עמנואל הרומי: מונוגרפיה/שירים בגנות האשה
איטליה קדמה לכל הארצות בשחרורה של האשה. על פי רב היו הבנות אף הן מקבלות אותו החינוך שקבלו הבנים, ולאחר נשואיה היתה האשה משתתפת בחיים כבעלה. לא כן הבנות, שהיו מרחיקים אותן מעל חיי החברה, שאמנם לא תמיד היו דבריה והנהגותיה יאים והוגנים.
דורשים היו באותם הימים מן הנשים, שיהיה רוחן עז, רוח גברים; ובמחצית השניה של ימי הריניסנס הצטינו כמה וכמה נשים; וביחד עם זה היה הדבר שנוי במחלקת, אם יש להעמיד את האשה במעלה אחת עם הגבר.
דעות קדומות, השפעת הדת וכיוצא בהן גרמו לכך, וקמה אותה מחיצה מבדילה בין שני המינים מאז ומעולם. חדודים, מימרות וספורים, המדברים בגנותה של האשה, היו חיים בפי העם, בדרשות המטיפים, בבטויי פילוסופים, בחבורי אבות הכנֵסיה ובפי מחברים ופיטנים סתם. זה מהלל וזה מחלל. וספרות שמה עמדה לנו במאה ט"ו וט"ז בעניין זה.[1]
חדשות לא גלו המאספים והסופרים הללו ורוב תורתם היה ידוע, ולא היה זה אלא בחינת קמח טחון. שונאי נשים היו בכל אומה ולשון, ומה גם באומה זו, שגבריה מברכים יום יום: "שלא עשני אשה".
סופרים יהודים לקחו חלק אף הם בספרות זו: הן באיטלקית הן בעברית. יעקב בורקט מזכיר שמו של Abr. Sarteano בתור מתנגד לנשים ואת Abigdor Fano בתור סניגור להן; ואת Eliah מן Genazzano שבא לתוֵך בין שני אלה. אחריהם באו יהודה בן יצחק Sommi dé (קרוי גם Leon) שיצא ללמד סניגוריא על הנשים בשירים עברים ואיטלקים. וכנגדו כתב עברית יעקב בן יואב אליה די פאנו, באמת צריך היה להזכיר את שמו של עמנואל הרומי, שקדם להם בכך ג' מאות שנה.
בכמה משיריו אנו רואים את עמנואל והוא מתנגדן של נשים בדרך כלל, וכך הוא מעיד על עצמו, שלא מתוך שהוא נוגע בדבר, ונכשל באשה שאינה הגונה בא הוא לדבר בגנותן. ועמנואל לא הודה הרבה בצניעותן.
עיין הסונטה:
"זֶה לִי שְׁנָתַיִם אֲשֶׁר נָשָׂאתִי
בַּעַל, וְעוֹדוֹ חַי וְאֵין לִי נֹעַם"...
"מוֹצֵא אֲנִי מַר מִמָּוֶת הַנָּשִׁים הוֹבִישׁ מֶבָּטָן
נַחְנוּ צֵידָם, הֵם הַמְּצוּדָה פָרַשׂ אוֹתָהּ יַד הַשָּׂטָן".
או השיר הקטן המתחיל:
"לי יאמרו איך תהיי את בת שבע,
צועה עַל כָּל הר ועלי כל גבע".
אף שיר אחד גדול הקדיש לענין זה. שיר טפוסי לכל השירים המדברים בגנות האשה בכלל, טפוסי הוא גם לשירתו של עמנואל. נושא ענינו הוא אנושי כללי, אך על ידו שמש יסוד לשיר עברי "על טהרת הקדש, מגבולות התורה", ואין הוא יוצא אף שעל, כאלו רצה לכפר על שבחר בנושא, שאינו על טהרת הקדש.
מָצָא אִשָּׁה מָצָא לוֹ בֹּשֶת הַפָּנִים,
חֶרְפָּתוֹ לֹא תִמַּח, יִמְצָא בּוֹז וּקְלוֹנִים.
הִיא תִשּׁוֹךְ כַּנָּחָשׁ, תַּפְרִישׁ כַּצִּפְעוֹנִים,
תַּשְׁקִיף מִן הָאֶשְׁנָב, תָּצִיץ מֵחַלּוֹנִים,
תִּתְרָאֶה כִּבְתוּלָה – הִיא הָרָה לִזְנוּנִים;
גַּם בִּכְנָפֶיהָ דַּם נַפְשׁוֹת הָאֶבְיוֹנִים.
