עין יוסף/נו

הציווי שנצטווינו לאכל כבש הפסח בליל ט"ו בניסן כפי תנאיו הנזכרים, והם: שיהא צלי, ושיאכל בבית אחד, ושיאכל עם מצה ומרור. והוא אמרו יתעלה: "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצוות על מררים יאכלהו" (שמות יב, ח). ואולי יקשה עלי מקשה ויאמר: מדוע אתה מונה אכילת פסח ומצה ומרור כמצווה אחת, ואינך מונה אותן כשלוש, מאחר שאכילת מצה מצווה ואכילת מרור מצווה ואכילת בשר הפסח מצווה? אז אמר: זה שאכילת מצה מצווה בפני עצמה - הרינו נכון כמו שנבאר; וכן נכון שאכילת בשר הפסח מצווה כמו שהזכרנו; אבל המרור הרי הוא טפל לאכילת הפסח ואין למנותו מצווה בפני עצמה. הראיה לכך: שבשר הפסח נאכל לקיום המצווה, בין שיש מרור ובין שאין מרור; אבל המרור אינו נאכל אלא עם בשר הפסח, שכן הוא אומר יתעלה: "על מצוות ומררים יאכלהו" (במדבר ט, יא). ואילו אכל מרור בלי בשר - לא עשה כלום בהחלט, ולא נאמר שקיים מצווה אחת, היא אכילת מרור וכו'.

הנה רבינו ז"ל כאן מביא שלש ראיות, דאכילת מרור אינה מצוה בפ"ע אלא נגררת אחר אכילת בשר הפסח, מקרא על מרורים יאכלוהו, ממכילתא ומגמרא פסחים (ק"כ), וברמב"ם הלכות ק"פ מביא הראי' מהקרא עיי"ש בפ"ח הל' א-ב, וכן בסוף דבריו כאן כתב והמרור נגרר אחר אכילת בשר, וחיובן כמו שהתבאר מכתובים אלו למי שיבינם.

ונראה דכיון לדברי הרמב"ן בפ' בא על הקרא ואכלו את הבשר צלי אש ומצות על מרורים יאכלוהו. וז"ל ויותר נכון שנאמר כי מצות נמשך למעלה, ואכלו את הבשר ומצות, וחזר וצוה עם מרורים יאכלוהו לבשר הנזכר, והנה צוה באכילת הבשר ובאכילת המצות, ולא צוה באכילת המרורים, רק אמר שיאכלו לבשר עם מרורים, ירמוז שאין במרורים מצוה רק לאכול הבשר עמהם ובזמן שאין בשר אין במרורים מצוה וגם אינם מעכבים הבשר, ואם אכל פסח ולא אכל מרורים ידי פסח יצא כי המצוה בפסח כמו המצוה במצה, כל אחד צואה בפני עצמה עכ"ל, אשר לזה נראה דכיון רבינו למי שיבינם מהכתובים.

והנה בפ' בהעלותך, במצות פסח שני כתוב בחדש השני וגו' בין הערבים יעשו אותו על מצות ומרורים יאכלוהו, דדקדק הקרא וכתב על מצות ומרורים לא כפי שכתב בפ' בא, דלא כתב רק על מרורים יאכלוהו, מטעם הרמב"ן הנ"ל דבפסח שני אין גם מצות מצוה בפני עצמה, אלא דנגרר אחר אכילת הפסח כמו המרור כתיב על מצות ומרורים יאכלוהו, דבפסח שני אין מצוה לא במצה ולא במרור.

אחרי כתבי זאת מצאתי שכבר העיר על שנוי הלשונות בפסח שני מפסח ראשון הגאון רש"ש ז"ל, בפסחים (קט"ו) וכתב כמו שכתבנו, וכתב לבסוף ודבר זה למדתי מדברי הרמב"ן פ' בא, וכונתי לדעתו הגדולה.

אמנם קשי' מהא דתנא בפסחים (ק"כ.) כל ערל לא יאכל בו, בו אינו אוכל אבל אוכל במצה ומרור, ובתוס' לעיל כ"ח ד"ה כל ערל פירשו דהא דאמרינן אבל אוכל במצה ומרור דמחוייב לאכול, דאין לומר דמותר לאכול פשיטא דאטו מצה קדושה אית בה, דמשמע לכאורה דגם מרור מחוייב ערל לאכול, אף דאסור לאכול בפסח, דש"מ דיש מצוה במרור גם בלי פסח, וצ"ל דמרור אגב גררא נסבי', ומצאתי דכן כתב במאירי פסחים (כ"ח) וכן ברש"ש הנ"ל.

