על החירות

על החירות מאת ג'והן סטיוארט מיל (המאה ה-19).

הספר "על החירות" הוא מחיבוריו החשובים ביותר של הפילוסוף האנגלי ג'והן סטיוארט מיל, מאבות הנאורות האירופאית במאה ה-19, ונחשב לספר יסוד של האידאולוגיה הפוליטית הליברלית.

מהדורה זו מתורגמת ישירות מתוך הטקסט בוויקימקור באנגלית, אשר מבוסס על המהדורה הרביעית של הטקסט, שפורסמה ב-1869. התרגום מכוון לתרגם את דבריו של מיל, ולאו דווקא לשמר את המבנים הדקדוקיים המדוייקים שבו השתמש. כחלק מהנסיון להשתמש בעברית בלבד, תורגמו המונחים הבאים מאנגלית כדלקמן:

• "Individual" תורגם כ"פרט".

• "Liberty" תורגם כ"חירות" או "חופש" בהתאם להקשר. כך למשל תורגם הביטוי "Liberty of Discussion" לביטוי הנפוץ "חופש הביטוי" במקום "חירות הדיבור".

• "Well-being" תורגם כ"שגשוג".

הקדשות

אני מקדיש ספר זה לזכרונה האוהב והחיוור של זו אשר היוותה את ההשראה, לעתים אף הכותבת, של הטוב ביותר ביצירותי - חברתי ואישתי, אשר תחושת האמת והצדק האצילית שלה היתה המניע החזק ביותר שלי, ואשר אישורה היתה גמולי הגבוה ביותר. כמו כל מה שכתבתי מזה שנים רבות, הוא שייך לה לא פחות מאשר הוא שייך לי, אך יצירה זו כפי שהיא מוצגת זכתה רק במידה לא מספקת,ליתרון רב הערך של עריכתה. חלק מהחלקים החשובים ביותר נשמרו לבחינה מחדש מאוחרת יותר, שעתה אותה הם לעולם לא יזכו לקבל. אילו רק יכולתי להביא לעולם חצי מהמחשבות הגדולות והרגשות האציליים שקבורים בקברה, הייתי מביא יותר תועלת מכל מה שסביר שייצא מתוך כל דבר שאני אכתוב ללא העזרה והדחיפה של חכמתה שאין שני לה.

העקרון הגדול והמנחה שאליו כל טיעון הנפרש בדפים אלו מתכנס ישירות, הוא החשיבות המוחלטת והיסודית של השגשוג האנושי בכל עושר גווניו. - ווילהלם וון הומבולדט, "תחום וחובות הממשלה"

מקדים

נושא מאמר זה אינו מה שקוראים חופש המצפון (כה מנוגדת למרבה הצער לדוקטרינה שבטעות נקראית "הכרח פילוסופי"), אלא חירות אזרחית או חברתית: טבע וגבולות הכוח אשר החברה יכולה באופן לגיטימי להפעיל על הפרט. זו שאלה שמוצגת רק לעתים רחוקות, וכמעט לעולם לא דנים בה באופן רחב, אבל שמשפיעה עמוקות על מחלוקות ימינו בנוכחותה השקטה, ונראה כי בקרוב תוכר כשאלה עיקרית בעתיד. היא רחוקה מלהיות שאלה חדשה, ובמובן מסוים היא פילגה בני אדם מימי קדם, אך בשלב ההתפתחות שאליו החלקים המתורבתים יותר של העולם הגיעו היא מציגה את עצמה בתנאים חדשים, ודורשת טיפול שונה ויסודי יותר.

