עמנואל הרומי: מונוגרפיה/המשורר

הַמְּשׁוֹרֵר

כמה שהסכנו כבר לאותה "ההִפֶּרטרופִיָה", אם מותר לאמר כך, בשירתם של קדמונינו, הן שבאה להם מחמת השימוש במליצה, הן מחמת שעמדו תחת השפעתם של המזרחים, שאינם חוששים כלל לקצת הגזמה אם הניב היפה בצדה, בכל זאת אי אפשר לנו שלא יעבור שחוק קל על שפתינו, כשאנו נתקלים באותן ההפרזות בכח מליצתו של עמנואל, שהוא בעצמו מספר עליה, או כשהוא בא לספּר על גודל ההתפעלות של אחרים בשמעם מליצתו, ועל הכבוד והרחש שהם מביעים לדברי שירה בכלל.

ואולם גם פה צריך קודם כל להתבונן אל אותו המעמד שתפס הפיטן בחברה ועל עמידתה של השירה בימים ההם. צריך לזכור אותו יחס הכבוד שרחשו לכל סופרי הספרות הקלאסית של רומא בכלל, לוֶרגיל ולְקִיקרו בפרט.

ככל חושיו של בן דורו שהיו מפותחים עד קצה הגבול האפשר, היה מפותח גם חוש הכבוד, הרצון ליצירת איזה דבר מפליא ומסמא עיני בני דורו ובני הדור הבא, להעיר תשומת לב, להיות חי בזכרונם עד כמה שאפשר ולבלי רדת לתהום נשיה. ובתוך אותה קלחת סוערת שקראוה אטליה, אי אפשר היה לשום איש לקוות, שיהיה פעלו וזכרו קים לדורות, אם לא יעלה זכרונו איש תופש בקסת סופרים ובמצבת-עד, מצבת עולמים. בארץ מלאה חרבות עולמים על חרבות עולמות חלפו, אי אפשר היה להאמין בעץ, באבן וגם במתכת, ואולם הספר נשאר לפליטה לדורות. באטליה, ודוקא באטליה אפשר היה להוכח עד כמה צדק המשורר הרומי שאמר :

"

Jamque opus exegi quod Jovis irae nec ignis Nec poterit ferrum, nec edax abolere verustas.

"

אחרי דורות של שכחה, שוב קמו לתחיה והיו נזכרים אלה שמשכו בקסת סופרים וכל אלה שאת שמם הזכירו הם ובזכותם ידעום גם דורות אחרונים. הם האצילו מֵחִנָּם והודם על בני דורם ובידיהם המפתח של האלמות. הם המחלקים את השם ואת התהלה בארץ, וגם הם בעצמם נוחלים את הכבוד ואת התהלה מאת בני דורם.

ועד היכן היו הדברים מגיעים?

דַנֱטֵי יודע כבר לספר גם על אי-הנעימות הכרוכה בעקב הפּרסום הגדול.

אחד מבני דורו של דַנְטֵי – אַלְבֶרטינוֹ מַוּסַטוֹ בפדובה – נכתר בתור משורר, ופרסומו גדל כל כּך עד שהיו מעריצים אותו כהעריץ את אלהים. הוא זכה להערצה המגיעה כמעט עד לידי הַאֲלָהָה, אומר בורקסט.

מדי שנה בשנה, "ביום נִיטְל", היו מתכנסים הדוקטורים והאסכולרים (כלומר החכמים והתלמדים) של האוניברסיטא בבגדי פאר ובחצוצרות ונרות דולקים בידיהם לפני ביתו בפדובה לקבל פניו ולהביא לו תשורות.

גם פטררקה בשעתו היה נהנה מן הכבוד והלבונה שקודם לכך היתה מקוטרת אך לשם הגבורים והקדושים. וכשהלך בשנת 1370 לארץ מולדתו, הובילוהו ידידיו לביתו אשר בנולד ובקשו אותו שישאר הבית כמו שהוא. ממש מה שעשׂו קודם אך לבתים שבהם נולדו הקדושים אשר בארץ, כגון תומס מאקוינה או פְרַאנציסקוּס מֵאַסִיזִי.

היו הערים מתגאות שבהן יש קברים של המפורסמים בעולם, הן שמבני דורם והן של הקדמונים. נפוֹלי היתה מתפארת בקברו של וֶרגיל, פדוּבָה בעצמותיו של אַנְטֵנוּר איש טריה, מיסדה לפי דבר המסורה, ובעצמותיו של טיטוס ליויוס ההיסטוריון, פַּרְמֵא שמחה כי קסיוס "ישן בחומותיה", במנטובה יצקו מוניטין עם תמונתו של וֶרגיל (1257).

והיו גם מעמידים מצבות תבנית איקונין עוד בחייהם של בני הדור על מרומי שוקים ורחבות.

ואין להתפלא כלל וכלל אם הפיטן של אותה תקופה ידע את כחו "להנחיל אויביו יש", את הכבוד ואת הקלון. כמה וכמה מהם אמרו, אם בנוסח זה או בנוסח אחר:

אָרִים עַל עָב כִּלְבָבִי,
אוֹרִיד לַשַּׁחַת אִישׁ חֶרְמִי

פֶּטְרַרְקָה מביע באחת מסונטותיו, כי חיי אלמות נכונים לו וללאורה האהובה שבשיריו. בוקַצִיָה אומר, שיפה אחת תקשה אליו לבה, אך בכדי שיוסיף וכתוב שירים עליה, ומתוך זה תזכה לפרסום בארץ.

