז חייה ורעם גבורתה, ולא יכלה לשא בעז ידיה, לדרש את דרישת הרוח הבריאה, שכל זרם החיים האנושיים אומרו פה אחד, לאמר : איככה יוכל זה האדם לכחש במציאות החופש הכללי האלהי בשעה שהחופש הפנימי והחצוני הוא המובחר שבאידיאליו ומשאת נפשו "חרות על הלוחות אל תקרי חרות אלא חרות" ? רק מצד השפעה של עם נבל , אנושיות שקועה בבערות והזיה שלקחה את האחדות האלהית ועבודתו במובן שטחי מכתבי הקדש, והעשהו למפלצת של אלילות, רק היא יכולה לגרום להוליד, ולקבל אח"כ למוד בן-שאול כזה, שעיקר החיים וזיו הודו ותקותו חסר ממנו וקור וחושך יאפפוהו. ודוקא בשעה שהאנושיות לכל הפחות חושבת שההתפתחות האיטית, מעומק תהום של תהו ובהו, עד רוממות מעלת עליוניות היצירה היותר עליונה ורוממה, היא שלשלת ארוכה מאד מאד במציאות, דוקא אז בוקע ויוצא האור היותר בהיר של תביעות אידיאליות, המקיפות לא רק את ההוה כי אם גם את העתיד היותר מרומם ויותר נאור. וכיון שהמגמות הגדולות, הבאות מתוך הסקירה של ההתרוממות משפלות העבר, המאשרות תקופות גדולות אל העתיד הגדול, זוכות להעשות יסוד החיים, אז רק למשוגע יוכל להחשב האיש אשר יציב גבולים לאמר: רק בצעדים מדודים כאלה, שבאו לפנינו בחויון של הרגלנו הקטן, מגיעות הנן המגמות הנצחיות לתכליתן. בשעה שאנו ,רואים את העושר והגבורה, ההוד והתפארת, במציאות בכל עבר ופנה, אדרבה, ישיב הרוח הגדול אשר לאדם המלא עז חופש, אנחנו לא נרושש את ציורנו, ואת הכרתנו לא נגיש לנחושתים. עינינו רואות כי הכל הוא גדול לאין תכלית, חק ההתפתחות גדול לאין שיעור וקץ וכח מדלג גדול לאין קץ, כל אחד התגלה לפי צרכו להשלמת החוג המתגלה, והמגמות והאידיאלים האלהיים המה נפעלים מכל המצוי, מכל דבר לפי הצורך היותר מלא והיותר שלם, ואין שום מעצור לא לדרך ההתפתחות ולא לדרך הדליגה, שאנו חשים את האחרונה ביותר במרחב הרוח, ובסדרי החיים, בפרט בזמנים של תסיסה והרת עולם. ושפלה מאד תהיה בעינינו, עכשיו ביחוד לפי ההרחבה של המדעים הגלויים, מגודל המציאות ועושר החיים שבו, אותה הגזירה האקסיומית האומרת שאין דילוג במציאות, הדומה ברפיונה לכל הגזירות השליליות של הפילוסופיות הקדומות על המציאות הממשי, כמו "הגרמים השמימיים אינם לא יבשים ולא לחים" וכיוצא בהן שהן מתבדות יותר מגזירותיהן החיוביות, קל-וחומר מעדי ראיה ש"לא ראינו אינה ראיה" . והגזרה התבונית תאמר בבטחה נאמנה, שהכל יש במציאות, ומפני שהעושר הגדול של המציאות ההולך ואור לפנינו, כל מה שאנו מוסיפים להכירו, כשהוא יכניס אותנו למדה זו לומר שאין דילוג במציאות, מפני שאין שום מדרגה חסרה, ואין שום מעבר נשמט, על-כן במקום שהצורך של הגודל וההשלמה העולמית, עדי עד, מביא שהמעבר ההוא צריך שיהיה נשלם על ידי תכונה של דילוג, אם היה זה הצביון חסר, רק אז היה הדילוג היותר חשוך ומוכחש נמצא במציאות, - דילוג של קרע והירוס שאין בו איחוי ובנין, שזה אי אפשר באמת שיהיה נמצא לפי מדת העושר והגודל של הכל, המתגלה לעינינו באור מבהיק ההולך ומתרחב, הולך ואור. ע"כ הולכים הנחלים ומתפלגים גם בשטף תקומתה של כנסת ישראל, המפתח הקטנה של פלטרין האחוזה בשלשלת הגדולה, של שם ד' האלהים הגדול, שגדלוהו בשם המפורש בימי עזרא, וכיוצא בו לכל עת פקידה של התעודדות כללית לישראל. מעבר מזה - "כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ד' ומאספכם אלהי ישראל" . ומעבר מזה "קול דודי הנה זה בא מדלג על ההרים מקפץ על הגבעות" . "ופתאום יבוא אל היכלו האדון אשר אתם מבקשים, ומלאך הברית אשר אתם חפצים"