המאבק בין החירות לסמכות הוא ההיבט הבולט ביותר בכל חלקי ההיסטוריה שאנו מכירים לראשונה, בייחוד זו של יוון, רומא, ואנגליה. אך בעבר היה המאבק בין הנשלטים, או כמה מעמדות שלהם, לבין השלטון. ב"חירות" התכוונו להגנה מפני רודנות השליטים הפוליטיים. השליטים נתפסו (חוץ מאשר בממשלות הפופוליסטיות של יוון) כנמצאים בהכרח בעמדה מנוגדת לאנשים שבהם הם שלטו. הם כללו שליט אחד או שבט או מעמד ששאבו את סמכותם מכוח הירושה או הכיבוש, ואשר בכל מקרה לא החזיקו בסמכותם בשל רצון נתיניהם ואלו לא העזו, אולי אף לא רצו, לערער על עליונותם, יהיו אשר יהיו המעשים אשר יכלו לנקוט כנגד שימושה לעושקם. כוחם נתפס כהכרחי, אך גם כמסוכן מאוד, כמו נשק שבו הם ינסו להשתמש כנגד נתיניהם לא פחות מאשר כנגד אויבים חיצוניים. על מנת למנוע מהנשרים הרבים לצוד את החברים החלשים יותר בקהילה, היתה חייבת להיות חיית טרף חזקה מכל האחרים, שתפקידה לרסנם. אך מאחר שמלך הנשרים נטה לטרוף את העדר לא מפחות מהדורסים החלשים, היה הכרחי לשמור תמיד על גישה של מגננה כנגד מקורו וטלפיו. מטרתם של הנאמנים היתה לפיכך לשים גבולות לכוח הקביל שהשליט יכל להפעיל על הקהילה, ולהגבלה זו התכוונו במונח "חירות". ניסו לעשות זאת בשתי דרכים. ראשית, על ידי השגת הכרה בזכויות מסוימות, שנקראו זכויות או חירויות פוליטיות, שהפרתם היתה צריכה להיחשב כהפרת חובות השליט ואשר, אם הוא אכן הפר אותן יהיה מוצדק לנקוט באמצעי התנגדות מסוימים או במרד כללי. פתרון שני וככלל מאוחר יותר היה הקמת מעצורים חוקתיים, אשר באמצעותם הסכמת כלל הקהילה, או גוף כשלהו, אשר היתה אמורה לייצג את האינטרסים שלהם נעשתה לתנאי הכרחי להפעלת כמה מהפעולות החשובות של הכוח השליט. הכוח השליט ברוב ארצות אירופה נאלץ להסכים לדרך הראשונה של הגבלתו. לא כך היה הדבר עם השנייה, וכך נהייתה בכל מקום השגתה , או השגתה במידה מלאה יותר במידה שבה היא הושגה חלקית, למטרה הראשית של אוהבי החופש. כל עוד הסכינו בני האדם להלחם ביריב אחד על ידי משנהו, ולחיות תחת שליטת האדון ובתנאי שיובטח להם מידה מסוימת של יכולת לעמוד כנגד רודנותו, הם לא כיוונו את שאיפותיהם מעבר לנקודה זו.

