עין יוסף/סט

הציווי שנצטווינו שיקריב כל מי ששגג בחטא מן החטאים הגדולים הידועים קורבן חטאת. והוא אמרו יתעלה: "ואם נפש אחת תחטא בשגגה מעם הארץ" (ויקרא ד, כז). וזו היא חטאת קבועה, כלומר שהיא לעולם חטאת בהמה. וכבר ביארנו, שהעברות שחייבים על שגגתן חטאת זו, הן שחייבים על זדונן כרת, בתנאי שתהיה מצוות לא תעשה ויהיה בה מעשה, כמו שנתבאר בתחילת כריתות. הלכות מצווה זו כולה כבר נתבארנו במסכת הוריות וכריתות ובכמה מקומות בשבת ושבועות וזבחים.

הנה מש"כ רבינו כל מי ששגג בחטא כולל בין ששגג בדבר במציאות כגון שסבור ששומן הוא ואכלו וחלב הי', בין ששגג בהלכה שטעה שחלב זה מותר.

ובהצטרף שתי השגגות יחד, הן בהלכה והן במציאות, כגון שהי' סבור שחלב מותר, ושגג עוד שסבור שזה שאוכל שומן הוא, ונודע לו אח"כ שחלב אכל וגם נודע לו שחלב אסור וחייב כרת, כתב המל"מ פ"ב משגגות, לדבר פשוט שחייב חטאת, דמה לי שגגה אחת ומה לי שתי שגגות מאחר דעל כל שגגה בפני עצמה חייב חטאת ולא הורע כחם בהצטרפם יחד.

ונראה מה שהי' אפשר לפקפק בזה, דלכל שגגה יש צד לפוטרו משום שגגה השניה, דהנה קיי"ל השב מידיעתו מביא חטאת על שגגתו, לא שב מידיעתו אינו מביא חטאת על שגגתו, ואמטו להכי יש צד לפוטרו בהצטרף שתי שגגות יחד, דלכל אחת מהשגגות יש לומר דאפילו הי' יודע משגגה זו לא הי' שב כיון דשגג גם כן בעוד שגגה, דבהשגגה בהלכה י"ל דלא הי' שב כוון דסבר ששומן הוא, וכן בהשגגה דחלב בפני עצמה לא הי' שב כיון דסבר דהלכה הוא שחלב מותר, ואשר על זה כתב המל"מ דלא הירע כחם.

אך הקשה מה דגרסינן ביומא (פ"י) האוכל חלב בזמן הזה צריך שיכתוב לו שיעור שמא יבא ב"ד אחר וירבה בשיעורין, וס"ד דמחייבי קרבן אכזית קטן, ומקשינן והתניא אשר לא תעשינה ואשם, השב מידיעתו מביא, לא שב מידיעתו אינו מביא קרבן, הרי דס"ל לסתמא דש"ס, דבשביל שהי' לו שגגה אחרת, דגם שגג בהלכה דסבר דליכא כרת על שיעור זה, פטור על שגגת אכילה ששגג ששומן אכל, והכי נמי אם הי' שגג רק בהלכה בהשיעור בודאי הי' חייב. וכן אם שגג רק בשגגה ששומן אכל הי' חייב ובשביל שהצטרפו פטור דנקרא לא שב מידיעתו.

ומתרץ שם המל"מ, דעל שגגת ההלכה בשיעור כזית פטור מטעם אחר, דהא תלה עצמו בב"ד, וכל התולה בב"ד פטור, וכיון דבשגגת הלכה פטור הוא, אין לחייבו גם משום שגגת המציאות, כיון שהיתה בזה עוד שגגה שפטור עלי', ודמיא להא דאמרינן בפ"ק דהוריות הורו ב"ד שחלב מותר ונתחלף לו חלב בשומן ואכלו שס"ל לרב שם דפטור, כיון דאיכא שגגה אחת שפטור עלי' וה"נ כותי'. ואע"ג דר' יוחנן פליג על רב וס"ל שם בהוריות דחייב, דנקרא שב מידיעתו כיון דאי מתיידע להו לב"ד הדרי בהי והוא נמי הדר בי' שב מידיעתו קרינן בי' וחייב, י"ל דסוגיא דיומא אתיא כרב, א"נ דאתיא גם לר' יוחנן, דשאנו התם שהיתה הוראת ב"ד בטעות שייך לומר כיון דכי מתידע להו, אבל ביומא שהוא דבר שנתפשט בכל ישראל לא שייך לומר דכי מתידע דאין דבר זה עתיד להתידע אלא לכשיבנה בה"מ ותתחדש הלכה.

