עין יוסף/נט
הציווי שנצטווינו לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבת כל קורבן מקורבנות הפרקים. והוא אמרו יתעלה: "וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשכם ותקעתם בחצוצרות" (במדמר י, י). ובפרוש אמרו, שמצוות היום בחצוצרות. וכבר נתבארנו דיני מצווה זו בספרי וראש השנה ותעניות, כי אנו מצווים לתקוע בחצוצרות בזמן הצרות והרעות כשנזעק אליו יתעלה [כמו ש]אמר: "וכי תבואו מלחמה בארצכם וגו'" (שם שם, ט).
א
[עריכה]ברמב"ם ריש הל' תענית ז"ל מצות עשה מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות, על כל צרה שתבא על הצבור, שנאמר על הצר הצורר אתכם והרעתם בחצוצרות כלומר כל דבר שייצר לכם וכו' זעקו עליהן והריעו עכ"ל.
הנה המ"א בס' (תקע"ו) הקשה למה אין אנו תוקעין וז"ל, כתב הרמב"ם מ"ע מן התורה לזעוק ולהריע בחצוצרות בעת צרה, ואני תמה למה אין אנו נוהגין לתקוע בעת צרה, ואע"פ שאין תענית צבור בבבל מ"מ הלא מדאורייתא מצוה לתקוע בלא תענית עכ"ל. והאחרונים תירצו שהמצוה היא דוקא בא"י, ועיין בפר"מ שם דגם בא"י היא דוקא בזמן שא"י תחת ידינו.
אמנם כעין קושית המ"א הקשה הבעה"מ ז"ל על תשובת הגאונים, דהנה תנן ברה"ש (כו:) שופר של רה"ש של יעל ושתי חצוצרות מן הצדדים וכו' שמצות היום בשופר, ובתענית בשל זכרים וכו' ושתי חצוצרות באמצע וכו' שמצות היום בחצוצרות. יתניא בגמ' שם במה דברים אמורין במקדש אבל בגבולין מקום שיש חצוצרות אין שופר מקום שיש שופר אין חצוצרות, (וברש"י שם מקום שיש שופר כגון רה"ש ויובל, מקום שיש חצוצרות כגון תענית) והקשה הבעה"מ ז"ל על זה שכתבו הגאונים נהגו לתקוע בתענית בשופר, ולפי משנה זו נראה לנו שאין לנו לתקוע בתענית בגבולין אלא בחצוצרות, ע"כ.
ובר"ן שם מביא קושית הבעה"מ, ומביא דבירושלמי מוכח דבתענית בשופר, וכתב וז"ל והיינו טעמא משום דכיון דאמרינן בשעת מלחמה מתריעין ילפינן מינה לכל צרה וצוקה שלא תבא על הצבור דמתריעין, מיהו כיון דחצוצרות בכנופיא דכולהו ישראל הוא דאשכחן להו כדכתיב והיו לך למקרא העדה, ותענית בגבולין לאו כנופיא דכולהו ישראל נינהו מתריעין בשופר ולא בחצוצרות עכ"ל, ונתיישב בדברי הר"ן גם כן קושית המ"א, דבלא כנופיא דכל ישראל אינה חלה מצות חצוצרות, דמטעם שאין תענית בגבולין ה"נ אין מצות תרועה בחצוצרות.
אמנם ברמב"ם שם בהל' ד' כתב ז"ל, ומדברי סופרים להתענות על כל צרה וכו' ובימי התענית האלו זועקים בתפלות ומריעין בחצוצרות בלבד, ואם הוו במקדש מריעין בחצוצרות ובשופר עיי"ש שלא כדברי הירושלמי המובא בר"ן, י"ל דהרמב"ם מיירי בזמן המקדש כמו שכתב ובמקדש מריעין בחצוצרות ובשופר, דזמן כנופיא דכולהו ישראל הוא, דהטעם שאין תענית בגבולין כתב הרמב"ן מובא במ"מ סוף פ"ג מפני שאין נשיא בחו"ל וגזירתן גזרת הדיוטות והרי הן כיחידים, אבל בא"י בזמן המקדש דהי' נשיא ה"ז כנופיא דכל ישראל, לכן מריעין בחצוצרות, והירושלמי מיירי בגבולין, כדמוקי בר"ן שם, וכן נראה מסה"מ בסוף מ"ע דמנה ששים מצות הכרחיות לא מנה מצוה נ"ט, אף שצרות תכופות ר"נ, אלא דהמצוה היא דוקא בכנופיא דכולהו ישראל כנ"ל.
ב
[עריכה]הנה רבינו כאן בסה"מ, מנה התקיעה במקדש עם הקרבנות, והתקיעה בעתות הצרות למצוה אחת, והמ"מ ריש הל' תענית תמה למה מנה אותן למצוה אחת, והרי הן שני פסוקים בכתוב, ותירץ וז"ל ונראה שדעתו ז"ל שהמצוה היא אחת כללית לתקוע בחצוצרות במקדש בעת הקרבנות, ובעת הצרות בין במקדש בין בגבולין, ואין ראוי למנותן בשתי מצות, ועוד צ"ע עכ"ל.
והפר"מ בס' תקע"ו, הביא דהפר"ד תמה דאף שהפעולות שוות הן מ"מ אין זה טעם למנותן באחת שהרי תקיעת שופר מרה"ש ויובל נמנים לב' מ"ע אע"פ שהפעולה שוה, ומיישב שם קצת, לפי דברי החינוך במצוה (שפ"ד) דעינינם אחת לשעבד הלב והכוונה הרצוי' שע"ז בא מצות תקיעה בחצוצרות, אבל תקיעת שופר של רה"ש ושופר של יובל הם עינינים נפרדין, עיי"ש.
ואמנם כן החילוק בין שופר של רה"ש ושל יובל, נראה כן מדברי רבינו בסה"מ במצוה (קל"ז) במצות תקיעת שופר ביובל, וז"ל וידוע כי התקיעה ההיא ביובל, אמנם לפרסם החרות, ושהוא מין הכרזה, והוא אמרו וקראתם דרור בארץ לכל יושבי' בארץ הנזכרת, ואין ענינה כענין תקיעת רה"ש כי היא זכרון לפני ד', וזהו להוציא את העבדים עכ"ל, ונראה דזה הוא כוונת רבינו למה מנה מצות תקיעת שופר דיובל למצוה בפ"ע, וכתב הנימוק כנ"ל
ולפי"ז צ"ל דמצות חצוצרות ענינם אחת כדברי הפר"מ, אלא שלא מתורץ בזה מ"ט מנה רבינו כל שביתה ושביתה ביו"ט למצוה בפ"ע אפילו באותו רגל עצמו, שביתת יום ראשון ושביתת יום שביעי עיין במצוה קנ"ט ובמצוה ק"ס במצות שביתה בחג הפסח, דיותר י"ל דענינם אחת מתקיעת חצוצרות בשעת הקרבנות, ובעת הצרות, ומנ"ל דליכא עוד טעמים שונים מתקיעת דקרבנות לתקיעת בצרות, וברמב"ן בפ' בהעלותך כתב דהכוונה בקרבנות לתקיעה, והכוונה בעת צרה להתרועה וצ"ע.