אך הזמן הגיע בהתפתחות החברה האנושית, בו אנשים הפסיקו לחשוב שהרכחי ששליטיהם יהיו בעלי כוח עצמאי המנוגד לאינטרסים שלהם עצמם. נראה להם טוב יותר בהרבה שפקידי הממשלה יהיו נציגיהם או שליחיהם, שאותם יוכלו לפתר משיעלה הרצון לפניהם. רק בדרך זו, כך נראה, יוכלו הם להנות מבטחון מוחלט שכוחות המשטר לעולם לא ינוצלו לרעה כנגדם. אט אט הפכה דרישה זו לשליטים נבחרים וזמניים נהפכה ליעד למאמציהן של המפלגות הפופולריות, בכל מקום שבהן הן התקיימו, והתעלתה במידה רבה על המאמצים הקודמים להגביל את כוח השליטים. עם המשך המאבק לביסוס נביעת סמכות הכוח השליט בבחירות סדירות על ידי הנבחרים היו כאלו שהחלו לחשוב שחשיבות רבה מדי ניתנה להגבלות הכוח עצמו. זה (אולי נראה) היה משאב כנגד שליטים אשר האינטרסים שלהם הו תדיר מנוגדים לאלו של העם. מה שהיה דרוש עכשיו הוא שהשליטים יהיו זהים לעם, שהאינטרסים שלהם ורצונם יהיו האינטרסים ורצונה שלה האומה. אין צורך להגן על האומה מפני רצונה שלה. אין מה לפחד שהיא תהיה רודן על עצמה. הניחו לשליטים להיות אחראים לעם, שיכול להדיח אותם בקלות, והעם יוכל לבטוח בהם בכוח שהוא בעצמו יכתיב את השימוש בו. כוחם לא היה אלא הכוח המרוכז של העם עצמו, בצורה קלה לשימוש. דרך מחשבה זו, או אולי בעצם הרגשה זו, היתה נפוצה בדור האחרון של הליברלים באירופה, ועדיין שולטת בחלק היבשתי שלה. אלו שמכירים בגבול כלשהו לשלטון עומדים כיחידי סגולה נוצצים בין החושבים הפוליטיים של היבשת (מלבד במקרה של ממשלות שהם חושבים שלא צריכים להתקיים כלל). טון ורגש זהה אולי היו בשעה זו שורים גם בארצנו, אילו נסיבות אשר לזמן מה עודדו אותו היו ממשיכות ללא שינוי.

אך ההצלחה חושפת פגמים ובעיות אשר כשלון היה מסתיר, בתאוריות פוליטיות ופילוסופית כמו גם בבני אדם. הרעיון שאין שום ורך לאנשים להגביל את כוחם שלהם על עצמם נראה אולי כמו רקדיומה כאשר ממשלה פופוליסטית היתה רק מושא של חלומות או שקראו עליה כמשהו שהתקיים באיזה תקופה רחוקה בעבר. רעיון זה גם לא נפגע כל כך בהכרח בשל סטיות זמניות כגון אלו של המהפכה הצרפתית, שהגרועות בהן היו תוצר של מורדים מעטים ואשר בכל מקרה נבעו לא מהפעולה הקבועה של מוסדות חברתיים אלא מהתפרצות פתאומית כנגד רודנותם של המלך והאצילים. אך עם הזמן רפובליקה דמורטית ההתוותה על פני חלק גדול מפני כדור הארץ, ונהייתה לאחד מהחברים החזקים ביותר בחברת האומות. וכך ממשלה נבחרת ואחראית נהפכה למושא הבחינה והביקורת שממתינים לכל עובדה קיימת חשובה. עתה ראו שמשפטים כגון "ממשל עצמי" או "כוחם של האנשים על עצמם" לא מביעים את הטבע האמיתי של המקרה. ה"אנשים" אשר מפעילים את הכוח הם לא תמיד אלו אשר הכוח מופעל כנגדם, וה"ממשל העצמי" אינו הממשל של כל אחד על עצמו אלא של כל השאר על האחד. יתרה מכך, "רצון העם" משמעותו בפועל הרצון של ה**החלק** הפעיל או הרב ביותר בעם, הרוב או אלו אשר מצליחים לגרום לעצמם להתקבל כרוב. כתוצאה מכך ה"עם" יכול לרצות לרדות בחלק מעצמו, ויש צורך להזהר מכך ממש כמו כל ניצול לרעה אחר של כוח. לכן לא מאבדת הגבלת הכוח של הממשל על הפרטים מאומה מחשיבותה כאשר הנושאים בכוח נתונים בדרך קבע לביקורת הקהילה, כלומר לפלג החזק שבה. דרך ראייה זו של הדברים, אשר התאימה במידה שווה הן לתבונת ההוגים והן לנטייתם של החברים בחלקים של החברה האירופאית שהדמוקרטיה מנוגדת לאינטרסים האמיתיים או המדומים שלהם, ביססה את עצמה ללא קושי וכך בהגות פוליטית "רודנות הרוב" עכשיו מקובלת כאחת הרעות שחברה צריכה לשמור על עצמה מפניהן.