והנה אף שקיי"ל דיחיד שעשה עפ"י הוראת ב"ד חייב, דדוקא עפ"י התנאים שכתב הרמב"ם בפי"ב יש הפטיר בעשיי' עפ"י ב"ד ומהתנאים דדוקא שעשו כל הקהל עפ"י ב"ד. כתב ע"ז המל"מ דהיכא בעינן כל התנאים דוקא בב"ד שהורו דבר אחד שלא נתפשט בישראל, אבל דבר שנתפשט בכל ישראל. וחכמים הראשונים גם אחרונים ס"ל הכי אף שיבנה בה"מ ותתחדש הלכה באופן אחר, פשיטא שכל מי שעשה על פיהם פטור וא"צ בדבר זה לתנאים שהזכיר רבינו התנאים בהלכה שעשה עפ"י הוראת ב"ד

הנה בעצם הדבר בהצטרף שתי השגגות וחד דכתב המל"מ דחייב מסברא דנפשי', וכן ראיתי אחרונים שמביאין דבר זה מבעל מל"מ. ולפלא זה בעיני, כי לפע"ד הנה זה מתניתא ערוכה במס' שבת פ' כלל גדול (סט.) דהכי תניא התם שגג בזה ובזה זהו שוגג האמור בתורה, וברש"י שם, זהו שוגג האמור בתורה, כלומר היכא דשגג בשבת ובמלאכות אין כאן לא דין ולא דיין לקנטר, ואין לך שוגג כזה ע"כ, הנה בשגג במלאכות, זהו שגגה בדין והשגגה בשבת ששגג שסבר שהיום חול, היא שגגה במציאות, מה לו אם שגג במציאות שסבר שזה שומן ומה לי ששגג שסבר שהיום חול ולא שייך בו אסור מלאכה, ואין לחלק ביניהם.

ואין נדחוק ולומר דיש לפרש שגג בזה ובזה, או או קתני דהיינו שגג בשבת או ששגג במלאכות, דהמעיין בסוף דברי הברייתא יראה דאין לפרש כן, דהכי מסקינן שם הזיד בזה ובזה זו היא מזיד האמור בתורה, שגג בשבת והזיד במלאכות, או ששגג במלאכות והזיד בשבת וכו' חייב, דש"מ דשגג בזה ובזה פירושו בזה ובזה ממש.

והנה מה שתירץ הרב מל"מ בגמרא יומא, דהפטור הוא מפני שעשה בהוראת ב"ד, ובהוראה כזו לא בעינן כל התנאים בפטור העושה עפ"י ב"ד, וזה להרב יסוד מוצב גם בפי"ב מהלכות שגגות, דהיכא דב"ד הורו בדבר אחד שאין בו כרת, אבל אמרו דאיסורא איכא, ועשו העם על פיהם לא מקרי תולה בב"ד, שהרי ב"ד לא התירו דבר זה בהיתר גמור, ומחלק שם מהא דיומא הנ"ל דמקרי תולה בב"ד, דאף שלא התירו לגמרי דחצי שיעור הא אסור מן התורה דש"מ דאף היכא שלא התירו לגמרי אלא אמרו שאין בו כרת נמי מקרי תולה בב"ד ומחנק מהא דיומא כנ"ל כפי היסוד שלו, דדבר שנתפשט בכל ישראל וחכמים ראשונים וגם אחרונים כולם הסכימו דעל כזית קטן אין בו חיוב כרת, אין אנו צריכים לאותם התנאים שהצריכו חז"ל, לכן מקרי תולה בב"ד גם בהוראה כזו שאין בו כרת אבל איסורא איכא, אבל בעלמא לא מקרי הוראה רק אם התירו הכל, ולא היכא שאמרו שאסור אלא שאין בו כרת, דלא מקרי באופן זה תולה בב"ד.

