על "אהל שם" ו"עונג שבת"
ח"נ ביאליק
(בהנחת אבן הפנה ל"אהל שם" בת"א, באייר תרפ"ח)– אנו חוגגים היום בל"ג בעומר חגיגה להנחת אבן הפנה לבנין ששמו "אהל שם". במקרים כאלה בשעת יסוד המוסד נוהגים לספר את ההיסטוריה של המוסד ואיך הגיעו לידי אותו הרעיון והגשמתו. במקרה זה שלפנינו כמעט שאין לי מה לספר. ההיסטוריה היא כל-כך קצרה ופשוטה.
נמצאו יחידים שעלה בדעתם להכריז על מוסד ששמו "ענג שבת" ולא נעשה כלום לפרסומו. הודיעו רק שנוסד מוסד כזה. איני יודע את היסוד מפני מה השם "ענג שבת" היה קסם בו למשוך אנשים אליו. לכתחלה התאספו בשבתות בדירה ארעית. המסבה הראשונה נערכה ב"שולמית", אח"כ נמצאו יחידים שראו לעצמם זכות לאכסן את המסבה בביתם. חשבנו שלא יהיה מקום קבוע ונעריך את המסבה בכל שבת במקום אחר, חשבנו שכך נאה למוסד כזה, שיהיה נודד ממקום למקום ויתפשט מעיר לעיר; אבל נוכחנו שאין בתים שיספיקו לנו. קבענו את המקום ב"שולמית", אבל המקום היה צר, ולסוף התנדבה הגמנסיה ליתן לנו את האולם שלה ושם אנו מתארחים בשבתות עד שנמצא גואל ל"מסבת שבת" זו, הנדבן בעל הבנין הזה. ואנו מקוים שמעתה יהיה לנו מקום קבוע. הבנין ילך ויתרחב, ואולי נכבוש לנו את כל המגרשים מסביב ונקים עליהם מוסדות תרבות שונים.
ברצוני לברר את תוכן הרעיון של "ענג שבת". אנו באים לא"י לחדש את חיינו; אנו רוצים ליצור לנו כאן חיים עצמיים, שיש להם קלסתר פנים משלהם ואופי מיוחד, ומיסדי "ענג שבת" חשבו, כי לשם יצירת צורות חיים מקוריות ואמתיות בעלות פרצוף ופנים לאומיים, הכרח להם לקחת את החומר ליצירותיהם מאבני היסוד של צורות החיים הקדמוניות, ואם צריכים לחצוב "מן השתין" הרי יש לקחת את "אבן השתיה", את היסוד היותר חזק, ולא מצאו צורה יותר עליונה ויותר עמוקה להתחיל לטוות ממנה את צורות החיים המקוריות מיצירת השבת, שהיא, כידוע, קדמה למתן תורה ועוד במצרים שמרו בני ישראל את השבת. ואמנם השבת היא אבן השתיה של כל היהדות, ולא לחנם היא נקראת "אות ברית" בין אלהים ובין בני ישראל; בשבת מקופלים כמה רעיונות לאומיים וסוציאליים, ואם ב"עשרת הדברות" מקופלת כל התורה הרי בשבת אולי גלומות ומקופלות כל עשרת הדברות. מטרה אמתית – היא זו הנתונה במרכז וכל ההיקף יונק ממנה במדה שוה. מה עשו בני-ישראל? הם לקחו את השבת וקבעו אותה במרכז. לעם ישראל יש שליטה על הזמן. היהודים קובעים את זמן חגיהם ומגבוה מסכימים להם – "השבת מסורה בידכם ואין אתם מסורים לשבת". את השבת התחילו למנות מיום ד', שבו נתלו המאורות, וכך קבועה השבת במרכז. היהודים העתיקו את השעון של הטבע, כדי להעמיד את השבת באמצע כנקודה מרכזית בעגול – בחינת מנורה באמצע וכל הקנים נוטים לשבת, כי אפילו להבדיל על הכוס מותר שלשת ימים לאחר השבת. שבעה ימים זה עגול. והזמן התחיל ללכת בעגול: שבע שנות שמיטה. לאחר שבע שמיטות – שבתון, שנת היובל. כל הזמן כאלו קבל תוכן ויתמלא קדושה, השבת היא הסמל לחזרה נצחית בעגול. אם אנו חוזרים לא"י – עלינו לחזור עם השבת, זה הסמל שלנו המלא יופי וחן, שממנו נוכל לשאוב יופי לכל צורות החיים שלנו.
אנו יודעים מהו סגנון עליון ושאיפה לשכלול. שמאי הזקן – כל דבר נאה שנזדמן לו הניחהו בשביל שבת. השבת מקדשת את רגש היופי של כל האומה כולה. אם אנו קובלים על חוסר סגנון חיים משלנו, אנו יכולים להתחיל מן השבת ביצירת סגנון. היום הזה ראוי שבו יפגשו בני העם זה את זה: בשבת שנתנה לפני התורה והיא למעלה מן התורה, והיא סמל לשלום ואחדות. יש בתוכנו הרבה מפלגות עם תורות ו"שלחן ערוך" משלהן – תהי השבת סמל לאחדות. זוהי הכונה ביסוד המסבות של "ענג שבת", לשם התחלה להתחדשותנו כאן. ביום הזה צריכים להפגש כל ששת הקנים שלנו מול פני המנורה לשבת של שלום, המאחדת את הלבבות והמזכירה לכל, שיש לנו שרשים עמוקים ושאיפות למעלה.
על פי אינסטינקט פנימי ומתוך פשטות הרגיש הקהל בערך המוסד הזה, ונמשך לשם בלי חקירה יתרה, ולפיכך היינו עדים לתופעה זו – שמתאספים צעירים וזקנים משמאל ומימין באין הבדל. יסדנו שעורים לתנ"ך – והקהל מתפרץ לשמוע "דברי אלהים". אנו מקוים ש"כאשר ירחיב ה' את גבולנו" ויהיה לנו בית גדול בשביל אלף איש, גם אז יהיה לנו צר המקום. בימי האר"י קבלה השבת תוקף וזוהר חדש, ועכשיו כשאנו שומעים "פעמי גאולה" צריך תוכן השבת להיות קודש, ואולי מכאן תבוא רוח חדשה לכל מהלך חיינו.
אני מקנא בה' בלום ורעיתו שהשכילו לצרף את שמם לסמל העליון של היהדות, ואני מברך אותם שיזכו לראות בהתפשטות הבית ובהתרחבותו. ואני מברך את עצמנו שנזכה להתענג בימי השבת ושיהיו לנו הרבה "אהלי-שם", שבהם תושכן גם מיפיפיותו של יפת.
טקסט זה הועתק מפרויקט בן-יהודה.