כמו רודניות אחרות, פחדו מפני רודנות הרוב ראשית, ועדיין בקרב ההמון, בשל פעולות של הרשויות הרשמיות. אך אנשים חושבים ראו כי כאשר החברה עצמה היא הרודן - החברה ככלל, מעבר לפרטים שמרכיבים אותה - זה אומר שהרודנות אינה מוגבלת למעשים שהיא יכולה לעשות בידי נושאי הפונקציונרים הפוליטיים שלה. החברה יכולה ואכן קובעת את כלליה שלה, ואם היא קובעת כללים מוטעים במקום צודקים, או כל כלל בכלל במקום שבוא אין עליה להתערב, היא יוצרת רודנות חברתית הרבה יותר נוראית מכל סוג של דיכוי פוליטי שכן, למרות שהוא לרוב לא נכפה על ידי עונשים כה קיצוניים, הוא משאיר הרבה פחות מקומות לברוח, וחודר הרבה יותר לכל פרטי החיים, וכובל לעבדות את הנפש עצמה. לפיכך הגנה בפני רודנות המושל אינה מספיקה: יש צורך גם בהגנה בפני רודנות הדעות והרגשות הנפוצים, כנגד נטיית החברה לכפות, שלא על ידיעונשים רשמיים, את הרעיונות והמנהגים שלה כחוקי התנהגות על אלו שחורגים מהם; כנגד נטייתה למנוע את ההתפתחות ואם אפשר את ההתגבשות של כל התנהגות שאינה הולמת את דרכיה ולהכריח את הכל לעצב את עצמם בצלמה ודמותה. יש גבול להתערבות הסבירה של דעת הכלל בעצמאות הפרט, והכרחי למצוא את הגבול הזה ולהגן עליו מפני חדירה על מנת לקיים חיים אנושיים טובים, ממש כפי שהכרחית הגנה מפני משטרים רודניים.

