על אחד העם (ביאליק)/על אחד העם I

על אחד העם

ח"נ ביאליק

I («ביובל השבעים» של אחד העם בלונדון, אב תרפ"ו)

– קשה עלי הדבור בשעה זו על אחד-העם. זהו לי מעין גלוי מערומי-נפש. א"ה היה לי המקרה היותר מכריע בחיי ואין להכריח איש לגלות לקהל את סתרי-נפשו, טמירי-חביונו, זוהי הרגשה, שאין למסור לאחרים אף אחד מששים מטעמה. לי א"ה לא היה ואיננו רק סופר. הוא התחמק ונזהר תמיד מללבוש בפרהסיה אצטלת-סופרים, הוא חשב את זה למקרה אונס, ובמקום אחד הוא מספר בעצמו, שכל עצמותיו היו מתמלאות חלחלה לרעיון זה, שיעשה לסופר. אולי יצלצל זה כעין פרדוכס, אבל עובדה היא, שתמיד פעל עלינו יותר באישיותו אפילו בספרות עצמה, אפילו מאמריו וספריו פועלים יותר ע"י אישיותו המבצבצת מתוכם בעל כרחו, כנגד רצונו להסתירה ולהעלימה. תמה אני אם תמצאו בדבריו אף פעם את המלה "אני" או "אנוכי". הוא תמיד כובש את ה"אני". אבל למרות רצונו אנו מרגישים בדבריו דוקא את ה"אני" הזה, את האיש הגדול, את האישיות הגדולה.
דברי א"ה נעשו לקנין הכלל, והופעה זו הרי גם מומנט טרגי בצדה, כל מה שדעותיו של יוצר ומחולל הן משנות ערכין ומהפכות-עולמות, בה במדה משתכח היוצר והמחולל עצמו ומוסח מן דעת הצבור הגדול. דבריו נעשים הפקר לרבים והכל זוכים בהם ושוכחים את בעליהם. זוהי, כביכול, הנצחיות של היוצרים – שהם מובלעים בבית-קבולו הרחב של הצבור, של הכלל כולו, כלומר, שהאישיות עצמה כאלו עוברת ובטלה מן העולם. אצלנו לא שמו לב כלל לאישיות, מלבד אולי באחדים יוצאים מן הכלל, כרש"י, רמב"ם וכדומה, שגם שמותיהם זכו לכח-פועל מיוחד, ולא עוד, אלא שבדרך כלל אין הסופרים אצלנו נקראים אלא על שם חבוריהם. פגע בך יהודי ורוצה לשאלך על לילינבליום, למשל – הריהו מתחיל: המכיר אתה את ה"חטאת נעורים"? או הוא מספר לך שפגש זה עתה ברחוב את ה"חטאת נעורים"... לא כאן המקום לעמוד על סבותיה של הופעה זו, אבל עובדה היא שהרבה בעלי אישיות גדולים לא כתבו הרבה או שלא כתבו כלל, כהבעש"ט ואחרים, אלא שתלמידיהם השכילו להחיות ולהזרים אל קרב הצבור את האישיות האלו ע"י צנורות שונים גם אחרי מותם.
זוכר אני היטב את השפעתו של אחד-הם על בחורי-הישיבות, מאמריו הראשונים הגיעו אלי בהיותי תלמיד בישיבת וולוזין. הם פעלו עלי ועל חברי לא רק בסגנונם החדש, בצורתם המבהיקה ובכח ההגיון החותך שלהם, אלא בעיקר באישיות הצפונה בהם, בשעור-קומה, שעור-קומה לגמרי אחר, שנתגלה לפנינו. אז לא יכולנו עוד לנתח, אבל לבנו הגיד לנו שעל ידו אנו נכנסים לדרך אחרת. רבים היו בינינו החברים, שחלמו על ספרות, אבל כאן מצאנו התרוממות רוח, רעיון חדש – איש שילך לפנינו, לא סופר במובן הרגיל, אלא מורה, מורה-דרך ומישר מסלה; ומפני שבני הישיבה, הלמוד הוא אומנותם וצנור הקליטה היחיד שלהם – היו דורשים כל "פסוק" של א"ה בק"ן טעמים. ונשפים רבים ושלמים היינו מבלים בפלפלא חריפתא בדרי אחה"ע כמו בכל שאר דברי תורה שהיינו הוגים בהם יומם ולילה. מאז נמשך לבי אחריו וברי היה לי, שאהיה מוכרח לכתת את רגלי ולבוא לאותו מקום ששם יושב המורה הגדול.