אנְגֶלו פוֹלִיציאַנוֹ כותב ליוחנָן מלך פוּרטוּגַאל אחרי התגליות הגדולות באפריקה, שיוטל על המלך לדאוג בעוד מועד לתהלה ואלמות שלא יאבד שמו במשאון, ולכן ישלח לו לפיטן חומר בשביל שירתו. והמלך (או מזכירו) הבטיח למשורר שישלח לו לפירנצו את החומר בתרגום רומי.

כך עשו אלה שהיה ביכלתם להגשים בחיים את רצונם לחיות חיי אלמות לדורות, ומה יעשו בני עמנו? כלום לא דבקה גם בהם אז מדה זו? היהודים חבבו מאז ומעולם כל דבר שבכתב, קדשו את כל היוצא מתחת הקולמוס.

אם אלה שאפשר היה להם לבנות ציונים והעמיד להם מצבות היו יותר בטוחים במצבות כתובות בדיו על ניר מבציונים חרותים על גבי ברונזה, נדיבינו ושועינו אלה שנשאו נפשם לפרסום על אחת כמה וכמה. תהלות בן אטליה נשארו בארצו שלו, ותהלות כתבות בידי פיטן עברי להן היו מהלכים בכל קצוי ארץ, בכל אתר ואתר יהודי היה שם.

על כן אפשר ואפשר מאד שלא הפריז עמנואל על מדת החבה למליצה, ועל כל הכבוד הרב שפזרו לו בשעתו. ואם לא פזרו אותה לו, היתה הכרתו הפנימית, כי כדאי וכדאי הוא לאותו כבוד, וידע והכיר שהוא הוא הגדול בדורו, כיהודה הלוי בדורו ואלחריזי בדורו – אלה השנים שהיו לו לעינים. והיתה לו הרשות לאמר על נפשו ושירתו:

קוּמִי, שִׁירָתִי יָפָתִי, לְכִי
עַל כָּל שִׁירוֹת מָלְכִי;
עִם כָּל עוֹבֵר אוֹ מִתְעַבֵּר
אוֹ מִתְגַבֵּר מִשְׁפָּט עַרְכִי;
וּפְחִי עַל הַמֵּתִים יִחְיוּ.
עַל בָּמֳתֵי חַיִם דִּרְכִי,
לִירוֹת חִצִּים צִדָּה חַכִּי
לִתְמָך בַקֶּשֶׁת מָשְׁכִי.
יַעֲרוֹף לִקְחֵךְ יִזַּל כַּטַל,
עַל כָּל בָּשָׂר רוּחֵךְ שִׂפְכִי;
אִמְרִי לַכָּל: עִמָּנוֹ אֵל,
עֶבֶד אֵל שַׁדַי אָנֹכִי.
שׁוּבִי, נַפְשִׁי, לִמְנוּחָיְכִי
כִי הָאֵל גָּמַל עָלָיְכִי.

לא רק הוא האמין בדבריו כשהוא אומר:

אָרִים עַל עָב אִיש כִּלְבָבִי
אוֹרִיד לַשַּׁחַת אִישׁ חֶרְמִי.

כי בזה האמינו כל בני דורו ואין בה כל התפארות כלל. אולם איזו בת קול עגומה נשמעת כנגד זה מתוך שני הטורים הבאים אחריהם :

נִמְשַׁלְתִּי לַעֲרוּגוֹת בּוֹשֶׂם:
מִיַּד נָדִיב אוחִיל גִּשְׁמִי.

באותו זמן שפיטנים-בלשנים כמוהו מאומות העולם היו נכתרים בכליל דְפָנִים ברב פאר והדר – למשל אַלְבֶרטינו מוּסַטו, שהָכתר על ידי הביסקוף והריקטור שבאוניברסיטא בפדוֹבָה, פֶּטְרַרקה שהכתר בַקַפִטוליום הרומאי, זַנולֵי דֶלַה סטְרַדֵה שנעטר על-ידי המלך קַרְל השביעי בפיזה – הרי את המשורר העברי לא עטר איש, והוא בעצמו צריך היה לשים על ראשו את עלי הדפני שלו:

לִי הוֹד הַשִּׁיר, לִי הַמִשְׂרָה,
לֹא יִתְעָרָב אִישׁ זָר עִמִּי!
בִּקֵש הַשִּׁיר אִיש כִּלְבָבוֹ
וִּמֶּבֶטן קָרָא בִּשְׁמִי.
אֶמְשׁוֹך לֵב רָאשֵׁי עַם אֶרֶץ,
וּלְאַהֲבָתָם אַטֶּה שִׁכְמִי.
אָרִים עַל עָב אִישׁ כִּלְבָבִי,
אוֹרִיד לַשַּׁחַת אִיש חֶרְמִי.
נִמְשַׁחְתִּי לַעֲרֻגַּת בוֹשֶׂם
מִיַּד נָדִיב אוֹחִיל גִּשְׁמִי;
אִם הֶעָנָן הוּא יַשְׁקֵנִי,
אוֹדֶה חַסְדוֹ בִלְשׁוֹן בָּשְׂמִי.