אך למרות שלא סביר שיטילו ספר באמרה זו באופן כללי, השאלה הממשית שת היכן לשים את הגבול - איך ליצור את ההתאמות המתאימות בין חופש פרטי לבין שליטה חברתית - היא שאלה שעליה יש עוד לעבוד כמעט מלכתחילה. כל מה שעושה את הקיום לבעל ערך למישהו, תלוי באכיפת מגבלות על פעולות אנשים אחרים. חייבים לכפות, לפיכך, כמה חוקי התנהגות, ראשית על ידי חוק אך גם על ידי דעה [ציבורית] בדברים רבים אשר אינם מתאימים לחקיקה. השאלה הראשית בחיי החברה היא מה צריכים להיות חוקים אלו, אך מלבד לכמה החוקים הברורים ביותר הרי שהכי פחות התקדמות נעשתה בנושא זה. אין שני זמנים, וכמעט אין שתי מדינות, שהכריעו שאלה זו באופן דומה; והחלטות של עידן או מדינה אחת הן פלא למשניהם. אך בני אותו עידן ואותה ארץ לא חושדים בשום קושים בנשוא זה, כאילו היה זה נושא שעליו המין האנושי תמיד הסכים. החוקים אשר חלים בין עצמם נראים להם ברורים-מאליהם ומצדיקים את עצמם. אשלייה כמעט עולמית זו היא אחת הדוגמאות של ההשפעה הקסומה של המנהג, שהוא לא רק, כפי שטוען הפתגם, טבע שני, אלא הוא גם כל הזמן מבולבל עם הטבע הראשון. השפעת המנהג והמסורת במניעת כל ספק בחוקי ההתנהגות אשר המין האנושי כופה איש על רעהו היא רק יותר מוחלטת מכיוון שבנושא זה לא נחשב ככל שצריך לתת סיבות, לא של האדם לאחרים או אפילו לעצמו. אנשים רגילים לחשוב, וכמה שמתיימרים לאופי פילוסופי עודדו אותם לחשוב כך, שרגשותיהם בנושאים מסוג זה טובים יותר מסיבות ומייתרים את הצורך בסיבות. העקרון המעשי אשר מנחה אותם בדעותיהם על הרגולריזציה של ההתנהגות האנושית הוא ההרגשה בלב על איש שיש לדרוש מכל אחד לנהוג כפי שהוא, ומי שהוא חש זיקה אליהם, ירצו שהם ינהגו. אמנם אף אחד לא מודה בפני עצמו שאמת המידה שלו לשיפוט היא אהדתו האישית, אל דעה על איך להתנהג שאינה נתמכת בסיבות יכולה להיחשב רק כהעדפה אישית, ואם הסיבות, כשאר הן יתנות, רק נסמכות על הרגשה דומה שחשים בה אנשים אחרים הרי שזו עדיין רק אהדתם של אנשים רבים במקום איש אחד. אך לאדם נורמלי, העדפותיו האישיות, שכך נתמכות, הן לא רק סיבה טובה להפליא אלא גם הסיבה היחידה שיש לו ככלל לאיזו מדעותיו בנושא מוסר, טעם, או הגינות, אשר אינן כתובות במפורש בספרי הקודש שלו - והן גם העקרון המנחה העיקרי שלו בפירושם של האחרונים. דעות האנשים, לפיכך, על מה ראוי לשבח או גנאי, מושפעות על ידי סיבות רבות שמשפיעות על אצונותיהם באשר להתנהגות האחרים, והן רבות ממש כמו הדעות שקובעות את רצונותיהם בכל תחום אחר. לעיתים הסיבה להם - בזמנם אחרים הדעות והאמונות הקדומות שלהם: לעתים קרובות העדופותיהם החברתיות, לא לעתים רקחוקות האנטי-חברתיות שלהם, קנאתם, גאוותנותם או הבוז שלהם - אך לעתים קרובות, שאיפותיהם או פחדם על עצמם - האינטרס האישי הלגיטימי או הבלתי לגיטימי שלהם. איפה שיש מעמד עליון, חלק גדול ממוסר הארץ נובע מהאינטרסים שלו ותחושותיו של עליונות מעמדית. המוסר בין הספרטנים להלוטים, בין חוואים לכושים, בין נסיכים לנתינים, בין אצילים ובני העם, בין נשים וגברים, נוצר במידה רבה בידי תחושות ורגשות מעמדיעים אלו. וכאשר רגשות אלו מיוצרים, ומגיבים בתורם לרגשות החברים במעמדים העליונים, ביחסים בינם לבין עצמם. במקרה, לעמות זאת, שמעמדת מסוים שהיא מוערך איבד ממעמדו, או כאשר מעמדו הרם אינו פופולארי, הדעות המוסריות הנפותות לרוב נושאי את החותם של תיעוב חסר סבלנות של מעמדות עליונים.

עוד עקרון חשוב הקובע את כללי ההתנהגות, הן בתאוריה והן במעשה, ואשר נאכף על ידי החוק או על ידי הדעה [הציבורית], הוא שירות ההעדפות ההעדפות והסלידות המשוערים של השליטים או האלים. שירות זה, גם אם הוא בעיקרו אנוכי, איננו צביעות - הוא גורם לתחושות אמיתיות של סלידה, הוא מה שגרם לאנשי לשרוף קוסמים וכופרים. בין ההשפעות הרעות של עקרון זה, יש חלק גדול גם להשפעתו על האינטרסים של החברה בשל התחושה המוסרית, וזאת פחות מתוך ההשלכות הרצונליות של העקרון ויותר בשל השנאות והאהבות שהוא יוצר, שנאות ואהבות שאין ביניהן ובין האינטרסים של החברה דבר ואשר בעוצמה רבים חשים את השפעתן בהבניית המוסר [הציבורי].

