עין איה על שבת ט כט

(שבת פז.): "מיתיביה "וקדשתם היום ומחר", קשיא לר"י, א"ל ר"י יום אחד הוסיף משה מדעתו".

הקדושה האלהית העליונה, צריכה היא להתמזג יפה עם הקדושה התולדתית, שבטבעו הקדוש של אור הדעת אשר נתן ד' לאדם. וע"י המיזוג הנפלא הזה של שלמות התורה ושלמות הדעה, אור ד' מופיע בעולם, והתורה מתקיימת ומתקשרת בכל מילואם של רוחות החיים המונהגים על ידה, וכל הנלוה עמהם ומסתעף מהם. ולפעמים נראים הדברים כאילו אור ד' העליון ואור הדעת התחתון, אור המקיף הגדול ורחב מרחבי שחקים, ואור הפנימי המרוכז באוצר הדעת אשר לבן אדם הם כסותרים זה את זה, והמקרא יהיה כלוחם על הדעת. אבל דוקא מקשיא כזאת, בנין קדוש ועליון יבנה, והתוספת של הדעה מתמזגת עם העיקר, ויחדו לאחדים יהיו וזה את זה ימלאו. ואם המהירות והדרך הקצרה של ההכנה הרוחנית תבלט מפשוטו של מקרא, משטחן של דברים, יבא אור הדעת ויאריך את התוכן, יגדיל את הדרישה, ואור תורה יצא כצאת השמש בהוד גבורתה. ואם היום ומחר קשיא לר"י, המסנף ביחוד את כל החול אל הקודש, באה ההופעה שיום אחד הוסיף משה מדעתו. וזאת היא מקור ברכת התוספת של הדעת אשר בה חדרים ימלאו הון יקר ונעים, ובו יבורך ישראל, הלא היא הדעת אותי אשר בזאת יתהלל המתהלל, ו"המתברך בארץ יתברך באלהי אמן", והמתהלל בארץ יתהלל באלהי אמן. "מוליך לימין משה זרוע תפארתו". "איה, המעלם מים את רועה צאנו, איה השם בקרבו את רוח קדשו". "ישמח משה במתנת חלקו".

<< · עין איה על שבת · ט · כט · >>