על השליחות לאמריקה
חיים נחמן ביאליק
(בנשף פרידה לצאתו לאמריקה בשליחות קרן-היסוד, שבט תרפ"ו)
קשה עלי הפרידה מהארץ, כי עדין לא הספקתי להכות שרשים בארץ. אני מטבעי הנני בכלל מכבדי ההקלטות, אני מתקשר לאט לאט אל סביבה ואל עצמים. רק שנה ומחצה לשבתי בארץ, עדיין לא התאזרחתי בה, עדיין איני מרגיש אותה. עדיין איני חי אותה. בזמן קצר כזה ובימים של טרדות מרובות פרטיות וכלליות, לא היה ספק בידי להתקשר אל הארץ, להכירה, להתודע אליה. ובטרם באו הימים המקווים והנה הוציאוני בעל-כרחי מעולמי וחברי גזרו עלי לצאת לדרך. חברי יודעים כמה נאבקתי בשליחות זו. לא מפני שאני רואה אותה כפחותה במעלה, אלא מפני חששותי שמא איני ראוי לכך. אמריקה היתה מטילה עלי תמיד קצת אימה. אני כבד-התנועה, חושש שמא אבוך בטימפו המהיר של אמריקה, אובד כטפה בים הגדול, אולם חברי גזרו עלי ורבי אחד-העם הסכים לכך, אבל אף הסכמתו עדיין לא הוציאה אותי מפקפוקי, איני יודע עדיין מה אני יכול ליתן ומה להביא.
קצת מכבידה עלי ההכרה – מה שנרמז בדברי הנואמים – שאל התפקיד הרוחני שבשליחותי מצורף גם תפקיד חמרי. תולים בי תקוות גדולות לפתוח את הלבבות כדי שיפתחו הכיסים. לגבי רכישת כיסים אני בעל-מום גמור. אולי יש מי שבוטח בכחי זה, אבל אני כשלעצמי איני מאמין בכך. אלא שחברי שאני חוסה בצלו ומחזיק בכנף בגדו – שמריהו לוין – הוא הוא המדבר על לבי זה כמה שנים, והוא שמפיג קצת את האימה. כך, איפוא, יש לי על מי להשען וזה מנעים עלי את דרכי, עם חבר טוב כמוהו לא קשה לצאת לדרך רחוקה אף לאיש עמוס פקפוקים כמוני. הוא ישאני בחינת נשר הנושא את גוזליו, ואולי אשא גם אני אותו קצת...
ויש עוד דבר אחד המרגיע אותי קצת: כך הוא המנהג בא"י, שמשתמשים בכחות שלא כדרכם ולא כטבעם. אני איני מתפעל ביותר מן התופעות המצויות בא"י שהעגלון, למשל, אינו עגלון על פי טבעו וכשרונותיו אלא מר בר רב אשי. שסטודנט משמש בתור מצחצח נעלים. לדעתי, יש בזה משום בזבוז כחות לבטלה, דבר המתנגד לתרבות. אבל ההכרח המר והנמהר המר והנמהר לא יגונה, ואולי יש בתופעה דבר המתנגד לתרבות.
זו משום "תשובת-המשקל" – כפרה על חטא שחטאנו בגולה, שגם שם לא חיינו חיים נורמליים. השתמשנו בכשרונותינו שלא כדרכם ושלא כטבעם ובזבזנו כחת לבטלה. כשאני רואה בחורות ישראל יושבות על ערמות חצץ ומפוצצות אותו בפטישים – הריני אומר שבימים כאלה צריך כל אחד לכוף את ראשו ולקבל עליו משא שלא לפי כחו. זוהי דרך עקומה, שבמצבנו היא כנראה הדרך הישרה, והיא תביאנו אל דרך העתיד. ומטעם זה גם לי, כנראה, אסור לפרוש מן הצבור.
אבל אם סבורים אתם, ששליחיכם יש בידם להביא לכם את המפתח מכיס אחיכם שבאמריקה, טועים אתם:; המפתח הוא בידכם, כבר השמיע לכם ד"ר וייצמן, שהכל תלוי בזה איך נחיה כאן בארצנו ואיך נתנהג בה. אחינו בני הגולה רוצים לראות כאן אצלנו את החסר להם שם בחיי הגלות, בחיים התרבותיים הרוחניים והמוסריים; הם רוצים למצוא בא"י קצת נחת-רוח, מעט נחמה. ואנו צריכים להמציא להם את הטיפוס של חיים עבריים שלמים. ואם לא נמציא קורת-רוח זו לאומה המרוסקת והמקוטעת – אז שוא כל תקוותיכם, שאתם תולים בשליחיכם. ואם הידיעות והשמועות מכאן, ביחס להתנהגותנו, תהיינה רעות וקשות, לא יועילו לכם כל הקוסמים והמכשפים שתשלחו מכאן. ולפיכך אנו צריכים לתקן לנו "עקרי אמונה ממלכתיים", המשותפים לכל חלקי הצבור שלנו, וכל זמן שלא יהיו לנו עקרי אמונה אלה, לא תהיה לנו תקוה. ודוקא בזמן האחרון נראו בקיעים ופרצים ביסודות שלנו, כמו למשל, בנוגע לחנוך וללשון ולארגון הכללי של האומה. פרצות אלו פורץ הימין הקיצוני והשמאל הקיצוני – ותופעות אלו אין בהן כדי לגרום קורת-רוח לתפוצות ישראל. כל זמן ששם לא ירגישו, שכאן יש עקרים בלתי מתמוטטים, לא נמצא נתיבות ללב אחינו שבגולה ולכיסם. א"י צריכה ליתן לגולה משהו יותר ממה שיהודי כל ארץ אחרת יכולים ליתן: משהו שיש בו מרוח הקודש, שהוא למעלה מן הרגיל והמצוי. אני מאמין שעם כל הקושי שבדבר נוכל להראות את הנס הזה, כי בעצם כל בנין הארץ עד עכשיו נעשה בדרך נס, ואני מאמין שנס זה ימשך עוד זמן-מה עד שנעשה כאן בני-אדם פשוטים ונחיה חיים פשוטים – בשעה שנפסק מהיות סמוכין על שלחן אחרים.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.