עין איה על שבת ט קמד

<< · עין איה על שבת · ט · קמד · >>

קמד. פתחו ואמרו, כי אתה אבינו. באה ההכרה כי הטבעיות האמתית של התכונה הנפשית של האומה, החודרת בגניזה בכל פרטיה, היא באמת מדתו של יצחק, הרום העליונה של שאיפת הקודש האלהית, הדורש - מן העולם הויה כזו שמדת הדין העולה במחשבה הקדומה, תחייב את הוייתו וקיומו. וזה אי אפשר להיות כ"א ע"פ ההתגלות הפנימית של האופי הגנוז של כנסת ישראל, שע"פ הצפיה העליונה רק בתכונה זו ראויים הם העולמים שיבראו, וראויה היא האנושיות לצאת אל הפועל בכל אוצרות מכמניה, וראויות הן הנשמות להתגלות בזיו כבודן, לעטר הוד וכבוד לכל המצוי והיש, הצריך להיות הולך הלך וגדל. וההכרה הגדולה הזאת במהות הפנימית של הצורה העליונה של האומה, אינה צריכה באמת לשום ויתור בתכונת הבריאה כולה, כי היא שלמה בשלמות האלהית, שחיוב המציאות השלם ראוי להיות מתת גורלה. וידיעה גנוזה זו, לא יש צד ידיעה בה בכל אורח של חסד הדורש איזו ותרנות, ולא יש הכרה חצונית ע"פ סימנים ומעשים בה, באיזו מדה משפטית הממוזגה באיזה תיאור של רחמים. כי לא מה שהוא מהות מוכרת, ולא מה שהוא מפעל מתגלה, הוא ערכה. כי מה שהוא גנוז בחביון עז העליון, בלתי לד' לבדו. "כי אברהם לא ידענו, וישראל לא יכירנו".

<< · עין איה על שבת · ט · קמד · >>