עד כמה שאנסה להסביר את הרגש הזה, יודע אני שלא אצליח. אבל צד הארה אחד אולי יעלה בידי להבליט לכם. אתם הנכם צעירים יותר מדי, אתם לא חייתם את א"ה כמונו. הימים היו ימי-סיומה של תקופת ההשכלה. עוד היתה לנו אז – בעולמנו המצומצם – אישיות שסמלה את התקופה הזאת, יל"ג הארי שבחבורה, ראש הספורים המושל בנפשותינו, אבל בימים ההם התחיל גורדון לרדת מן הבמה. יאוש ורפיון-ידים תקפו אותו – "אם לא האחרון במשוררים" הנהו. היו אז ימי-פרעות, התחילו להרחיק בזרוע את היהודים המתקרבים יותר מדי... הצעירים לא ידעו דרך ולא ראו מוצא. ההשכלה – קנית ההשכלה – הרי כל טיבה ופירושה היו: עזיבת דרכי היהודים וקבלת שכר ממשי בצורת דיפלום, זכות-ישיבה, הרחבת-חיים, אפשרות קיום פרטי. איש לא הביא בחשבונו את חשבון האומה. האינטיליגנציה יצאה את תחום המושב, אכלה בשר בלי תשלומי טקסה, פטרה את עצמה מעול תורה, מצוות, מסים, השתתפות בצרכי-צבור, וקנתה לעצמה מעט "חיי שלוה".
זאת היתה דמות-דיוקנה של ההשכלה במציאות, בהתגשמותה בחיים, להפך מכונתה ומטרתה. ומה פלא אם הארי שבחבורה יצא וידיו על ראשו, במפח-נפש גמור, וכל דבריו האחרונים אינם אלא זעקת שבר אחת, צעקת-יאוש: מה יהא בסופנו? כבר היתה לנו אמנם אז "חבת ציון", שהיתה באמת תוצאה ישרה מן הפרעות, אבל היא לא הכניסה בחשבונה את חשבון הפרט וגלוי-חייו, השתתפות-עצמו בתוך מסכת-התחיה. זו היתה קריאה סתם לא"י, שכמה וכמה ריחות של ההשכלה נדפו ממנה.
והנה נמצא פתאום איש, שהעמיד את דבר הגאולה במרכז רעיונותיה של האומה, השואף לרכוזה של מחשבת האומה, ולא מתוך רדיפות חיצוניות, פורעניות וגזירות רעות, אלא פשוט, מפני שאינו יכול לצייר לעצמו בגולה קיום של כבוד של צלם אלהים. הנה נמצא איש, ראשון ליצירת השקפת עולם לאומית בתור צומת-הגידים לכל יתר רעיונותינו, אם תרצו לומר: הגלגול השני של רעיון "גלות השכינה", ההכרה, שאין תקומה בלי תחית השכינה, הרוח, הנשמה, – קראו לה באיזה שם שתרצו – ואין דאגה אחרת כמו הדאגה לתקומה זו. בכאוב אבר אחד לאדם הרי כל גופו מצטמצם באותו אבר, וכך צריכות כל מחשבות האומה והויתה להצטמצם ולהתכנס בתוך הרעיון המרכזי הזה, ותחת לבקש דרכי-דרכים ושבילי-שבילים: חנוך, דת, ספרות, רבות וכיוצא, ולמצוא תקנה לכל אחד מהלקויים הנפשיים והחיצוניים בפני עצמו – צריך לישר דרך אחת שתתקן במילא את כל פגימותינו.
וזהו מה שנתן א"ה: "ארח חיים" חדש. אדם מישראל צריך להתאים עסקי עצמו לתקנת האומה ודרכיה, ראש דאגתו צריכה להיות דאגת האומה כולה ואת רצונו הוא מחויב לשעבד לרצון האומה. אמנם "שולחן-ערוך מפורט לא נתן לנו, אבל כבר נתן לנו קוים ושרטוטים כוללים וגם את נקודת המטרה, לאן צריך אדם מישראל לפנות את מחשבותיו וכיצד יתאים את חייו לבנין הכלל. כל הירושה הלאומית שלנו, שלמראית עין היא דלה וצנומה, עברה מתחומה המצומצם של הדת לרשות הלאומיות, וממילא – לרשות האנושיות בצורה לאומית. קנינינו הלאומיים נעשו לקנינים אנושיים וגם הם מחכים ומצפים לגאולה ותקומה. בעלי ההשכלה ראו את העבר שלנו כראות גל של הבלים, ויש מהם שאמרו כי היהדות כולה אינה אלא אשפות מפוזרות במקומות רבים, ושהרמב"ם אסף אותן לגל אשפה גדול אחד – הנה הוא, אחה"ע, עשה אותו לגל-עד, לאבן-השתיה, והוא הוא אשר החדיר בקרבנו את ההכרה, שהמקורות אשר ינקו וספגו אל קרבם את עסיס כל הדורות, כל החיים, אותם עלינו לעבד לתקומתה של כל האומה. וגם כש"התפתח" א"ה בתור סופר בטא את עצמו בעיקר באישיותו וצמצם את כל עבודתו הספרותית רק בשאלת האומה וצרכיה או בשאלות הכרוכות בהם. לטפולו בשאלות האלו, לא היה מעולם אף שמץ של ריח מחקר בטלני בטעמם של "בעלי המדע" שלנו לפעמים, ואף בנגעו בשאלת הדקדוק, לא היתה זו חקירה-לשמה, כחקירת גורדון ולבנזון, אלא חקירה העומדת בתחום תחיתה של הלשון העברית בפועל ממש, הלכה למעשה, והוא אמר תמיד את המלה הנחוצה במקום הנכון.
