עין איה על שבת ט מח

<< · עין איה על שבת · ט · מח · >>

(שבת פז.): "מה אמר לו הקב"ה למשה ומה אמר להם משה לישראל ומה אמרו ישראל למשה ומה השיב משה לפני הגבורה, זו מצות הגבלה דברי רבי יוסי בר' יהודה".

כשההדרכה העליונה המתכונת לרום המעלה היותר עליונה שבמגמות, להביא את העולם ואת החיים, את כל הנשמה ואת כל הקיבוציות שבאדם וכל היש, למטרתה הנשגבה המצויירה ברום החביון האלהי ע"י כח החיים מלאי עז ד' שבתורה, ובשביל אותה המגמה שאין קץ לעליוניותה, מוכרחת היא דוקא המדה המעשית והציורית, הקרובה להיות מתגבלת עד כדי אותה התפיסה בחיים, שתוכל על ידה לרוממם ולשגבם, צריכה היא הציוריות של המגמה לבא מאותו הגובה האלהי של התגלות אור ד' העליונה, באותו התוכן השלם האיכותי, שהנשמה התמציתית, שאור חיי העולמים שרוי(ים) בה, נשמתו של משה, יכולה לקבלו. ע"פ אותו הציור הנשגב יכולים הדברים להגיע בתור העתקה שניה לישראל. לא כמו התוכן של החיובים וההוראות המעשיות שהם הם עצמם הדברים בעינם, בין שעומדים בגובה בין שעומדים במורד, אבל המגמות הציוריות כשהן מצויירות בנשמה הגדולה, הן עומדות במלא עשרן, ומשם באות הן אל ישראל כפי אותה המדה הראויה להם. והשאיפה, לולא שבכחה הפנימי הכמוס יש בה כל אותו שיעור הגובה האידיאלי שיש בציור, לא היה אפשר לבא על ידה אל אותה המגמה הציורית גם באלפי דור. אבל מפני שהשאיפה וחשק הרצון להתכליתיות העליונה קבועים הם באומה הקדושה שקודש העולם הוא מנת גורלה, ואם הביטוי מוכרח להיות חסר מפני אי האפשרות לסכם את התוכן הכמוס שבשאיפה שהנשמה צמאה אליו, ובינת הלב לא תוכל לבררו לפרטיו, ע"כ נמסרים הדברים בעינם לאותו האומן הגדול שמביא את המגמה לפיתוחה הגמור, ובזה מתחברת השאיפה עם הציור האלהי ברום גדלו. וההתאמה הזאת של הציור האלהי במבוקשה של תורת חיים, והשאיפה הפנימית של נשמת ישראל לגשם את המגמה האלהית, נפגשה פגישת ציור במגמה ומגמה בציור ע"י התחלפות המעמדים הנאצלים, ע"י משה שקבל את הארת הציור ומסרה לישראל לפי כח ציורם, וקבל את התמצית השאיפתית והרים אותה לפי הכח הכמוס בה, שהיא אז נמצאת מתאימה אל הציור האלהי וזה הגובה העליון שבמבוקש ההדרכה התורית בא להוציא אל הפועל בחיים ובעולם את תעודתו ע"י ההגבלה המדוייקת שהיא מעמדת את החיים מול האלהים בכל דרישותיהם, ומפנה את כל תנועותיהם וערכם העצמי אל המגמתיות האלהית העליונה, המובאה לתכליתה בגבורה של מעלה, לא כמו החלישות הרוחנית שאינה כ"א מבטאה ומציירת ואינה מגשמת דבר בחיים, שזהו אות על חלישות החיים ודלדול האמת שבמבוקש המגמתי, "לא כאלה חלק יעקב" 1 . השאיפה ברורה היא ומקושרת עם החיים המעשיים, ועם זה הגובה שלה הוא עליון מכל מה שיוכל על לב כל יצור לעלות. ודוקא גובה זה גורם לאותה ההגבלה, המעמדת את החיים במעמד של ריחוק מעם האור האלהי בתביעותיו מהעולם, לא לפי הגבלתו הירודה אלא לפי העצמיות של הרוממות. זאת היא מצות הגבלה שמרום החביון ירדה, מה א"ל הקב"ה למשה , ונתקשרה עם החיים באמירת משה לישראל בתור ציור מגמתי שחדר אל רוחם, אחרי שעמד בעינו וגדולתו, גם אחרי הצטמצמו לפי תוכן החיים שלהם. ולעומת מה אמרו ישראל למשה , בהביעם את איווי נשמתם לאותה השקיקה המגמתית, - ומה השיב משה לפני הגבורה , הגבורה האלהית, שאין מעצור יכולת לפניה, היא מוציאה אל הפועל את ההתגלמות של התשוקה הפנימית הנאדרה בקודש אשר בנשמתם של ישראל. וזו היא מצות הגבלה , המגיעה למטרת הקירוב האלהי ע"י ההתרחקות המשוערת באותו השיעור האלהי, שהוא יסודה של תורה ואור עולמים שבה._ מח. .1 ירמיה י, טז._

<< · עין איה על שבת · ט · מח · >>