על מות ד"ר מזיא

על מות ד"ר א. מזיא

ח"נ ביאליק

(הספד בירושלים, בטבת תר"ץ)

– המימרא הרגילה, שמרבים להשתמש בה: "אבדה שאינה חוזרת" מדויקת היא ביותר ביחס למנוח, כי כבר במראהו החיצוני היתה התאמה למה שבפנים. דומה היה לדבר עתיק יקר-המציאות, והוא התאבק כל ימיו בעפר ספרים עתיקים ויקרי-המציאות. הוא התחבר לעתיקות, לשיתין ושרשים. עלוי מנעוריו, שוקד על למודיו בכל תקופות חייו, לא נתק לעולם, גם בהכנסו אל העולם הגדול, ממעינות ראשונים, שמר על הטעם המשומר ועל היין הישן ששתה בילדותו, והיתה מזיגה נפלאה והרכבה רבת פנים מיוחדת במינה: למדן, רופא מצוין, טכנולוג, עסקן צבורי חרוץ, בעל נפש שירית ומבין בנגינה, איש מעשי ופועל – כל הצדדים האלה בהרכבה אחת בלתי שכיחה נתנו לו קלסתר פנים מיוחד במינו, מין "אוניקום", מעין אותם האוניקומים שבספרים, שוא חזר אחריהם והוזיל מכספו בעבורם ומלא בהם את חדרו והתיחד עמהם יחוד של אהבה בכל שעה פנויה, עד חצות הלילה, ובהם הגה ועיין ולא הרפה מהם עד שהוציא מתוכם את פניני תעלומותיהם.
פטירתו היא ביחוד אבידה שאינה חוזרת בשביל ועד-הלשון, כי התמכרותו ומסירותו לתחית הלשון היו למופת. בוכוחים היה ממש "נהרג" על כל מלה ומלה ונלחם כארי להחזיר לשפתנו מה שהיה מנחלתה בזמן מן הזמנים. ותמיהני, אם בהעדרו יש עוד אדם בישראל שבכחו למלא את מקום האיש אשר המות גזל אותו מאתנו. כי הוא היה מרובה-המקצועות ושותה ממעינות רבים. בעלי מקצועות מצומצמים כחם מצומצם גם במקצוע שבו הם עוסקים, כי לעומת שתחסר להם ידיעת מקצועות אחרים כן יחלש כחם גם במקצוע שלהם, באשר התחומים נבלעים זה בזה, ורק מי שהוא שליט בכל אוצרות הלשון והספרות יכול לרפא פצעי הלשון ולהחזיר אבידות קדומות, ואין אני יכול להעלות בזכרוני מי שיוכל למלא את החלל הזה.
עם העדרו נתיתמה עבודה של ארבעים שנה. חס אני ומלא רחמים על הספרים ועל אלפי הפתקאות שהשאיר אחריו. כי לא רק בימי חזקיהו נגנז שדה המדע של חכמי ישראל, והם נדונו לגניזה בידי נכרים, בבתי עתיקות ובספריות שבכל העולם, ולא נמצא בישראל איש לפקח את הגלים התלולים האלה, שאוצרים רבואות מרגליות, כדי להשיבן לתחיה, רק המנוח שקד על תקנת המצב הזה, הוא השיג את הספר הראשון ברפואה בימי הגאונים הקדמונים והוא אסף בשקידה רבה העתקות גם מספרים אחרים, ובהיותו מזוין בידיעות הדרושות הגין בתקיפות על כל תג ותג ולא נכרו בו שום סמני עיפות. האיש שהיה תשוש כח למראית עין, הראה גבורת-נער בכל דבר הנוגע להחיאת הלשון. ובהעדרו תמיהני אם ימצא גואל דומה לו לעבודתו – ועל דא קא בכינא יחד עם ספריו ופתקאותיו.
שר-האומה העברית אוהב לנגן לפעמים על כנור עתיק, שאין איש יודע את סוד בנינו ושבקפוליו מתחבאים סודו, הנותנים טעם מיוחד בנגינה. אחד מכנורות העתיקים ששר האומה נגן בהם, נשבר עתה לעינינו – ואין לו תמורה.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.