עמנואל הרומי: מונוגרפיה/קינות
קינות
[עריכה]לא לעולם שיר! ועתים אף עמנואל נפשו עגומה עליו ולבו מלא צער. לפי טבעו הוא הולך ומטלטל מן הקצה האחד אל הקצה השני. אחרי שכרון התאוה באה החרטה, יפוג היין, – האמונה גוברת, והמשורר בא ועושה חשבון נפשו. וגם לא לעולם חוסן ונוער. ימי הזקנה מתקרבים, ימים שאין בהם חפץ, ואף מקרי הזמן יש מהם שפגיעתם רעה – וכלם נותנים חומר לקינה.
המחברת עשרים ואחת היא מחברת הקינות. עמנואל והשר שלו נכנסים "בהיכל הגדול אשר לנוצרים, וסביב להיכל היו קברות המלכים האדירים – – – כתוב על אודותיהם מליצות צחות וקינות ערבות – – – ". ונתעורר עמנואל לדברי השר האומר "כי חטאים אנו העברים". ומראה לו שתי קינות שחבר "כמו עשרים שנה". נראה הדבר שאלה היו משיריו הראשונים שכתב, שהרי אין בהם כמה וכמה מסמניה של שירת עמנואל.
מעין קינה זו – או יותר נכון "הספד" גם הבאה אחריהן – כתובת שכתב על עַצמו "על דרך כאילו איש קרוב או גבר עמיתו – אמרם על דרך הפלגה אחר מותו". זה הוא דוקומֶנט מיוחד במינו, קינה טפוסית לאותו זמן, קינת "אחרי מות": "אמרת מעלות נכבדות – יותר על מה שיש בי עשר ידות – כי כן דרך המשוררים בכל האמונות – להפליג בשבח וגנות".
ממנה ומדבריו על עצמו ב"תפת ועדן" – וגם מהמחברת העשירית – אנו למדים קצת על אישיותו של עמנואל ועל המעלות שבהן היה מתפאר.
"אי שירך הנערב – הנחמד מזהב ומפז רב – אמור קהל רומי מי יאיר ככב נשפך – אי ים השכל מי ישכון בחפיך – אי עדן גן אלהים מי יארה מורך וצופך – אי חכמת הנגון מי יבין מלאת נקביך ותופיך – אי ספר דברי הימים מי יפריש דבריך החתומים – אי ספר משלי מי יקשור פסוקיך הנעימים, אי ספר איוב מי יבאר סודותיך הסתומים – אי ספר תהלות מי יגלה סודותיך הנעלמים – אי דניאל מי יגלה סוד קץ הימים – – – – מי יכתוב אגרותיך אל האיים הרחוקים – – – אלי כבתולה חכמת הדקדוק והפעולה – – – מי יתן ביתו בית ועד לחכמים – – – ".
ועתים הקינה מלאה מליצות "נערצות" "מפניני המאמרים מקובצות", שאין ביניהם כל יחס ישר – בלתי החרוז. מעין: "הניח אריסטו את הפילוסופיה – ותמר אחות אבשלום את יופיה – – – הניח שלמה הבית אשר בנה – ורבקה את בנה – – – ושלמה את האפיריון – ואת בית חורון תחתון ואת בית חורון עליון – הניח יונה הקקיון – וגליאנוס חכמת הרפואה וההגיון – הניחו ערפה ורות את מחלון ואת כליון"–, – – "ומי יענה אל מליצות חכמי ספרד – מי ישיב לשירי פרובינצא המפוארים – ושבת דגן שמים ולחם אבירים – אפס אביר הרועים ומורה המורים – היה לו יד בכל ארבעה ועשרים – ומי ישיב דבר דבור על אופניו לחכמי אשכנז – – – " וגו'.
