עין יוסף/נז

הוא הציווי שנצטווינו על שחיטת פסח שני למי שנמנע ממנו פסח ראשון. והוא אמרו יתעלה: "בחדש השני בארבעה עשר יום בין הערביים יעשו אותו" (שם). גם כאן ראוי למפקפק שיפקפק בדברי ויאמר לי: מדוע תמנה פסח שני וזה סותר מה שהקדמת בכלל השביעי באומרך, שהלכות המצווה אינן נמנות בפני עצמן? ידע המקשה קושיא זו, שכבר נחלקו חכמים בפסח שני, אם הוא המשך דיני הראשון או שהוא ציווי מיוחד בעצמו, ופסק ההלכה, שהוא ציווי מיוחד בעצמו - ולפיכך ראוי למנותו בפני עצמו. ובגמרא פסחים אמרו: "חייב כרת על השני - דברי רבי" וכו'. וההלכה בכל זה כרבי וכו'.

הנה לכאורה נראה דיסוד של רבינו דפ"ש נמנה למצוה בפ"ע, הוא מהלכה דרבי מחייב כרת על פסח שני, גם לאיש כזה שלא הי' חייב בכלל בפסח ראשון כגון גר שנתגייר בין שני פסחים או קטן שהגדיל בין שני פסחים ולא עשו את הפסח חייבין כרת, וע"כ חיובן אינו מכח פסח ראשון, אלא ע"כ פסח שני בעצמו מחייב הכל כמו שמחייב פסח ראשון, דש"מ שהוא מצוה בפני עצמו, עיין ברש"י בפס' צ"ג, ד"ה חייב כרת על הראשון וחייב כרת על השני וכתב שם אי נמי לגר שנתגייר בין שני פסחים. וכן ראיתי במ"ח מצוה ש"פ, דנקיט לי' לדבר פשוט דגר שנתגייר בין שני הפסחים חייב כרת לרבי על השני.

ולענ"ד אין זה דעת הרמב"ם דהנה הרמב"ם כתב בהל' ק"פ פ"ה דמי שהי' טמא או בדרך רחוקה ולא עשה את הראשון אע"פ שהזיד בשני אינו חייב כרת, שכבר נפטר בפסח ראשון מן הכרת ע"כ, ונראה דק"ו הוא לגר שנתגייר בין שני הפסחים והזיד בפסח שני דפטור מן הכרת, כיון שלא הי' בכלל בדין ק"פ ראשון. והנה לפ"ז אי אפשר לומר דהיסוד של הסה"מ היא מגר שנתגייר, דהרי הביא יסודו מחיוב כרת של פסח שני לא ממה שגר שנתגייר בין הפסחים מחויב לעשות פסח שני, וחיוב כרת ליתא בגר שנתגייר, אלא ע"כ צ"ל דיסודו הוא משגג ולא עשה את הראשון והזיד בשני דחייב כרת, דשמע מינה, דאית לי' חיובא באנפי נפשי', דאי אמרינן תשלומין דראשון, אי אפשר לחייבו על השני, דהא לית לי' חיובא באנפי נפשי' ובראשון הרי שגג כלשון רש"י שם. והא דלא מביא היסוד שהוא מצוה בפ"ע מזה שגר שנתגייר בין שני הפסחים דמחוייב לעשות פסח שני, לו יהא דלא חייב כרת אבל כיון שמצוה לעשות ש"מ שהיא מצוה בפ"ע לא תשלומין, הנה זה פשוט דמנ"ל דגר שנתגייר שמחוייב בפסח שני, אלא מזה שמחויב כרת על פסח שני היכי ששגג בראשון, עיין בגמרא שם.

אלא שיש לעיין מ"ט פטור מכרת מי שהי' טמא או בדרך רחוקה בפסח ראשון והזיד בפסח שני, דכיון שפסח שני רגל בפ"ע כרגל הראשון ואיכא כרת בשני, למה פטורים, מה בינייהו לבין שוגג או אנוס בראשון והזיד בשני דחייב כרת.

איברא דכבר הקשה הראב"ד ז"ל דסותר את דבריו, דז"ל ע"ז שכתב בטמא, עכשיו סותר את דבריו ומאי שנא טמא ודרך רחוקה, והזיד בשני, משוגג או נאנס בראשון והזיד בשני ע"כ. ובכ"מ שם מביא פירוש המשנה להרמב"ם דתנן שם (צב:) מי שהי' טמא או בדרך רחוקה יעשה את השני, שגג או נאנס ולא עשה את הראשון יעשה את השני, א"כ למה נאמר טמא או דרך רחוקה, שאלו פטורים מן הכרת ואלה חייבים בהכרת, ומפרש הרמב"ם כשהי' טמא או בדרך רחוקה אינו חייב כרת, לפי שנפטר מפסח ראשון שנאמר בו לשון כרת ונדחה נפסח שני, שלא נאמר בו כרת, ובשגג או נאנס בפסח ראשון ולא עשה את השני חייב כרת כי לשון התורה, כל מי שנא הי' טמא אי בדרך רחוקה, ולא עשה פסח כלל חייב כרת, והוא אמרו יתברך והאיש אשר הוא טהור ובדרך לא הי' וגו', וזה ענין אמרם בכאן אלו פטורים מן הכרת ואלו חייבים, עכ"ל ומסיק הכ"מ דלפי פירוש זה אין מקום להשגת הראב"ד ע"כ.