עין איה על שבת ט מא

<< · עין איה על שבת · ט · מא · >>

(שבת פז.): "אמר, ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהם אלא שעה אחת, וקבע להם זמן, אמרה תורה "אל תגשו אל אשה", אני שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי ]ואינו קובע לי זמן[ על אחת כמה וכמה".

הטבעיות החמרית שהיא מושלת באדם למטרת ההמשכה של החיים האישיים הגופניים והמיניים, היא מעכבת את האור העליון שהוא הרבה למעלה מן הטבעיות, אור ד', מהופיע באדם בשליטתו המלאה. אבל למרות העיכוב הגדול הזה, אין זה מוכרח שלא יוכל איזה זמן קצר לבא, שהאדם, למרות חומריותו וקישורו הגופני האמיץ, שוכח הוא את הכל ומתעלה עם נשמתו אל המקור העליון שממנו חוצבה. מובן הדבר שלא יוכל ענין נשגב כזה להמשך זמנים גדולים. החומריות השלטת תחדור לעמקי ההכרה וחגוי הרצון, ואז יועם האור העליון ולא יראה עוד בכליל הודו. אבל על שעה אחת הדבר אפשרי מאד. ולפעמים יש שההסכמה האישית ]היא[ )ה(מכוונת את הדעה אל אותה השעה הרוממה, והרוח הכללי שבעולם יש ג"כ שמסתגל הוא לאיזו רוממות רוחנית נשגבה שאין אנו יכולים לדעת את גלגלי הסבות העליונות הללו שהזמן הקבוע גורם להם, ועת רצון מילתא היא 1 . והנה ראינו שהיחש הבשרי הוא כ"כ מעיק על ההזרחה האלהית, עד ש ישראל שלא דברה עמהם שכינה כ"א שעה אחת , שאפשר לנשמה למרוד בכל תפקידי הגוף לשעה, ו קבע להם זמן , שאפשר לרכז את הרעיון בהכשרה, ואפשר שהסביבה גורמת ג"כ התנשאות רוחנית עליונה ע"פ הסדרים הנעלמים שהופעות הזמן מתגלגלות על ידם, ועם כל זה אמרה תורה "אל תגשו אל אשה" . הרושם הגופני מעכיר הוא, הזיקוק התולדתי יש בו משום הכהות הכמותית המנגדת להגדולה האיכותית המתאצרת בגודל של אישיות מיוחדה, והרושם הנטייתי פועל את החשכתו,. ודין ק"ו הוא, שהוא אינו הולם למעמד עליון של גדולה נפלאה, העולה מגדרי הטבעיות כולם, גם מגדרים הרוחניים שלה, שבכל שעה ושעה מדבר עמי , ולא קבע לי זמן, המעמד האישי והאיכותי שולט בו תמיד ולא ישפל גם לרגע אל הכמותיות ותולדותיה הטבעיות, מדין ק"ו, על אחת כמה וכמה ._ מא. .1 עיין ברכות ח, א. יומא סט, ב. תענית כד, ב. יבמות עב, א. סנהדרין סד, א.

<< · עין איה על שבת · ט · מא · >>