מה שהחברה אוהבת ולא אוהבת, או חלק גדול מכך, הוא לפיכך החלק העיקרי אשר קובע באופן מעשי את החוקים שנקבעים ושכופים תחת ענישת החוק או הדעה הציבורית. ככלל, אלו אשר הקדימו את החברה במחשבה או בתחושה השאירו מצב עניינים זה ללא עוררין, גם אם התווכחו עם המוסר הציבורי באי אלו פרטים. הם העסיקו את עצמם בבירור מה החברה צריכה לאהוב או לא לאהוב, ולא בשאלה האם מה שהיא אוהבת או מתעבת צריך להיות החוק לחבריה. הם העדיפו לנסות לשנות את רגשות בני האדם לגבי נקודות מסוימות שלגביהן הם עמם היו כופרים, במקום להתאגד יחדיו להגן על החופש של כל הכופרים.

המקרה היחיד שבו התעקשו על המוסר הגבוה בשם העקרון, והחזיקו בו באופן עקבי ומקיף (שלא על ידי איש פה ואיש שם) הוא המקרה של אמונה דתית; מקרה המלמד רבות בהרבה דרכים, ובפרט הוא מהווה את המקרה הבוטה ביותר של מה שמכונה החוש המוסרי - שכן השנאה שיוצר וויכוח תאולוגי בקנאי דתי היא אחת מהדוגמאות הברורות לתחושה המוסרית. אלו ששברו את העול של הכנסייה הכללית [הקתולית], כפי שהיא מכנה את עצמה, לא היו ככלל מוכנים להרשות הבדלים בדעות הדתיות - ממש כמו הכנסייה עצמה. אבל כאשר הלהט של המלחמה נדם, בלי להעניק נצחון ברור לשום צד, וכל כנסייה או כת נאלצה להגביל את עצמה להחזיק את רכושה בשטח שכבר היה בידיה, הרי אז מיעוטים, משראו שלא יוכלו להיות רוב, טענו מתוך ההכרח כלפי אלו שלא יכלו להמיר את דתם לרשות להחזיק בדעה שונה. לכן היה זה בשדה קרב זה, וכמעט רק בו, שזכויות הפרט כנגד החברה הוגנו כעניין של עקרון, ונדחתה הזכות של החברה לכפות את סמכותה על מי שאינו מסכים עמה. הסופרים הגדולים שלהם חייב העולם את מעט החופש הדתי שיש בו העמידו לרוב את זכות המצפון כזכות בסיסית, ודחו באופן מוחלט את הרעיון שהאדם חייב דין וחשבון לאחרים על אמונותיו הדתיות.

אך כה טבעית היא אי-הסובלנות לאדם בכל מה שבאמת חשוב לו, שחופש הדת כלל לא מתקיים בכל מקום, חוץ מאיפה שאדישות דתית, אשר לא אוהבת להפריע את מנוחתה במריבות תאולוגיות, מוסיפה את משקלה לשכלול. כמעט כל האנשים הדתיים, אפילו במדינות הסובלניות ביותר, מכירים בחובת הסובלנות רק עם הסתייגויות. איש אחד יסכים לכפירה בנושאים של כנסייה וממשל, אך לא בעיקרי האמונה; אדם אחר יסבול כל אחד, מלבד קתולי או אוניטרי; אחר, כל מי שמאמין באחת מהדתות הגדולות; מעטים ירחיבו בנדיבותם אך מעט יותר, אך יעצרו באמונה באל יחיד ובגאולת עולם. כל עוד רגש הרוב עדיין אמיתי וחזק, נמצא שהוא איבד מעט מתביעתו לציות.