עולות על הקינות הללו הקינות על הזקנה. באחדות מהן אין עדיין מן הטראגיקה הגדולה שבזקנה. כנראה נכתבו הללו עם ראשית הגלותה של זו, כשנראו "הלבנים עלות יאפילו". ואם גם "זקנו מזהב כסף שנה", אפשר לו עדיין להתאונן על מה שעשה הזמן באחרים, או יותר נכון לאמר – בּ"צביות". כחו עוד אתו ועלאחת כמה וכמה כחות הנפש, והלעג השנון וההתול לספר בגנות "החשוקות – ישבו מיד הזוקן עשוקות" אותן העפרות היפות אשר "יזכור חשקו בבחורותיו יום קנאיתי אל פרעושן".
אוֹיָה עַל כִּי פָרוֹת בָּשָׁן
עָלַזְנוּ בָם בִּנְעוּרֵנוּ –
אֵיךְ שָׂב אָמַל רֹאש כַּכַּרְמֶל
עֵינֵי יוֹנֵי הַגֵּיאָיוֹת
אַיֵּה הָאַף בּוֹ מוֹר אֶשְׁאַף
אוֹי לִבְרַד הַשִּׁנַֹיִם
אֵי הַצַּוָּאר מִגְדַּל הַשֵּׁן
אֶזְכּוֹר חִשְׁקִי בְּבַחוּרוֹתַי
עֵת הִתְנַדֵּב לִבִּי בִימֵי
מִי חָשַׁב אָז כִּי אֶחְמוֹדָה
אֶתְנַחֵם אִם הִזְקִינוּ, כִּי
לִבּוֹת הָיוּ בָם כִּשְׁבוּיוֹת
הֵם הַבְּגָדִים הַצּוֹאִים;
חַי אֲנִי לוּ תַזְקִין אֶסְתֵּר,
אין צער-זקנה זה גדול עליו ביותר, אם אפשר לו לפתוח בקריאה מרה: "הה לזמני כתב שטנה – עלי, לא השאיר לי עדנה!" וללכת ולספר ספור מתובל בכל סממניה של השירה העמנואלית, בסגנון מלא חיים והתול, גם בקורטוב של נבול פה, כדרכו.
הוא מספר, שבבחרותו בהיותו בדרך – נכנס לגן ונפגש ב"עפרה", אשר "יום ציר חונן הצורות – אותה מכל עסק פנה", לא צריך היה להרבות בדברים רבים: "אמרתי:
מה יפית עפרה – יפי הודך מה זה מנה – ואם עדניך לי תמחצנה – ידיך תרפאנה – חוסי עלי ותני נא לי – מדודאי חשקך יונה.
כשמוע עפרה שש לבה – אמרה בשחוק, תתחתן בו היום נזר הבינה – אחלוק גופי לשני מנות – ובחר לך אחת מהנה – האזור הוא יגביל אותם בין העליונה לתחתונה – העמק שאלה או הגבה – כי מנות לא לך אתנה".
ומשוררנו "נזר הבינה" נצב ממש כחמורו של בורידאן בין שתי הערמות, אך הן לא לשוא קראה לו החשוקה נזר הבינה. חשב ויגזור אומר: "לכבוד עפרה אקח לי המנה העליונה".
אך נבונה היתה גם העפרה, – היא מצאה את המוצא הנכון ותשבע: "יען היתה זאת עם לבך כי לנדיבות לבך פנה – חי אני: האזור תחת כפות רגלי לך אכינה – ומשלת בכל ושתי הממלכות לך תהיינה".
לא כל הקינות עליזות כקינות הללו: גם דנטי הכיר "את מרירות לחם זרים ומה תלולים סולמי נכרים", כנראה ידע זאת גם עמנואל. מתוך הקינות, שבהן הוא קובל על פגעי הזמן אנו למדים כי קודם תפס מקום נכבד בעדתו, אך "האופן לו התנכר" – ואחרי כן נשאר "בתבל נכאב ואין לו אב ואם, אין אח ואין חומל ואין רע". דבריו נובעים מן הלב, מתוך רגש שנעלב. השירים האלה הם מן היפים ביותר ואין דוגמתם רבים לבטוי הרגש הלירי ולעומק הצער, המפעפע בהם.
