עמנואל הרומי: מונוגרפיה/דרכי שירתו

הַבִּטוּי החיצוני אשר לשירתו של עמנואל הוא כח הבטוי הקלאסי שבימים ההם, הן לשבח והן לגנאי. היה "תלמיד החרזנים" הספרדים, תלמיד מובהק, מהם למד וכן עשה, הצורה הערבית היתה השלטת. וכל יצירותיו – מַקאמות, גַזֶלִים וקאסידות, וכן גם המכתמים – צורת השירה הערבית להם. ואם כי פנה גם אל השירה הָאִטלקית לקבל ממנה אחת מצורותיה היפות, לאמר את "שירת הזהב", נשאר נאמן לאסכולה הספרדית גם בסונט, במשקל השיר המיוסד על היתד ועל התנועה. כן נשאר נאמן ל"חרזנים" באפני היצירה ובמנהגי החרוז.

אי אפשר לומר שהמציא הוא בעצמו איזה אופנים חדשים מקוריים ביותר, שהיה משתמש בהם; אבל עלינו להודות כי קבל מאת הקודמים לו כל מה שהמציאו הם, יש שהיו חביבות עליו ביותר צורות-בטוי מיוחדות, ובהן הרבה להשתמש. אבל בעיקר השתמש בכל כלי בית-נשקם, שבאו לו בירושה.

אהובות לו הקבלות מעין:

יְנִיסֵנִי עָלֶה נִדָף בְּקוֹלוֹ וְהָיִיתִי תְּמוֹל מֵנִיס קְהִלָה.
"מְשַׂנְאַי הֵם כְּהַר צִיוֹן – וַאֲנִי כְּהַר עֵיבָל".
"נְתָנַנִּי בּמִפְתַּן הַחֲצֵרִים – וְהָייתִי לַעֲמוּדִים לְגוֹלָה".

אף בבנין החרוז הריהו תלמידם הנאמן של הספרדים. מדיק הוא מאד בלטוש חרוזיו, ואת הרשלנות אינו יודע. אפס אך לעתים רחוקות מאד יבא משום זה לְאַנֵס את השפה או לקלקלאת המלה הן בצורתה הדקדוקית, הן ברִשומה הקורע אותה לשנים. צרוּפי חרוזיו אינם מרובים כל כך, חבריו עולים עליו ברבוי צירופיהם. אצלם יש למצא כמה תמונות יותר מרכבות ויותר מסֻלסלות, אבל עמנואל נותן משפט הבכורה למליצות המצלצלות ביותר ולצרופים מרובי הנגינה ואם גם יותר פשוטים. בכלל סגנונו שקוף ובהיר, שפתו שוטפת ומובנת בנקל וביחוד בצורות השיר הערביות. לפעמים רחוקות יאפילוה העדיים הדברניים בגדר הבלשנות ואותם אמצעי הציוריות השניים במעלה, בשעה שהוא משתמש בהם.

בסונטות סגנונו בכלל יותר קשה כי אותם (כמובן לא תמיד) נהג במדה ידועה בכבדות, כמו שיאמר עליו חכם איטלקי אחד.

ביחוד חביבים על עמנואל החרוזים הפנימיים. אם אך באה לידו הזדמנות להשתמש בהם לא יחמיצנה.

קוּמִי, שִׁירָתִי יָפָתִי,                        עִם כָּל עוֹבֵר אוֹ מִתְעַבֵּר אוֹ מִתְגַבֵּר מִשְׁפָּט עִרְכִי

לְכִי עַל כָּל שִׁרוֹת מָלְכִי, (מתוך השיר: "קומי שירתי").

" לֹא הִבְחַנְתִּי לֹא הֶאֱמַנְתִּי יוֹם

הָיָה אֶל כּוֹס פִּי כָּסְפִּי

זוֹקֶן אֶרְדוֹף וּבְצַד אֶהֱדוֹף

עַל כִּי לָקַח הוֹדְפִי הָדְפִי." (מן השיר דר)

" הוּא בֵּן פּוֹרָת תּוֹךְ פִּיו יֵעֲרַת

נוֹפֶת צוּף אַךְ לִבּוֹ נַחְתּוֹם

כְּפִּנַּת יִקְרַת לְבֵין פִטְרַת

רֶחֶם נִקְרָא בִּשְׁמוֹ נַחְתּוֹם."" (מן השיר "הוא בן פורת")

" בִּי יִתְהַלֵּל כָּל מִתְהַלֵּל

עַל כָּל תַּעֲנוּגוֹת אֻשַּׁרְתִּי

מִלֵּב אַסִּיר תּוּגָה אָסִיר

שִׂמְחָה וְגִיל לוֹ עוֹרַרְתִּי

מִן לֵידָתִי טַל יַלְדּוּתִי

אַזְקִין אָז תִּגְדַל תִּפְאַרְתִּי."" (מן השיר "יאמר יין")

ויש אשר שירים שלמים: גַזֶל וקסידה בנויים כלם בדלת, כלומר הטור שאינו מחורז יש לו חרוז פנימי. כן למשל השירים: "הוי השוכב על מטת שן" (אני הייתי מציע לקררא: "הוי הישן על מטת שן – כי אז יתאים גם הטור הזה למשקל השיר, שכלו חרוזים פנימיים, ויוצא מן הכלל הטור הראשון), "יְהוּדָה אַתְּ חִשְׁקִי" (בו שלושה טורים חרוז אחד להם), "קְחָה דוד הַנַּעֲלָה".

ובכלל יש לומר עליו על עמנואל, שהרבה מסודותיה הנפלאים של שפתנו היפה נגולו לפניו ובשירתו נתגלתה בהדרה ובתקפה, וכדאי הוא עמנואל שישמש למורה למשוררים גם עתה.