עין איה על שבת ה סז
<< · עין איה על שבת · ה · סז · >>
(שבת נו.): "ושמואל אמר, לא קבל דוד לה"ר, דברים הניכרים חזא ביה, דכתיב "ומפיבושת בן שאול ירד לקראת המלך ולא עשה רגליו ולא עשה שפמו, ואת בגדיו לא כבס וגו'", וכתיב "ויהי כי בא ירושלים לקראת המלך ויאמר לו המלך למה לא הלכת עמי מפיבושת, ויאמר אדוני המלך עבדי רמני, כי אמר עבדך אחבשה לי החמור וארכב עליה ואלך אל המלך כי פסח עבדך, וירגל בעבדך אל אדוני המלך, ואדוני המלך כמלאך האלהים ועשה הטוב בעיניך וגו', ויאמר לו המלך למה תדבר עוד דבריך אמרתי אתה וציבא תחלקו את השדה, ויאמר מפיבושת אל המלך גם את הכל יקח אחרי אשר בא אדוני המלך בשלום אל ביתו", א"ל אני אמרתי מתי תבא בשלום ואתה עושה לי כך, לא עליך יש לי תרעומות אלא על מי שהביאך בשלום".
ברוב הפעמים נובעת התקבלות דברים רעים הנאמרים על איש לרעהו מרפיון נפש, מהכרה פנימית שבאמת יש לו למי שנאמר עליו ממה לפחוד, וכי הוא ראוי להיות נרדף ושנאוי, אבל מי שלבבו לב טהור ויודע זכות נפשו וחפצו הפנימי שהוא רק להשכיל ולהיטיב, לא יכנס בלבבו מה שאומרים שאחר דבר עליו רעה או בוז. אמנם כשם שפעולה זו של מניעת קבלת לה"ר היא נובעת מיקרת הנפש וטהרתה, כך היא גורמת ג"כ שהמחזיק בה תיקר נפשו בעיניו ויתרומם מכל דבר שפל ונבזה, לא יעשה לאיש רעה וירחיק עולה מאהלו ושמץ דופי מרעיוניו. ולהיפוך, הנפילה בזה החטא גורמת להשפיל את הנפש יותר ויותר, ולהיות באמת עלול להיות שנאוי ונרדף מאדם רב. כ"ז הוא באנשים מצויים שהענין המיוחד שמעוררים עליו לגנאי יש לדורשו לשבח, ואם באמת פלוני הוא שוטמו ורודפו הלא יש לו פנים לומר שכבר נמצא בחובו איזה פרט שלפי האמת ראוי הוא לרדיפה ובוז, ע"כ אין שייך לקבל הדברים כפי אותה המערכה הרגילה בלב בנ"א, לשנא את האיש ההוא, אפילו אם יהיה בלבבו איזה דברים והוכחות, שסוף כל סוף המשקל יוכל להצטרף לטובה, כשיכריע את כף הספק מצד אחד ואת כף הצדק שיוכל להיות בחבירו מצד השני. אמנם כאן היה הדבר כ"כ כללי, עד שהדברים הניכרים מספיקים להחלטה. מלכות בית דוד היא יסוד לאומה הישראל[ית], היא נבדלת ממלכות בית שאול בזה שהיא הולכת עם הנהגת מלכות שמים הדבוקה באומה בכללה לדורותיה, והיא נושאת עיניה למרחוק, ליסודו של עולם. גם את הליכות הצדק והמישרים היא דנה ע"פ מדת הנצח והאחרית הגדולה שיש לכללות כנסת ישראל בעולם, לא ע"פ ההוה לבד, המרכך לפעמים את הלב לפי המראה של השעה, מפני שאינו יודע אחרית דבר. ע"כ היתה מלכות ב"ד ביסודה דבקה לנבואה, ועושה כל מעשיה ע"פ עצת ד' הנשגבה, זאת היתה המעלה העליונה של דוד שהיה לבבו שלם עם ד'. ההוה אמנם יתנגד פעמים רבות להנהגה כזאת, כשם שנראה לפעמים לקוצר רוח האדם ועינו הכהה ג"כ תהפוכות בסדרי הנהגה הכוללת האלהית. מפיבושת היה בלבבו מסור לדרכי מלכות שאול, וכאן התגלה בתור בן שאול. אמנם אע"פ שלא היה יכול, ואולי ג"כ לא חשב להוציא אל הפועל מחשבות פוליטיות, אבל דיעות לימודיות כאלה הן ג"כ מזיקות הרבה מאד, ורעיונות כאלה אע"פ שהם שרויים בסתר לבב הנם מתגלים. ע"כ מצא לנכון להראות, שאין דעתו, דעת המלוכה, נוחה מלימודים ושיטות כאלה, אע"פ שהם אינם מתגלים במעשה. מפיבושת, התבאר שהוא אמר מתי תבא בשלום , לא העלה על דל שפתיו ודעתו הפנימית ביחש המעשה, ואמנם כמלאך אלהים המלך להשכיל ג"כ דברים נעלמים, אבל הוא הרבה לדבר וק"ו באומה שלמה, חשב שדוד עשהגבוהה, כי אמנם במקום שאדם רוצה לילך בה מוליכים אותו את המסילה לרמוס את מוסר ההוה מפני השקפות של מרחק לפעמים. אבל באמת זאת היא עצת ד', ותדבר על בית עבדך למרחוק . הוכנו אמנם הכחות שהסדר האלהי כך יתקבל באומה, אבל הוא אומר שאפשר לכונן סדרים שעל פיהם יונהג סדר כללי באופן אחר, והמשטר האלהי יושפע אז בדרכים אחרים, באופן שיהיה השיקוף נובע ממעמד ההוה אל העתיד. אבל הוא לא הכין לב כי מלכות בית דוד לא ממלכת שעה היא, כ"א ממלכת עולמים, ששינויי הזמנים והדורות לא ישלטו ע"כ הדברים הם ממש נוגעים כתרעומות כלפי מעלה,עליה, "ודוד עבדי נשיא להם לעולם ובערך כולל כזה הנוגע לסדרי האומה עדי עד, אין מקום לומר שיש כאן קבלת לה"ר, כ"א חדירה עמוקה לתוכן הלב באמת וצדק, בשביל להצדיק צדק עולמים ולתמוך כסא דוד וממלכתו באמת "ובצדקה מעתה ועד עולם קנאת ד' צבאות תעשה זאת
ישעיה ט, ו. יחזקאל לז, כהמכות י, בסז
<< · עין איה על שבת · ה · סז · >>