ואולי י"ל דלאו בכדי לגמרי וגררא בעלמא נסבי', דיש לומר דנהי דמצוה מדאורייתא ליתא במרור אבל עכ"פ מחויב מדרבנן כמו בזמן הזה, כן ערל בזמן הבית נמי מחויב מדרבנן, ולהכי נקיט אבל אוכל במצה ומרור, זה כדינו מה"ת ומרור כדינו מדרבנן.

והנראה דלפי דברי הרמב"ם, מובן היטב מה דמרביט מתרא דערל מחוייב במצה, דלכאורה קשה למה לן לרבוי, מהיכי תיתי למיפטרי', כיון דילפינן מקרא בערב תאכלו מצות גם בזמן הזה, ואכילת מצה מצוה בפני עצמה, בודאי ערל מחויב במצות אכילת מצה ולפי דברי הרמב"ם אתא שפיר, דהנה בזמן דאיכא פסח מחויב לאכול מצה כמו מרור בשביל הפסח כדי לקיים על מצות ומרורים יאכלוהו, וערל דאסור באכילת קרבן פסח, פטור נמי מאכילת מצה במצותה למען הפסח, והו"א דפטור לגמרי מאכילת מצה, כשם דפטור משום לתא דפסח, להכי מרבינן מקרא דבו אינו אוכל אבל אוכל במצה.

והנה לפי דברי הסה"מ דאם אכל הפסח בלי מרור מקיים מצות קרבן פסח, ומרור אינו מקיים רק עם אכילת ק"פ יש להסתפק איך הדין אם כבר אכל הפסח בלי מרור, ונזדמן לו אח"כ מרור, אם מצוה לאכול המרור או לאו, כיון דכבר קיים מצות אכילת קרבן פסח.

ובמכילתא פ' בא, ד"ה על מצות ומרורים יאכלוהו, מכאן אמרו הפסח נאכל אכילת שבע ואין מצה ומרור נאכלים אכילת שבע ע"כ דמשמע דמצה ומרור נאכלים לפני אכילת הפסח, ויש להסתפק דנפ"מ גם לדידן האידנא, אם לא הי' לו מרור בסעודה, וכבר אכל אפיקומן, (ואפיקומן זכר לפסח עיין באו"ח סי' תע"ח), ואח"כ נזדמן לו מרור, אם מחויב לאכול המרור, ולאכול מרור ואח"כ יאכל עוד כזית אפיקומן, נראה דאינו כיון דכבר קיים מצות אפיקומן וכן מבואר בחק יעקב ס' תע"ח, דבדיעבד אם אכל אחר אפיקומן א"צ לחזור ולאכול אפיקומן עיי"ש.

אלא דיש עוד לעיין דלפ"ז לא היו לן לקבע ברכה בפ"ע על מרור, היכא דאוכל אח"כ הפסח, דעיקר המצוה אכילת קרבן פסח על מצה ומרור, דהמרור נגרר אחר אכילת פסח, והוא חלק ממצות קרבן פסח, ועיין בב"י סי' תרנ"א, דהביא תשובת הרשב"א, וז"ל תשובת הרשב"א דאע"ג דקי"ל לולב א"צ אגד ויכול ליטלן כל אחד לעצמו, אין מברכין אלא ברכה אחת על כולם דמצוה אחת היא, ואין מברכין על כל חלק דמצוה ברכה אחת עכ"ל ולכאורה כ"ש הכא דעיקר המצוה אכילת הבשר והמרור נגרר אחריו, ובהל' חמץ ומצה פ"ח הל' ו' לא כתב רבינו כן, אלא דמברך וצונו על אכילת מרור, ואח"כ אוכל הק"פ ומברך על אכילת פסח.

