עין יוסף/סג

הציווי שנצטווינו במעשה קורבן העולה, והוא כשכל קורבן עולה שקרב, בין שיהיה קורבן יחיד או קורבן צבור, יהיה באופן כזה וכזה. והוא אמרו בויקרא: "אדם כי יקריב מכם קורבן לה' וגו' אם עולה קרבנו מן הבקר וגו'" (ויקרא א, ב-ג).

הנה הרמב"ן בשורש שנים עשר סקל מחשבונו מנין המצות, ממצוה ס"ג עד מצוה ס"ט, כולם בעשיית הקרבנות, מטעם דאין למנות מעשה הקרבתם וחובות הקרבתם בשתים, דמעשה הקרבן השלמת מצות חוב הקרבן, והכתוב מלמד אופן עשייתם.

והנה המ"א ואחרונים הבאים אחריו מלאו את דבריו דיש למנותם בשתים, המצוה שעל הבעלים, והמצוה שעל הכהנים, מטעם דמצות הקרבתם אינה על הבעלים אלא על הכהנים, והצווי הוא על הכהנים איך לעשות הקרבתם, בתנאים ותואר הכתוב, ולפיכך יש למנותם בשתים מצוה שעל בעל הקרבן, ומצוה שעל הכהנים.

והנה בדבריהם מבארים דאם הי' חוב הקרבתם נמי על הבעלים לא הי' ראוי להבדיל מעשה הקרבן. ממצות חוב הקרבתו, דמצוה אחת היא. ויש להעיר על דבריהם, דהנה כל הקרבנות. הבאין ביחיד באין נמי בצבור, ומצות חוב הבאתם מוטלת בודאי גם על הכהנים, כלשון החינוך במצוה (ת"א) מצות תמידים, וז"ל והיא מן המצות שהן מוטלות על הצבור, ויותר על הכהנים, ואם שמא ח"ו יתרשלו בה שלא להקריבם בכל יום בטלו עשה זה עכ"ל ואחרי שנצטוו גם הכהנים בחוב הבאתם, למדם על מעשה הקרבתן איך תתקיים המצוה. ולכן אין למנות מעשה הקרבן למעשה בפני עצמה. ואף שנימא שביחיד אין קשר מצות עשי' למצות הבאה, זה רק נוגע לקיום מצותם, אבל במנין המצות כיון דע"כ הי' צריך הכתוב להורות על עשיתם בצבור אין למנות העשי' למצוה בפ"ע.

והרמב"ן שם כתב דנ"ל שנמנה כל מעשה הקרבנות בין חטאת ואשם או עולה ושלמים ומנחה למצות עשה אחת שנאמר ועבדתם עבודת מתנה אתן את כהונתכם עיי"ש.

ובדרך מצותיך מבעל מל"מ הקשה על הרמב"ן מאחר שלדעתו כל מעשה הקרבנות כולם הן מצוה אחת, למה נמנה להקריב מלח על כל קרבן, ומצוה זו מנאה הרמב"ם במצוה ס"ב. והרמב"ן לא השיגו בזה, והנה המליחה היא כמו היציקה והבלילה שכולם נכנסים בכלל עבודת מתנה אתן את כהונתכם, ועל הרמב"ם לא קשיא דכבר כתב בשורש י"ב דזה שאין למנות חלק מחלקי המצוה אין זה בצוויין כוללות מיני הקרבנות כולם אלא במקום יתאחדו במין זה ולא זולת זה המין אז ראוי למנות כל צווי מהם למצוה אחת, אבל אם הן צוויין כוללות הקרבנות כולם, אז יש למנותם בפני עצמן, והנה טעם זה יצדק להרמב"ם שמנה כל מין ממיני הקרבן מצוה אחת, אבל להרמב"ן דס"ל שאין למנות אותן הקרבנות לפי שנצטוינו להביא אוחם על חטאים ידועים, ואחר כך ביאר הכתוב את הקרבתם על תואר כך וכך, ולא מנה אלא מצוה אחת על הכהנים, א"כ למה נמנה מליחת הקרבנות מצוה בפני עצמה ע"כ.

הנה מה שכתב דהמליחה היא כמו היציקה והבלילה שכולם נכנסים בכלל עבודת מתנה, אמנם כן הוא דהרמב"ן ס"ל כי המליחה הרי היא כמו היציקה ובלילה וכשם שיציקה ובלילה כשרה בזר לכתחילה כן המליחה, דז"ל בפי' (ויקרא ב', י"א) כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה, עכ"ל ויציקה ובלילה כשרה לכתחלה דמקמיצה ואילך מצית כהונה כדגרסינן במנחות (ט.) ויצק עלי' שמן ונתן עלי' לבונה, והדר והביאה אל בני אהרן הכהנים וקמץ מקמיצה ואילך מצות כהונה, לימד על יציקה ובלילה שכשרין בזר ע"כ ולדברי הרמב"ן הנ"ל גם המליחה כן, ואין המצוה על הכהנים כשם שהיציקה ובלילה אינה על הכהנים וכן כתב שם הרמב"ן וז"ל וחזר ואמר וכל קרבן מנחתך במלח תמלח, כי יחזור אל מביא המנחה שאמר בו בתחלת הפרשה ואם מנחת מרחשת קרבנך, והטעם כי המליחה כשרה בזר כמו יציקה ובלילה, ולפ"ז מצות מליחה אינה נכנסת במצות עבודת מתנה אתן את כהונתכם, והיא מצוה המחייבת וכוללת כל מיני הקרבנות לבד התואר שכל קרבן וקרבן, בודאי יש למנותה למצוה בפ"ע כמו להרמב"ם.

והנה מקשים על הרמב"ן מגמרא מנחות (ס.) דגרסינן שם לא מלח כהן אלא זר, ומקשינן וכי תעלה על דעתך שזר קרב לגבי מזבח ע"כ. ובהגהות חשק שלמה (יח:) שם, כתב ועיין בח"ס שדחק שם ליישב דברי הרמב"ן בפי' על התורה דכתב שם דאם מלח זר כשר ותמהני דהלא גם הרמב"ם בפיה"מ כתב כן, וגם מן הש"ס אינו מוכח להיפך דלא אמרינן רק דאינו במציאות כ"כ ע"כ.

ונראה דעל הרמב"ן קשי' יותר, דהנה על הרמב"ם יש לישב דאם עבר זר ומלח כשר כמו שכתב שם בהגהות הנ"ל, אבל לא דמותר לכתחלה מליחה בזר, אבל מלשון הרמב"ן הנ"ל משמע דלכתחלה יש לזר למלוח, וזה תימה דהא מליחת הקומץ הוא בראשו של המזבח כדתניא שם (כא:) בראשו של מזבח ששם מולחים הקומץ.

וכבר עמדו על סתירת דברי הרמב"ם דבפ"ט מבה"מ כתב אבל היוצק והבולל והפותת והמולח וכו' והקומץ והמקבל דמים אע"פ שנפסלו והרי הוא מוזהר על כל אלו ולוקה אינו חייב מיתה, ובפ' י"א מפסולי המוקדשין איתא שם כל המנחות שיצק עליהן השמן פסול לעבודה כגון הזר או שבללן או פתתם או מלחן כשירות וכו' שנאמר והביאה אל בני אהרן וקמץ מקמיצה ואיך מצות כהונה לבד על יציקה ובלילה שכשירה בזר. ועל מליחה לא נתברר בדברי הרמב"ם אם מותר לכתחלה לזר טרם עלות את הקומץ למזבח, ועיין בתפארת ישראל בסוף מס' זבחים.