עין איה על שבת יג ד
ד. כי הא דרב(י) יהודה שלף מצבייתא, רב אחא בר יעקב תבר מני תבירי, רב ששת רמי לה לאמתיה מונינ(א)[י] ארישא, רב[י] אבא מתבר תבר נכתמא. כשם שבתבערת הכעס האסורה ישנם שלשה מינים: כעס בעד איזה דבר שעבר שמתבלט בקריעת הבגדים, כעס בעד דבר ההוה המתבלט בשבירת כלים, (כעת) [כעס] בעד דבר העתיד המתבלט בפיזור מעות - כן גם הדרכים של ההיתר בעת שבא מחזה הכעס בשביל טובת ההדרכה הבייתית למירמי אימתא אאינשי ביתיה הם ג"כ באים בשלשה אופנים: נגד הכעס של העבר המתבטא בקריעת בגדים שלף מצבייתא, ועשה זה במשקל הדעת שהמחזה נראה כמו תכונת הכעס אבל הפעולה נובעת לא מתוך כעס פראי אלא מתוך מטרה מוסרית שעל כן נבחרה הפעולה בכוונה באופן שלא תהי' כאן השחתה. ונגד הכעס של ההוה שדוגמתו בכעס האסור הוא שבירת כלים רב אחא בר יעקב תבר מני תבירי. ונגד הדוגמא של פיזור מעות שהוא בשביל כעס על דבר העתיד שרואה שיעשה נגד הרצון (ובמוסר) [והמוסר] נגד הטוב והצדק שמתבלט באיסור בפיזור מעותיו אמר שרב ששת רמי לה לאמתיה מוניני ארישא, ובס"פ נגמר הדין מפרש רש"י דגים קטנים, לא ציר דגים קטנים כמו שפירש כאן, ונכון לדמות פיזור הדגים הקטנים לפיזור מעותיו. וכשנעשה למטרה טובה אינו בכלל איסור מדת הכעס מאחר שלא באה הריתחא למעמק התכונה הנפשית. רבי אבא מתבר נכתמא במה שבירר לו את הכיסוי של הכלי ולא שבר את הכלי עצמו הראה שהוא עושה המפעל הזה במשקל של שכל ואיננו נותן לאש הכעס רשיון לפרוץ את גבולי הדעת והמוסר רק לפי המטרה הרצויה למרמא אימתא אאינשי ביתיה למען ילכו בדרך טובים.