עין איה על שבת ט קד

קד. מיד הודו לו להקב"ה, שנאמר "ד' אדונינו מה אדיד שמך בכל הארץ", ואילו "תנה הודך על השמים" לא כתיב. יפעת אור התורה, ההולכת ומתפלשת מרום המעלות השכליות העליונות עד עמקי תחתיות הארץ לכונן את אור הצדק האלהי המאיר בגבורתו בכל מלא עולמי עד בתוך עבי המחשכים של שפלות האדם, בכל יצריו הרעים והגסים, היא היא המאדירה את שם ד' המגלה את עז הגבורה האלהית הפועלת את הכל למען הרוממות האצילית, המסוקרת אך לפני כסא כבודו של בורא כל העולמים ברוך הוא. ועל ידי ההופעה העזיזה החודרת מרום הגובה העליון עד שפל המדרגה של אדם על הארץ, אור נעלה ויפעה אצילית, מתוספים הם בכל המון החיים העדינים של עולמי הפאר של צבאות מרומים. ומתוך התוספת המבריקה הזאת, באה להם אותה ההכרה העליונה המביעה את ההודאה להקב"ה, כלומר הוספה של הכרה בתיאור התכליתי של כללות ההויה מראש ועד סוף, לא רק ע"פ אותה התכונה הקצובה של מלאכי שחק, אלא על פי היפעה הנוהרת שאין לה קץ ותכלית של ההכרה העליונה אשר בחכמת אלהים חיים בורא כל לבדו, ומיד שבאה היפעה הזאת, ועמדו על מעמד המרומם של הכרת הקודש אשר לעומק הרז שבחפץ העליון אשר אדיריות הודו היא היא המניעה את המפעל המגמתי לצאת אל הפועל בעומק שיגובו, שענינו המרכזי היא הורדת אור יקר בחיי ארץ, לרומם רוח האדם למעלה למעלה, דוקא על ידו את זיו כל היקום כולו ועל ידי הכרה זו כבר ראו חזות הכל רק בארץ, בנבכי החומר ובמעמקי מסילותיו המסובכות, שהם הם מתארים, בהיותם מוארים מאור זיוה של תורה, את כל הוד הגבורה הכללית של מעלה. ולא שאלו עוד את ההוד האלהי שינתן על השמים, כי הכירו לדעת כי האדיריות של שם ה' אשר בארץ, ע"י עוזה של תורה היא תכלול הכל, ותשכלל ג"כ את ההוד בכל מילואו. על כן רק "מה אדיר שמך בכל הארץ" אמרו, ואילו "תנה הודך על השמים" לא כתיב.