באנגליה, בשל הנסיבות המסוימות של ההיסטוריה הפוליטית שלנו, היה עול החוק קל יותר, גם אם עול הדעה הציבורית כבד יותר, מאשר בשאר מדינות אירופה. יש סלידה מרובה מהתערבות ישירה, על ידי הרשות המחוקקת או המבצעת, בהתנהלות פרטית - לא כל כך בשל חופש הפרט, אלא בשל ההרגל התרבותי לחשוב על הממשלה כמייצגת אינטרס שונה משל הציבור. הרוב עוד לא למדו לחוש בכוח הממשלתי כשלהם, או בדעות הממשל כדעותיהם. כאשר הם יעשו כך, חירות הפרט תהיה כנראה חשופה לפלישה על ידי הממשלה כפי שכבר המצב בתחום הדעה הציבורית. אך בשלב זה, יש עדיין תחושה חזקה ומוכנות להתנגד כנגד כל נסיון של החוק לשלוט בפרטים בדברים שבהם הם לא התרגלו עוד ששולטים בהם, וזאת עם מעט מאוד מחשבה באשר להאם העניין באמת שייך לתחום של שליטת החוק.

במידה שתחושה זו, הטובה כשלעצמה, אולי מיושמת במקרים מסוימים נכונה, היא גם מיושמת בלא בצדק במקרים אחרים. אין, בפועל, שום עקרון שעל פיו שופט הציבור את הנאותות או אי-הנאותות של התערבות ממשלתית. האנשים מחליטים בהתאם להעדפותיהם האישיות. חלק, כאשר הם רואים שאיזשהו טוב ייעשה או דבר רע יתוקן, יידחקו בשמחה בממשלה לקחת על עצמה את העסק, בעוד אחרים מעדיפים לשאת כמעט כל עוולה חברתית מאשר לאפשר את שליטת הממשלה על עוד תחום של פעילות אנושית. ואנשים נוטים לצד זה או אחר בכל מקרה מסוים, בהתאם לכיוון הכללי של רגשותיהם או בהתאם לדרגת הקירבה שהם חשים בקשר לדבר המסויים שמציעים שהממשלה תעשה, או בהתאם לאמונתם שהממשלה תעשה או לא תעשה כרצונם. אך רק לעתים נדירות הם נסמכים על איזו דעה שעליה הם נשענים תדיר שתקבע איזה דברים ראוי שייעשו על ידי הממשלה. ונראה לי שכתוצאה מחוסר זה בחוק או עקרון, צד אחד בפוליטיקה כרגע שוגה באותה תדירות כמו הצד האחר. התערבות הממשלה מבוקשת ונדחית שלא כראוי בתדירות די זהה.

המטרה של מאמר זה היא לקבוע עקרון פשוט מאוד, על הזכות למשול באופן מוחלט בכל מהלכי החברה עם הפרט בדרך של חיוב ושליטה, בין אם האמצעים הם כוח פיזי או על ידי עונש חוקי או על ידי הכפייה המוסרית של דעת הציבור. העקרון הוא, שהמטרה היחידה שלקידומה רשאים בני האדם, בין אם כיחידים או כציבור, להפריע לחירות הפעולה של מי ממספרם, היא הגנה עצמית. שהמטרה היחידה שבשירותה ניתן להפעיל כוח בצדק על כל חבר בחברה מתורבתת, כנגד רצונו, היא למנוע נזק לאחרים. טובתו שלו, בין אם פיזית או מוסרית, אינה סיבה מספקת. לא ניתן, בצדק, להכריח אותו לעשות משהו או לסבול משהו בגלל שזה יהיה טוב בשבילו לעשות כן, בגלל שזה יעשה אותו מאושר יותר, או בגלל שלדעת אחרים לעשות כך יהיה חכם או אפילו צודק. אלו סיבות טובות למחות בפניו, או להתדיין עמו, לשכנע אותו, לשדל אותו - אך לא להכריח אותו או להענעש אותו במקרה שהוא יעשה אחרת. להצדיק זאת, הפעולה שמנסים למנוע ממנו חובה שתגרום לרע למישהו אחר. החלק היחידי של התנהגות כל אחד אשר הוא חייב בו דין וחשבון לחברה, הוא השפעתו על אחרים. בכל מה שקשור רק בעצמו, חירותו הוא, על פי הצדק, מוחלטת. על עצמו, על גופו ומחשבתו הוא, האדם הוא הריבון.

על גבולות סמכות החברה על הפרט

הורדה כספר