ובעניותי לא עמדתי על דעתו הגדולה ז"ל, דמנ"ל לחדש חדוש כזה, למ"ד יחיד שעשה בהוראת ב"ד חייב, ואין פטור לכל יחיד ויחיד אלא בתנאי שעשו כל הצבור או רוב הצבור, מנ"ל לחדש מדעתינו חידוש כזה, דבדבר שנתפשט בכל ישראל וכל החכמים בין הראשונים ובין האחרונים כולם הסכימו, לא בעינן כל התנאים, דלא מיבעיא אם נימא דגם בצבור אין פטור בלי קרבן חטאת, אלא דבמקום כשבה או שעירה ביחיד מביאים בצבור פר לחטאת, ומתכפרים ע"י הפר, אבל אין פטור בכלל בלי כפרת חטאת, בודאי קשה לחדש דיש פטור אפילו ביחיד וגם בלי כפרת חטאת. (עיין במצוה ס"ח) אלא אפילו דהפטור דכל יחיד בצבור הוא פטור בפני עצמו עכ"פ לא מצינו אלא במקום שהצבור נתחייב בפר חטאת, אבל לא במקום דאין צבור, ואין חיוב בצבור.

ותו דבגמרא יומא הנ"ל לא מרומז כלל דהפטור הוא מפני שתלה בב"ד, דלמה לי' להגמרא להקשות דלא שב מידיעתו הוא הא התולה בב"ד פטור אפילו אם בודאי שב מידיעתו הוא נמי פטור, דהא אפילו במקום שכבר הדרי בהו ב"ד נמי פטור היכא דתלה בב"ד כדתנן בהוריות (ג:) הורו ב"ד וידעו שטעו וחזרו בהן בין שהביאו כפרתן ובין שלא הביאו כפרתן והנך ועשה על פיהן פטור, וברש"י שם לפי שברשות ב"ד עשה, דודאי לאו מטעם דלא שב מידיעתו הוא אלא זה פטור אחר לגמרי.

אשר על כן נראה לע"ד, דאין לנו בזה אלא מאי דקאמרה הגמרא, השב מידיעתו מביא חטאת, לא שב מידיעתו אין מביא קרבן על שגגתו, ומה דמקשינן מריש הוריות דאמרינן שם כיון דכי מתידע להו לבי דינא הדרי בהו והוא נמי הדר בי' שב מידיעתו קרינן בי', נראה דלא דמי להדדי, דהתם דהב"ד הורו בטעות שנתעלם מהם הלכה, הלכה כזו שהיא קיימת עכשיו שאפשר לבררה בזמן עשותם על פיהם, וזו היא העלמה מההלכה להיפך ממה שהורו, והעושה על פיהם הנה הוא בהעלמה מהאסור כמותם ששייך לומר כיון דכי מתידע להו לבי דינא הדרו בהו, והוא נמי הדר בי' שב מידיעתו קרינן בי', דהרי הטעות אפשר שיתברר בזמנו, אבל באוכל חלב בזמן הזה, שאי אפשר לומר על אכילה בזמן הזה שנתעלם הלכה עכשיו, שבזמן הזה אין ב"ד בעולם שיברר את הטעות וכיון דבזמן אכילתו אי אפשר לומר שזה העלמה מהלכה, אלא בעתיד לבא כשיבנה בהמ"ק ויתחדש ב"ד, ותתחדש הלכה ויאמרו שחייב קרבן על כזית קטן כפרש"י שם, ובשעתו בשעת אכילה אין זו העלמה, בודאי לא נקרא בזמנו שב מידיעתו.