שורה שלמה של ציורים, ציור מציור יפה, באים זה אחר זה, משלים ודמויות שאולים מכל המקצועות:
" "מְשַׂנְאַי יִהְיוּ כְהַר צִיּוֹן וַאֲנִי כְהַר עֵיבָל מְעֻתָּד לִקְלָלָה
"בְּבֵין עָמָל וּבֵינוֹת הַיְּגוֹנִים אֲנִי נִמְשַׁל כְּקוֹטֶר הָעֲגָלָה
"אֲבוֹי, עוֹלָם רְחַב הַיָּד וְתָכִיל לְרִבְבוֹתָם וְנַפְשִׁי לֹא תְכִילָה
"נְתָנַנִּי כְמִפְתַּן הַחֲצֵרִים וְהָייִתִי לְעַמּוּדִים לְגוֹלָה"."
השירים מעין "הברכת זמן אחת" או "אראה זמני יום ליום נוסע", הם תפארת שירתנו מימי הבינים.
אֶרְאֶה זְמַנִי יוֹם לְיוֹם נוֹסֵע, וְלֹא
אֶרְאֶה הֲדַר שִׁמְשִׁי וְהוּא שׁוֹקֵעַ.
אֶרְאֶה אֲנִי נִדְחָק, וְיוֹמִי רַד מְאֹד,
אֶרְאֶה יָתֵד אָהֳלִי וְיִתְרוֹעֵעַ
אֶרְאֶה אֲנִי תֵבֵל וְיָדוֹ תַחֲזִיק
בִּכְנַף מְעִיל הוֹדִי – וְיִקָּרֵעַ.
מִן גֵּו יְגַרְשׁוּנִי כְּהַיּוֹם הַזֶּה
אֵלַי כְּעַל גַנָּב יְרִיעוּן רֵיעַ.
יַד הַזְּמָן אִתָּם וְעִמָּם אַחֲרָי
עִם שׁוֹפְרוֹת הַיּוֹבְלִים תּוֹקֵעַ.
יֹאמַר זְמַן עָלַי אֲשֶׁר הֵם יֹאמְרוּ:
הֵם יֹאמְרוּ – קָדֵשׁ, וְהוּא – בַּרְנֵעַ.
אַיֵּה תְבוּנָתִי רְחַב-הַיָּד וְאֵי
שִׂכְלִי, אֲשֶׁר הָיָה תְּמוֹל שׁוֹפֵעַ?
מִי הֶאֱמִין, כִּי מֵי תְּהוֹמָךְ יַעֲבוֹר
עִלֵּג וּפִסֵּחַ וְקַב קִטֵּעַ!
מַה אוֹמְרָה נִכְאָב, וְאֵין לִי אָב וְאֵם,
אֵין אָח וְאֵין חוֹמֵל וְאֵין לִי רֵע...
אֶזְעַק בְּלֵב נִשְׁבָּר וְאַכֶּה כַּף לְכָף,
אֶבְכֶּה לְקוֹרוֹתַי וְאֵין שׁוֹמֵע...
אָרוּר זְמַן בּוֹגֵד, אֲרוּרָה הָאֲדָמָה
בַּעֲבוּרִי וְאָרוּר מַרְצֵעַ!
אוֹיָה זְמַן, אֶל מִי כְבוֹדָךְ תַחֲלוֹק
כַּיּוֹם לְכָל סָכָל וּמִשְׁתַּגַּעַ?
תָּשִׂים לְךָ נֶזֶם זְהָבָךְ אַף בְאַף
חֲזִיר אֲשֶׁר בַּבּוֹץ וְטִיט טוֹבֵעַ.
