עין איה על שבת ט לה
<< · עין איה על שבת · ט · לה · >>
(שבת פז.): ""היום ומחר" היום כמחר, מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו, וליליא דהאידנא נפק ליה".
היום והלילה מתממים יחד בהשפעתם את רוח האדם, כמו שהם מתממים ומשלימים בחילופי עניניהם ומהותם המיוחדה של כל אחד, את המזג, את הגידול ואת המשכת החיים בכלל. היום מיוחד להשפעת הרוח מכל מה שמבחוץ, מקבל הוא רשמי הסביבה ומתעשר ומתגדל על ידם, והלילה מיוחד בהתעמקו בתוכו פנימה, מסתלקים השפעים החיצונים והרוח בודד וצולל בתהומיו העצמיים, מתיחד עם הוייתו המיוחדה ומתכנס יותר ויותר אל תוכו. ורק אז, בהשתלם באדם אלה שני היסודות, בעושר וטוהר, העולם המסבב אותו והעולם הממלא אותו פנימה בכל כליליותם, בא הצביון השלם במהלך הרוח, ויוכל לבא לצעוד בארחות החיים המשוכללים מכל צד ופינה. ההכנה אל הקודש כעצם הקודש, מוכרחת להיות מכוללה מכל התוכן שעל ידו תשתלם הנשמה, והיום והלילה יחדו ישימו עליו משטרם. ותחילתן של ההתחלות אשר להכנת הקודש, צריכה להיות מלאה כל הענין בלא שום מחסור, המקביל לעומת השלמות הגדולה שהקודש הכולל כל שואף אליה. ובהחסר מההתחלה של ההכנה כח אחד, או כח התוכי של עצמיות הנפשיות או כח הסביבי המרשם את העולם החיצון בכל עושר שפעיו, הרי הדבר צולע ונחשב להכנה מומית אשר לא יוכל הקודש השלם להתקשר עמה. ע"כ מוכרח להיות היום כמחר, מה מחר לילו עמו אף היום לילו עמו, וליליא דהאידנא הא נפיק ליה . ומוכרח יום האחד המשלים להיות נוסף בדעתו, המסכמת בהכנתה הגדולה לדעת עליון, של מקורי מקוריותו של הקודש המתנשא לכל לראש 1 . לה. .1 עפ"י דברי הימים א כט, יא.
<< · עין איה על שבת · ט · לה · >>