עין איה על שבת ט קמז

<< · עין איה על שבת · ט · קמז · >>

(שבת פט:): "אמר רב חייא בר אבא א"ר יוחנן, ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל אלא שזכותו גרמה לו, דכתיב "בחבלי אדם אמשכם בעבותות אהבה, ואהיה להם כמרימי עול על לחיהם ואט אליו אוכיל"".

הגלות היתה ראויה להטביע את חותמה העמוק על כל האומה כולה משרשה הראשון, מעת אשר הוקבעה ההתיחדות שלה בתור תכונה מיוחדה, שזה הותחל מיעקב. כי לא בשביל איזה מירוק של חטא מיוחד נועדה הגלות, כ"א כדי להסתגל להיות גם בגלות עומד חי וקיים בתור אומה מחוטבת, עומדת בצביונה בלא טשטוש הצורה. וראוי היה שחותם זה של סבילת עול גלות ועם זה יהיה הצביון קיים ועומד חסון, יוחל מראשית הצמיחה של האומה ביחודה. ]גם[ זה היה נועד )גם( ליעקב בתור האישיות המתחילה את תכונת האומה, אבל מצד גדולת הקודש של הפרטיות אשר ביעקב, לא היה אפשר ש)יו(חל גלות עליו, ע"כ היתה רק בכח, הגלות שלו, ולא בפועל. ומה שהיתה הגלות שלו בכח, עשה את הרושם של הסתגלות החיים העצמיים בלא שום מחיקת צביון של הצורה העצמית. וזכות שלו המיוחדת, גרמה את הגודל והתפארת שהיה ליעקב במצרים, לאות ולמופת על האחרית של כל תהלוכות הגלויות כולן, שיביאו לההכרה הגלויה של כל העולם האנושי בערכן של ישראל וביחודם העליון. ונמצא שהיה השיעבוד בחבלי אדם ועבותות אהבה , והעול אע"פ שהוא עול בכח, היה מורם. וההטיה אל הסיפוק של צרכי החיים הרוחניים והחומריים גדולה היתה, עד כדי לפעול ג"כ הארה בתוך מחשכי הגלות ג"כ לבניו אחריו בכל הנדודים שלהם, באופן שכל אלה יחד, הגלות המחשיכה והנהורות הזעירות שבה, בהתאמם, יובילו אל המטרה האחרונה, של גילוי הוד ד' בכבודן של ישראל וכל פארם, ו"כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ד' 2 . .1 אולי צ"ל: שתחול. .2 ישעיה סא, ט.

<< · עין איה על שבת · ט · קמז · >>