– – – – – – – – –
– – – – – – – – –
לֹא יֶחְסַר אָבִיהָ מַכְאוֹבִים וִיגוֹנִים:
יִדְאַג פֶּן תִּתְפַּתֶּה עֵת הִיא רַכַּת שָנִים;
הִגְדִּילָה – תֵּאָנֵס מִפַּחוֹת וּסְגָנִים,
וּבְעֵת הִיא בוֹגֵֶרֶת אַל תָּבִיא סִימָנִים –
פֶּן תִזְנֶה בִּרְצוֹנָהּ, תִּתְעָרֵב עִם שוֹנִים:
נִשֵׂאת – פֶּן לֹא תַהַר, תִּתְאַכְזַר כַּיְעֵנִים,
וּתְנַחֵשׁ וּתְכַשֵּׁף עֵת בּוֹאָהּ לִזְקוּנִים.
– – – – – – – – –
– – – – – – – – –
חַוָּה הָרִאשׁוֹנָה הִיא תָעִיד לִמְבִינִים:
בָּהּ גֹּרַשׁ הָאָדָם מִתּוֹךְ גַּן עֲדָנִים,
בָּהּ צָמְחוּ הַשָּׂדוֹת קוֹצִים גָּם סַלּוֹנִים,
בָּה יָרְדוּ הַדּוֹרוֹת נֶצַח בָּאַשְׁמַנִּים.
זִכְרוּ כָּזְבִּי בַת צוּר רֹאשׁ אֻמּוֹת מִדְיָנִים,
נֶהֶרְגוּ בָהּ כַּמָּה וּנְשִֹיא הַשִּׁמְעוֹנִים.
זִכְרוּ אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן בִּשְׂדֵה הָעֶקְרוֹנים,
פִּילֶגֶשׁ בַּגִּבְעָה עַם הַבִּנְיָמִינִים.
– – – – – – – – –
– – – – – – – – –
מִרְקוּ אֵת הָרֹמַח, לִבְשׁוּ הַשִּׁרְיוֹנִים!
אַל תַּחְמֹלוּ עַל טַף, – גִּזְרוּ הַסִּמָנִים!
שִמְטוּם מִן הַסֶּלַע, הִרְגוּם אֵם עַל בָּנִים
אֵין לָנוּ בָּם עֵזֶר אַךְ הֵם רִיב וּמְדָנִים.
המשורר חושש, שמא יחשדו בו, כי מן הנסיון הוא מספר בגנוּת הנשים, על כן הוא בא ומוסיף:
אַל תַּחְשֹׁבְנָה, כִּי גַם לִי אֵשֶׁת מִדְיָנִים,
כִּי לִי יִפְעָה בָרָה בַּת שָׂרִים וּקְצִינִים.
הִיא גַן נָעוּל מַעְיָן חָתוּם מַעְיַן גַּנִּים.
ודבר זה בא לו בקבלה.
שֵׁם עִירִי הִיא כִּתִּים, עַמִּי הֵם רוֹמָנִים,
וּשְׁמִי עִמָּנוּאֵל תַּלְמִיד הַחַרְזָנִים,
מִתְאַבֵּק אֲנִי בַּעֲפַר רַגְלֵי הָרַבָּנִים,
גַּם סָר אֶל מִשְׁמַעְתָּם לִגְדוֹלִים וּקְטַנִּים.
אךְ מִטַּעְמָם אֶחְתֹּם סוֹף כָּל הָעִנְיָנִים:
אֵין שוֹמֵר לַנָּשִׁים כִּי אִם כִּעוּר פָּנִים!
וכַמה מן השנאה לנשים אנו רואים אף בשירו השני, והוא כתוב בתמונת גַזֶל.
רָאִיתִי אִשָּׁה מִרְשַׁעַת
עַל לֵב הָאֵלָה מוּקָעַת.
כָּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשֹּׁם,
מִשְׁתָּאֶה מַחֲרִישׁ לָדָעַת.
אָמַרְתִּי: מַה יָּפִית, אֵלָה!
לָךְ יִתְרוֹן עַל עֵץ הַדָּעַת.
רַבּוֹת אֵלוֹת עָשֹוּ חַיִל,
וְאַךְ אַתְּ בַּשַּׁעַר מוּדָעַת.
לוּ עָלִית עִם כָּל הָאַלּוֹת,
תּוֹךְ מֹאזְנַיִם אַתְּ מַכְרָעַת;
וּלְנִגְעֵי הַנָּשִׁים הָיִית
אַתְּ אֵזוֹב וּשְנִי תוֹלָעַת.
מִי יִתֵּן וְהָיָה אֶל יָפְיֵך
כָּל עֵץ יַעַר עַד מֵיפָעַת!
- ^ Niccolo Zoppino (1516); Lodovico Martelli (1536) Benedetto de Cesena, De honore muilierum (1500); M Biondo שכתב שיר בין ג' ספרים: Acigostia, deglia e pena וכנגדו le treturie del monde (1536); מאסף ספרותי SilvaeNeptiales, libra ביחוד חריפה מחברת המיוחסת להסופרAcidalio: כולל דעות ומסקנות כלפי הנשים Disputatio nova contra mulieres qua probateirbomines non esse, 1595