כל עבודתו של א"ה היתה התאמצות בלתי פוסקת לכוון את לב האומה לנקודה מרכזית אחת. ועבודתו נעשתה לחוט-השדרה של תקופה שלמה. החטא או העונש של הגלות הוא חולשת מחלה-רוחנית. רפיון הרצון, חוסר אמון בכח עצמנו. וסופר העומד ומכוון זה שלשים שנה את לב האומה, הוא הרופא היותר נאמן, הפועל ע"י סוגסטיה ליצירת הרצון. ואם אנו מוצאים עוז בנפשנו לרצות כמה וכמה דברים שלא העזנו לרצות ימים רבים וצעקת גורדון לא נתקיימה בנו, אני אומר, שא"ה היה ראש המחזקים והמרפאים את רצון האומה. "רצון האומה – איה נקחהו?" הוא היה המחנך, והרצון בא ע"י החנוך.
אולי היה כדאי לדבר על א"ה בתור משפיע על הסופרים ותלמידיו, אבל לא כאן המקום. רוצה אני רק להטעים, שהוא הרים את כבוד הספרות בעיני הסופר עצמו. עם א"ה הרגשנו כבוד גדול להיות סופר עברי ולעסוק בספרות. כבר הגענו לידי כך, שאפילו אנחנו המחונכים על הספרות העברית חדלנו מלכבד את הספרות החדשה, ועם אחה"ע נזדקפה קומתנו. הוא היה אז בבואו אלינו בן 33 שנים בעל תרבות גבוהה וגם בן-עשירים (ג"כ לאו מילתא זוטרתא...) אבל הכבוד האמתי בא אחרי שזכינו לעבוד במחיצתו וראינו את יחס-הקדושה שלו לספרות. שבעה נקיים היה יושב ומנפה עד הוציאו סולת נקיה מכל סיגים ופסולת, ובחר כדרכו את הדרך הקצרה והישרה ביותר. כל תג מדבריו לא ניתן להזוז ממקומו. "לא היו לו קנדידטים, אלא נבחר אחד" – אמר בעצמו. לבטוי יש צורת-צרוף אחת ואותה צריך למצוא. אל מחשבותיו התיחס תמיד יחס מוסרי, לא הרבה עליהן ולא החסיר מהן במסרו אותן לאחרים. כשראינו את כל המוסריות שהוא נוהג בספרות – התחלנו לכבד יותר את עצמנו, מפני שהתחלנו לכבד יותר את הספרות. הוא, צליל הדעת ובהיר המחשבה, לימד אותנו לבלי לשפוך את הרגשותינו כשפוך "עביט של שופכין". "אש מתלקחת בתוך הברד" – כך הם דבריו של א"ה בחינת לפני ולפנים. הוא אינו רגשן, אבל תמיד הוא משרה רטט פנימי ויוצר אמונה בלב הקורא ללכת אחריו. רגשים חיים בו למדי אבל לבו אינו הולך אחרי המיסתורין – הוא שונא את המליצה החדשה לא פחות מהישנה, הוא הסתיר והעלים את עצמו והוציא לרשות-הרבים רק את צרכי האומה.
הגיעו עתה ימים אחרים, שהפרט, היחיד, תובע את שלו. אבל אחה"ע חושב שעדיין לא הגיעה השעה לכך, כולנו הננו בבחינת שליחי צבור, אבל האיש הצבורי מסוג זה הוא האינדיבידואלי ביותר. א"ה – הוא בעל-הלכה, הלכה למעשה סגנונו משפיע ביחוד ע"י המעשיות והחוש הריאלי שבו, אבל – הן דבריו נעשו כבר עתה לקנין הכלל, גם מתנגדיו חוזרים על דבריו, הוא כבר זכה להשארות-הנפש, הוא כבר נבלע בחלבה ודמה של האומה כולה. ולמרות היותו "בעל-הלכה" תעשה אישיותו למקור אגדות, שתרקום האומה על איש-הפלאות הזה – שהוא אגדת דורו.

טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.