עין איה על שבת ט קי

קי. הלך אצל תהום ואמר לו אין בי. אם החקר של התחלת המציאות, בהיות רוח אלהים מרחפת על פני תהום, מוכרח להביא אל האנושיות את המחשבה [על דבר] הופעת ד' בעולם, וע"ד יסודי הדת והמוסר, שהן הן הדברים אשר ביתר בירור מתגלים בהתגלותה של תורה, אמנם הרשעה לא תכנע משום חקר, ולא יתגלה לה אור ד' אמת ע"י העמקתה בנבכי תהומות המדע והחפוש בשרשי המציאות בראשית הוייתם, כי לשטן דרכי מות נכונים גם בהיותו מתקרב אל אותה המסילה אשר דעת ד' מתהלכת בתוכה. ע"כ בהיותו מתהלך אצל תהום יאמר לו אין בי, ולא ימצא שמה אור תורה. והנה הים הוא רק מביא את התוכן העדין של הנפש לצאת אל הפועל, מתוך ראיית מעשה ד' ונפלאותיו במצולה, ומצד ההכנעה של "יחוגו וינועו כשכור וכל חכמתם תתבלע", ע"כ אין השאלה אם התורה היא בו, רק עמדו, סמוכה לו. והתשובה היא שכ"ז שהרשעה שלטת, אין עמדי. והתהום שהוא החקר ביסודי ההויה וראשית המציאות, ראוי הוא שבו ימצא את אור התורה היסודית, שהיא דעת ד' והתכונות הטובות הצריכות להסתעף ממנה. וע"ז מתאמת התשובה הברורה, שביחש להשטן, מקור הרשעה והזדון, אין בי, כי לא תועיל כל הופעה מחקרית להביא דעת האמת הברורה בלב, בהיות הרצון רע והנטיה הנפשית נשחתת ע"י חפץ של רשע, שזהו יסוד השטן, היצר הרע, והחפץ בהשחתת עולם בכל מובני השיחות.