והנראה לע"ד דלא דמי אכילת מרור ללולב, דהנה בלולב, אף דא"צ אגד, מ"מ אין גם המצוה להקדים חלק אחד על חבירו, ברם במצה ומרור במקום פסח, המצוה להקדים אכילת מצה ומרור לאכילת קרבן פסח, דאפילו להלל שהי' כורכן ביחד, נמי שיטת הרמב"ם דלא קאי רק על מצה ומרור, לא עם הפסח כמו שנבאר להלן, כ"ש לרבנן דהלל, ואכילת מצה ומרור במקום פסח, אינם אלא להכשיר אכילת קרבן פסח שתהא אכילתו על מצות ומרורים, וזו מצותן, וכיון דאין לאוכלן ביחד עם הפסח, יש לברך בפני עצמן כיון דאין קיומן ביחד עם הקרבן פסח.

והנה ז"ל הרמב"ם הל' חמץ ומצה פ"ח הל' ו', ואחר כך וכו' כורך מצה ומרור כאחת ומטבל בחרוסת ומברך וכו' על אכילת מצה ומרורים ואוכלן, ואם אכל מצה בפ"ע ומרור בפ"ע מברך ע"ז בפ"ע וע"ז בפני עצמו, ואחר כך מברך על אכילת הזבח ואוכל וכו' ומברך על אכילת הפסח ואוכל מגופו של פסח, ע"כ ובהשגת הראב"ד שם ואח"כ כורך זה כהלל מ"מ זה הסדר לא דייק, ובלח"מ שם דהשגת הראב"ד היא דלהלל הו"ל למימר דכורך פסח מצה ומרור כאחת ע"ש, וכן היא שיטת הרבה ראשונים דהלל הי' כורך פסח מצה ומרור, רש"י רשב"ם ר"ן וכן המלחמות להרמב"ן. והרמב"ם מפרש כדברי הר"ח שם, דז"ל הר"ח ז"ל אמרו עליו על הלל שהי' כורך המרור על המצה ואוכלו בבת אחת, ובחק יעקב סי' תע"ה, אות י"ג כתב וז"ל, הרמב"ם מפרש דלא הי' כורך הפסח עם המצה ומרור, ומסתברא כותי' בלשון המקרא פ' בהעלותך ענ מצות ומרורים יאכלוהו, וכן מפרש הערוך כיון ששניהם מן התורה אין זה מבטל את זה.

וראיתי בלח"מ הנ"ל, דהקשה, כיון דהרמב"ם חשש לדהלל ודחכמים, איך כתב בזמן שבהמ"ק קיים רצה עושה זה, ואם רצה עושה זה, הי"ל לומר דליעבד לתרווייהו מספיקא כמו בזמן הזה. ע"כ ולא עמדתי על דעתו הגדולה ז"ל. דהנה לקיים כדברי חכמים והלל, אי אפשר לקיים רק באופן שכתב הרמב"ם בתחילה דכורך מצה ומרור כאחת ואוכלן דזה כהלל. וגם יוצא לדברי חכמים, דמצות אין מבטלין זו את זו, אבל אם אכלן בפני עצמן מצה ואח"כ מרור, כבר אי אפשר לתקן ולעשות כהלל, דאפילו אם נימא דלהלל אם אכלן בפני עצמן לא יצא ידי חובתן, אין לומר כן אלא דמצות מרור לא קיים דמרור אין מצוה בפ"ע אלא כל מצותה להכשיר את הפסח כנ"ל, אבל ידי מצות מצה בודאי גם להלל יצא, דמצות מצה מצוה בפני עצמה היא גם בלי פסח כדמרבינן מקרא בערב תאכלו מצות, ואם כורכן אח"כ מצה ומרור, נמצא דמצה דרשות מבטל מרור דאורייתא, וכ"ש אם נימא דגם להלל בדיעבד אם אכל בפני עצמן גם ידי מרור יצא, בודאי אי אפשר לתקן, ובזמן הזה, דאי אפשר לעשות כהלל לאוכלן ביחד מתחילה, דאתי מרור דרבנן ומבטל למצה דאורייתא כדאמרינן בגמרא שם, וע"כ אין לאוכלן אלא בפני עצמן, דגם אם אוכל מצה בפני עצמה ואח"כ אם אוכל מצה ומרור ביחד, אתי מצה דרשות ומבטל את המרור דרבנן כמבואר בתוס' שם, ולכן אין עושין רק לזכר למקדש כהלל, דהיינו דהלל הי' כורך מתחילה מצה ומרור, כנ"ל, או כדברי התוס' שם קט"ו, ד"ה אלא דכיון שצריך לעשות מדרבנן מצות כריכה כהלל הוה דרבנן ודרבנן.