יִתְפָּאֲרוּ עָלַי אֲשֶׁר לֹא יֵדְעוּ
מַה בֵין לְמֵנִיעַ וּלְמִתְנוֹעֵעַ;
לֹא יֵדְעוּ בֵין יַד יְמִינָם אֶל שְׂמֹאל
הָאוֹמְרִים אֵלַי: חֲדָל הָרֵעַ!
אֶתְמֹל לְבָבִי עַד שְחָקִים יַעֲלֶה
שִׂיאוֹ וְרֹאשוֹ הַזְּבוּל נוֹגֵעַ, –
הַיוֹם עֲלֵי נַפְשִׁי יְגוֹנוֹת צָבְאוּ,
הַיּוֹם לְבָבִי מִמְּרוֹר שָׂבֵעַ.
עמוקים מהם הם השירים בקינות, שבהם אנו רואים אותו והוא משוקע בתוגה עמוקה, עושה חשבון נפשו, רואה את העולם מסביבו, והנה סופו המות, אימת המות, אימת הכליון תופסת אותו בכל מוראותיה. אימת המות נוסכת עליו מיגונה להשבית ששונו וגילו (עיין הסונט: "מי בזמן ישלו"). מסוג זה הוא גם השיר: "יְדֵי זוֹקֶן וְשֵׂיבָה עִצְבוּנִי" – זה האחרון נתּן במסגרת הצורה הערבית (עיין 47).
ויש שהוא נִכנע לגורל: סוף כל החיים – המות, ולנגד עיניו עוברים ימי חייו והוא נבעת מאימת הדין הבא. כל חטאיו לפניו ואינו מוצא לו כל זכות שתעמד לו בדין. הרגשות אלו בטא בצורת הסונטות: "אוֹי לְנַפְשִׁי מַה מְאֹד יָרֵאתִי" ו"אִלּוּ אֲנָשִׁים יֵלְכוּ אֶל עֵבֶר יָם".
לסוג השירים הללו יש לצרף גם את השיר הקטן והיפה הפותח "הוֹי השוכב על מטת שן, הקיצה אם אתה ישן!", שהוא פרח נאה בכליל שירי עמנואל ושירתנו מימי הבינים בכלל, על פי הטכניקה הנהדרה: ההתחלה קדרה ומלאה אנרגיה – "הוי השוכבים על מטת שן" – ואין אנו צריכים לכל ביאורם, בכדי לדעת כלפי מי מכוונים הדברים; השורות קצרות בנות ב' בתים, ואף שסדר השיר במחברת הוא שיר בן ד' בתים – אין השיר בעיקרו אלא גַזֶּל טפוּסי. החרוזים הפנימים שבו מוסיפים עליו לוית חן בצלצולם החדש, המשכיחים את צלצולו המונוטוני הטבוע בטבע הַגַּזֶּל. והסוף הנחמד, הקדר, שהולכים ונשנים בו צלצולי הטור השני שכבר שמענו אותם, אולם כאן באו אחוזים זה בזה ובהם תמצית כל השיר: "הקיצה אם אתה ישן!"
ויש שהמשורר נכנע לגורלו, רואה כל מרירותו ואינו מוצא כל מפלט לנפשו, והאמונה באה ומשפיעה עליו תנחומים, הוא מאמין בתחית המתים, הוא מאמין כי "נכון לעם קדשו מנוחה בגן-עדן". הוא מצפה בלב בטוח לקראת המות הנכון לו, עתידו אינו מאיים עליו "ולא אדאג לקורות הזמנים, ולא אחוש בְּהִבּוֹז בית נכותוֹ" ואז תפלה זכה נובעת מפיו, תפלה מלאה התמכרות לקונה ואמונה רבה בצדקתו. סרה ממנו כל אימת הדין. אדני לא יעזבנו ועליו ישליך יהבו בתפלה:
"אֱלֹהִים, נָפְלוּ פָנַי בְּזָכְרִי, | בְּיוֹם אָמִיר בְּשִׁפְלוּת גַּאֲוָתִי, |