דברים כאלה יזכירו אותנו את הלימוד שראוי לנו עכשו לשננו ולהרחיבו, שכל אותם הדברים שבמעמד ידיעות העולם ודרישות החכמות, שבאו ביחוד מההשערות החדשות, אם יהיה להם מקום באמיתת המציאות, ואם יזכו לבא לאיזה מצב של בירור, אז לא די שלא יסבבו חולשה ונוקף לב למעמד תורת אלהים חיים, תורת אמת וחיי עולם אשר נטע בתוכנו, כי אם דוקא על ידם עוד יתגדל וישתגב האור האלהי ההולך ומאיר מאורם של ישראל, על ידי תסיסת הרעיון שיהיו מסבבים, להעמיד דברים על בורים, בדברים שמתפרסמים והולכים, להעמיד את הכלל כולו במצב הכשר כזה, שמבלעדם לא היו יכולים לעמד בו רק יחידי סגולה.

ואותו ההכשר של הזיקוק של המדע האלהי ירומם את הכלל מעל אותה השפלות של צורת עבודת אלהים פחותה, מלובשת בעבדות מתמוגגת כואבת וקודרת, שלא די שהחיים כי-אם גם המוסר עצמו סובל ממנה, מפני שאינה יכולה להתרומם ממעל להאיגואיזם הפעוט, למעלת עבודה רוממה, בהירה ומאירה, הנובעת מעומק נפש טהורה וחזקה, החפצה להתנשא תמיד יותר ויותר אל מול הרוממות והעז של החפצים האלהיים ההולכים ומבהיקים את דרכי החיים. ואז תצא עצמותה של עבודת אלהים מעוטרת ומחוגרת בגבורת עבודת הלאם, "עבדו את ה' אלהיכם ואת עמו ישראל" , שהיא צריכה בטבעה גדולה ועז, "חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ערי אלהינו" .

במי אתה מוצא מקור לאורה גדולה זאת? באומה זו, שרוממות מבחר שאיפותיה האמוניות היא ההבטחה הנאמנה של "והתהלכתי בתוככם, אטייל עמכם בגן עדן - ולא תזדעזעו ממני, יכול לא תיראו ממני ת"ל והייתי לכם לאלהים" . הזעזוע בא מחוסר הכשר, מקטנות נפש מצד שהיא עסוקה רק עם האור הנופל לה במדה מועטת, מציור העצם, בערכו הבוסרי, שהחושך יוכל על ידו להתגבר כל-כך עד כדי אותה ההזיה הרחבה של עבודה-זרה וכל ענפיה. אבל היראה, היא יראת הכבוד והרוממות המוסיפה עז ואורה, המתמלאת לפי אותו הגודל של שיקוף האידיאלים המוסריים והשכליים הגנוזים, שההוגה בם מתיחש אליהם בכל הוד, כבוד וגדולה, ועל ידם מתעלה מתעדן אותו הרגש הפנימי של אור האמת, של ברק העצם מקור המקורות עדי עד. עד שבכל אוצרות החיים מתממים שני החזיונות של הרגש ושל ההשכלה האלהית ברום עזם, המאגדים יחד את כל יתר הסיבות והתכונות המביאות את האומה בכללה לידי הכרת ערכה, וברור חפצה לשוב אל המעמד ואל המקום אשר שם קנתה את כל הגדולות אשר ברוחה ; ששם היתה רבתי עם רבתי בגויים , רבתי בדעות, ולהגביר בקרבה הסכמה אלהית אמיצה לעשות את כל השתדלותה לרוממות קרנה והטבת מצבה בארצות גלותה, מעלות לעלות על ידם אל הסולם העולה עד הר קדש אלהינו ; ולהגדיל ולהאדיר את כבודה וערכה של כנסת ישראל היושבת במקום חיי האומה, על אדמת הקדש, כדי שתהיה מתקרבת וצפויה לישועה, ומוכנת יותר להוציא אל הפועל את האידיאלים האלהיים הרמים הכלולים בעבודתה, עבודה תמה, עבודת אלהים אמת, אל אלהי ישראל.

והיה ביום ההוא לא יהיה אור יקרות וקפאון. והיה יום אחד הוא יודע לד' לא יום ולא לילה והיה לעת ערב יהיה אור. והיה ביום ההוא יצאו מים חיים מירושלים חצים אל הים הקדמוני וחצים אל הים האחרון בקיץ ובחורף יהיה. והיה ד' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ד' אחד ושמו אחד .

במהרה בימינו אמן

<< · עקבי הצאן · עבודת אלוהים

1. או: ומשתכח