עין איה על שבת ט ע

<< · עין איה על שבת · ט · ע · >>

אמר חזקיה מאי דכתיב משמים השמעת דין ארץ יראה ושקטה אם יראה למה שקטה ואם שקטה למה יראה אלא בתחלה יראה ולבסוף שקטה. כל מה שיוצא בבהירות גלויה אצל השכל היותר עליון, היותר צח ובהיר, המעוטר ברצון היותר עליון, מקודש ואדיר, - שביחד עושים הם את צביון החיים היותר שלמים, - מונח הוא בגניזתו בכל השדרות של היש כולו מתחתית מדריגתו עד רומה, אושר המציאותו במגמתה התכליתית, רום נשמת האדם ובהיקותה, אומצה וחסנה הטהורים, במעמדים הנצחיים החובקים כל אושר, כל שאיפה וכל עדנה, שאל הפועל אינה יוצאה כ"א ע"י האגד האלהי - והתגלות אורו בברית עולמים, - בישראל, ומיסוד כנסת ישראל לאדם ולעולמים כולם, בחטיבה אחת, חוברת עליונה מתאימה עדי עד. והחוסן הרוחני המיוסד [הוא מיוסד?] על יסוד החירות הבחירית, אשר יסודו העצמי ברום המעלה הרוחנית העליונה הוא גנוז, השמים מספרים את הכבוד העליון של הוד נשמת כל היקום המפוארה, בנקודת ציון המצויינת, אומת עולמים, כלילת יופי. והארץ, הרי בחביונה, כל התיאור - המסופק בהתחלת צמיחתו, והמובטח בגאון התעלותו, אחרי אשר ילך ואור - שיש בתכונתה של חפשיות הרצון, עזה וחסנה של נשמת היקום, הוא כלול בה. והחרדה מלפפת את היסודות הארציים כולם, פחד פנימי מגורל נעלם, מה יהיה אם זה החופש לא יבא למגמתו. כל שאיפה הרי בטלה היא, כל מגמה הוייתית אפס ותוהו נחשבה. ובתוך אותה ההתפשטות הפחדותית, עלומה היא בטחה עליונה אשר לא תוכל להתגלות בארץ כ"א בזמן התגלותה והראותה לעין כל, בזמן שכבר התבטאה ועמדה במרחב, אחרי שהד קול הסכמת עולמים אשר לעם ד', - הנושא עליו את אחריות כל היקום ואור חייו, - התבטא בנעשה ונשמע, שאז החטיביות הרצונית החפשית - בהתפשטות ענפיה, עלתה עד מרום שרשה העלום שהוא כולו איתן בל ימוט, מוכרח ומחוייב באומץ ספירי, "כפטיש יפוצץ סלע", בתחילה יראה ולבסוף שקטה.