עין איה על שבת ו עג

(שבת סג:): "וכתוב עליו בשני שיטין יו"ד ה"א מלמעלה וקודש למ"ד למטה".

אמר ראבר"י, אני ראיתיו ברומי וכתוב קודש לד' בשיטה אחת. מצד העיון הטהור, צריך מקור הקודש להיות תמיד מתעלה על עצם הקודש, וכיון שיסוד הקודש הוא מובדל מן החול, והרי הוא מורה שמגמת החול היא הכשרת הקודש, אנו מתעלים מיד למדה של השגה יותר עליונה, שמצדה אין הבדל בין קודש לחול, מפני שהכל בא לתעודתו, והתעודה העליונה אינה עוזבת כל דבר. אמנם אין המוסר האנושי יכול לקבל את השפעתו מאותה ההכרה של אי הבדלה בין הקודש ובין החול, אבל עם כל מה שהוא קורא בשם קודש, שמשמעותו היא להוציא את החול, צריך שידע כי הוראת שם ה' היא למעלה מכל ההגדרה הזאת. ורק הקודש, וגם צדו המתעלה לקבל את ערכו מצד העילוי האלהי הכללי שהוא מרומם מכל גודל, שם []הבדל שבין חול וקודש יוכל להגדר במערכה מיוחדת, אבל ההכרה של שם ד' עולה על גביהם, מצד ההכרה היותר עליונה ופנימית, המתרוממת אפילו [] הדרכים הנדרשות לצרכי ההכרות המוסריות. זה הדרך נכון הוא מצד העיון הנשגב, אבל במעשה לא בא העולם לידי מידה זו, ואי אפשר לו להכיר הכרה שהיא למעלה מגדריו הנדרשים לו לבסס על ידם את יסודי המוסר אשר לו, אם לא שתזיק את התסיסה המוסרית שברוחו. על כן מוכרח הדבר להקשר יחד, אע"פ שיורדת היא ע"י זה ההכרה העליונה ע"ד שם ד', ומנמיכה את עצמה לעמוד בשיטה אחת עם רגשי הקודש שלב האדם יוכל לרחש אותם, כך היא המדה להנמיך את האמת העליונה בשביל השלום, שהוא התקומה המוסרית של האדם, ובפועל היה כתוב קודש לד' בשיטה אחת ._

<< · עין איה על שבת · ו · עג · >>