עין איה על שבת ט לב

(שבת פז.): "ופרש מן האשה".

עם כל הרוממות שיש ברוח האדם בגדלו וטהרו, הרי [הוא] אסור במאסר פרטיותו, וכנר לפני אבוקה, נחשב הוא לגבי אורה של שכינה הכוללת כל ממש, מאור העליון הזורח כל עליותיה וירידותיה, כל אאסוריה וחופשתה, וכל נטיות שביליה המעשיים והרוחניים יצירתה, תהגכ התולדה והבמו, ההיות מלאה קודש בכל פרטיותיה. ממעל כל העולמים וכל אשר בהם, חורב אלהים עליון, כולה קודש היא, כולה אוצר ד' היא, כולה כוללת כל היא. אבל כיון שהאדם הרי הוא צריך מעולמו לבא לעולם הגבוה, פה צריכה המקוריות של ראשית הדעת להיות נשמרת מתוכן גורם איזו הסתגרות באהבה פרטית אף לרגע. אמנם דעה זו לדעת הקב"ה היא מסכימה. רועה נאמן אינו יכול להיות גם מעט קט מוסגר במסגרת מצמצמת את הפרטיות שלו, אפילו מצד איזה מגע טבעי. ועולמו, עולם ד' הוא, עולם כללי, כולו קודש. אבל לא ממקור דעת עליון, תצא הכרחיותה של שמירה זו, אלא מדעתו. אבל הולכת היא למשרים למעלה למעלה ומסכמת לדעת המקום. והיסוד לההשתאבות הנשמתית התמידית באין הפסק רגע בנשמת כל עולמים, שרק משם יוכל זיו התורה להופיע לאור עולם באוצר חיים, הוא מה שפירש מן האשה מדעתו, והסכים הקב"ה על ידו.

<< · עין איה על שבת · ט · לב · >>